וישאו דה סוס (ברומנית: Vişeu de Sus; בהונגרית: Felsővisó – פלשובישו, ביידיש: אויבּער וישאווא/ווישעווע, ובספרות הרבנית: אויבערווישא,[1] בגרמנית: Oberwischau) היא עיירה ברומניה, במחוז מרמורש שבצפון טרנסילבניה (בסמוך לבורשה, סיגט וסאטו מארה). אחת משלוש עיירות הסמוכות זו לזו (האחרות הן וישאו דה ז'וס ווישאו דה מיז'לוק). "דה סוס" ברומנית מקבילה ל"עילית" (כמו בנצרת עילית) ו"דה ז'וס" היא "תחתית".
וישאו דה סוס הייתה שייכת עד 1918 להונגריה, כמו כלל טרנסילבניה. מאז היא שייכת לרומניה, למעט בזמן מלחמת העולם השנייה כשהאזור הועבר לשליטת הונגריה.
אקלים העיירה מאופיין בחורף עשיר בשלג, ובקיץ גשום. צמוד לווישאו דה סוס ישנם הרים מלאים בעצי פרי (בין השאר עצי פטל) המשמשים ענף כלכלי חשוב.
היסטוריה
נקודות עניין
במקום פועלת רכבת קיטור שהיא האחרונה מסוגה שעדיין פעילה באירופה. היא משמשת בעיקר לשינוע בולי עץ מההרים, אך מדי פעם גם להובלת נוסעים בנסיעה חווייתית.[2]
הקהילה היהודית וישיבות העיירה
התיעוד הראשון של יהודים בעיירה הוא בשנת 1840.
עד השואה הייתה קיימת בוישאו דה סוס קהילה יהודית גדולה, ופעלו בה מספר בתי כנסת, וישיבה גדולה של חסידי ויז'ניץ בראשות רבי מנחם מנדל הגר. רוב יהודי המקום נספו בשואה לאחר שהועברו למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת ה'תש"ד (1944). במהלך שנות ה-50 ושנות ה-60 של המאה ה-20 התרוקנה העיירה מכל היהודים שהיו בה.
ישיבת אויבר-וישובה: באויבר-וישובה/וישאו דה סוס התגוררו בין שתי מלחמות העולם כעשרת אלפים נפש, מתוכם כחמשת אלפים יהודים. פרנסתם של היהודים בדומה לשאר חלקי המחוז מרמורש הייתה בדוחק רב. מלבד עסקי המסחר והמלאכה היו יהודים שהתפרנסו מגידול צאן ובקר. היהודים תפסו במסחר העצים מקום נכבד. סוחרי העצים הגדולים העסיקו פועלים יהודים אשר כרתו את העצים שביערות והעבירו אותם ברפסודות שעל הנהר למרחקים. גם בהנהלת העירייה ובין פקידי העירייה היו מספר יהודים.
לאחר היווסדות הקהילה במחצית השנייה של המאה ה-19 התקבל הרב הראשון של הקהילה - רבי חנוך זינדל (פוגל). הישיבה הראשונה נוסדה על ידי רבי שמואל גינצלר, שכיהן כרב במשך 45 שנה. בתקופתו נוסדו 4 בתי כנסת במקום וביוזמתו הוקם 'תלמוד תורה' לצעירים. כמו כן, הוא גם הקים ישיבה שנהרו אליה "בחורי חמד צאן קדשים תלמידים חריפים ושנונים אשר לקחו מפי קדשו והאיר עיניהם במאור תורתו". דרשותיו על התורה הופיעו לאחר פטירתו בספרו "משיב נפש", שהוצא לאור על ידי נכדו.[3] אחריו התקבל כרב של אויבר-וישובה ר' אליעזר דוד גרינוולד מחבר הספרים "קרן לדוד". לפני בואו לאויבר-וישובה היה דיין בסערדהעלי (עיירה באזור) ולאחר מכן רבה של צעהלים. באויבר-וישובה הוא ניהל פעילות דתית נמרצת והקים בה ישיבה גדולה אשר מנתה לפני מלחמת העולם השנייה כ-200 בחורים. בשנת 1920 עבר לסאטמר, שם המשיך בפעילותו הרבנית והרביץ תורה לבני הישיבה. בהמלצתו של האדמו"ר משיגווע הקים ישיבות בכל מקומות כהונתו. באויבר-וישובה ישב על כס הרבנות כ-14 שנים וניהל בה ישיבה של כמה עשרות בחורים.
ישיבת אויבר-וישובה הגיעה לשיא גדולתה בימיו של האדמו"ר ר' מנחם מנדל האגר מויז'ניץ. ר' מנחם מנדל נולד בשנת תרמ"ה בכפר בעדווילא במחוז מרמורש, עיר רבנותו הראשונה של אביו. האוכל בישיבה היה מפואר והספיק לתלמידים לימים.
פלשובישו שצפון טרנסילבניה הייתה חלק מהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, ואחריה סופחה לרומניה. בין שתי מלחמות העולם הועסקו מאות מיהודי העיר במפעלים של תעשיית העץ ובמנסרות שהיו בבעלותם של יהודים מקומיים. בשנות השלושים היגרו יהודים רבים מפלשובישו לערים הגדולות בטרנסילבניה או לארצות-הברית. באותה תקופה זכתה הציונות לאהדה בפלשובישו, בייחוד תנועת בית"ר ו"צעירי המזרחי".[3]
הקהילה היהודית בשואה
ב-30 באוגוסט 1940 חזרה פלשובישו לריבונות הונגריה. המדיניות ההונגרית האנטי-יהודית נאכפה באזור בחומרה רבה יותר משנאכפה בהונגריה עצמה, ומצבם הכלכלי של יהודי העיר התדרדר מאוד בשל כך. התושבים המקומיים שהתגוררו בעיר אימצו במהירות רבה את האידֵיאולוגיה הנאצית. השלטונות ההונגריים הרבו לעצור יהודים ולהאשים אותם בפשעים כגון השתייכות לקומוניזם, פעילות בשוק השחור או תמיכה במשטר הרומני הקודם. הרב מנחם מנדל הגר שנמנה עם העצורים מת בעקבות המאסר.
בינואר 1941, במפקד האוכלוסין הארצי האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בפלשובישו כ־4,269 יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסיית העיר היה כ-27 אחוזים. יהודים רבים התפרנסו מתעשיית העץ והיערות. הקהילה היהודית בעיר השתייכה לזרם האורתודוקסי ועם מוסדותיה נמנו ישיבה מפורסמת, שלושה בתי כנסת גדולים וחמישה בתי מדרש של חסידים.
בשנת 1942 גויסו עשרות יהודים מפלשובישו לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רבים מהם נספו בחזית המזרחית, באוקראינה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי נתוני מפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944, מנתה הקהילה האורתודוקסית של פלשובישו כ־3,500 נפשות.[4]
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. בין 16 ל-23 באפריל 1944 הוקם גטו במרכז העיר פלשובישו. נוסף על יהודי העיר רוכזו בו גם יהודים רבים מנפת פלשובישו לרבות מרפדיה, וכל משפחה מקומית נדרשה לשכן בביתה כמה משפחות מיישובים סמוכים כולל לאורדינה. יותר מ-9,000 בני אדם התגוררו בגטו בצפיפות קשה, ורובם סבלו חרפת רעב. כמה יהודים נדרשו לעבוד מחוץ לגטו, בעיקר בתעשיית העץ. בין יתר ההשפלות שהושפלו היהודים בגטו היה קיצוץ זקנם. תושבי הגטו נחקרו לעיתים קרובות ועונו כדי להוציא מהם מידע על חפצי ערך שהסתירו.
יהודי גטו פלשובישו גורשו בשלושה טרנספורטים שיצאו לאושוויץ ב-19, ב-21 וב-25 במאי 1944. לפני שילוחם שוב נערכו על גופם חיפושים דקדקניים לגילוי חפצי ערך מוסתרים.
כ־38 אלף מיהודי מרמורש נספו בשואה. לא ידוע כמה מתוך הנספים הם מהעיירה.[5]
לאחר השואה
במהלך שנות 50 ושנות ה-60 התרוקנה העיירה מהיהודים. בשנת 2002 מנתה האוכלוסייה 15,878 תושבים כשהחלוקה האתנית הייתה: 13,878 (87,40%) רומנים, 1113 (7%) גרמנים, 530 (3.33%) הונגרים ו-274 (1.72%) אוקראינים; מבחינה דתית החלוקה הייתה: 13,158 אורתודוקסים, 1,883 קתולים ו-573 בני דתות יווניות קתוליות.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
