ויקטורין (ויקי) שירן נולדה בקהיר לסאלבו ופורטונה בן נתן. אביה, יליד אלכסנדריה, היה בעל תואר בחשבונאות אך עבד כסוחר טקסטיל. הם עלו לישראל באוגוסט 1951, עם שלוש בנותיהם: אודט (נולדה ב-1944), ויקי (נולדה ב-1947) ורז'אן (נולדה ב-1950). הבן עוזי נולד ב-1956 בישראל[1].
משפחתה התגוררה בשכונת התקווה בתנאי עוני. במיתון של שנת 1960 פוטר אבי המשפחה, וויקי נאלצה לעזוב את ספסל הלימודים בגיל 13 כדי לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת משפחתה. את תעודת הבגרות שלה היא השלימה בגיל 17 בלימודי ערב[2]. תחילת פרסומיה בכתבי-עת שוליים ובאנתולוגיה ("מסדה", 1971) "ביכורי עטים", בעריכת פרופ'מתי מגד (שם השתתפו, בין השאר, גם חזי לסקלי, דני הורוביץ, אריה קרישק, חנן עזרן ואחרים).
קודם לנישואיה, בעת היותה סטודנטית ומשוררת צעירה, היה לה רומן קצר עם המשורר נתן זך, שהייתה מתלמידיו. זך סיפר (בסרטו של חלוצי "שוברת קיר") כי הם חשבו להתחתן, אך נסיעתו לאנגליה שינתה כל זאת.
בשנת 1991 השלימה תואר שני נוסף ותואר דוקטור מקולג' ג'ון ג'יי, בית הספר לקרימינולוגיה של אוניברסיטת העיר ניו יורק. עבודת הדוקטורט שלה נשאה את הכותרת " Political Corruption - The Power of the Game: The Case of Israel" ("שחיתות פוליטית - כוח המשחק: המקרה של ישראל"). העבודה הסתמכה על מחקר ארכיוני, משפטי ותקשורתי, ועסקה בנושא השחיתות בפוליטיקה בישראל ואפליית פוליטיקאיםמזרחיים. בעבודה ניתחה שירן פרשיות בולטות של שחיתות פוליטית ופשעי צווארון לבן בישראל בשנים 1948 עד 1988. על פי ניתוחה של שירן, המערכת הפוליטית והמשפטית נוטה להעניש בחומרה פוליטיקאים מזרחים או ערבים השייכים למפלגות קטנות, ולעומתם נוטה להתייחס ביתר קלות ואף להתעלם ממעשיהם של פוליטיקאים הקרובים יותר להגמוניה השלטת.
היא נהגה להתבטא לעיתים בצורה פרובוקטיבית. למשל, היא אמרה: "כל מי שחי בשכונת מצוקה, המשמעות של זה היא שהמדינה דפקה אותו. פשוט. [...] בחברה הישראלית יש אי-שוויון. האי-שוויון הוא לא רק מעמדי, יש לו גם צבע"[4].
כפמיניסטית, שירן הייתה מהמייסדות של "קבוצת נשים מזרחיות"[5], שנועדה לעורר את השיח הפמיניסטי הציבורי בישראל, לאור מה שראתה ככישלון של הגל השני של הפמיניזם: "ייתכן, שהסתגרותו ואף התנערותו של הפמיניזם בישראל מן הפרובלמטיקות החברתיות, גרמו להישארותו כפרח קיר בשיח הציבורי"[6]. קבוצה זו הפכה ב-1999 לתנועת "אחותי – למען נשים בישראל", הפועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי ולהעצמת הסולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל.
היא זכתה לחשיפה ציבורית לראשונה בשנים 1977–1978, שהנחתה את סדרת הטלוויזיה "מצב משפחתי" ששודרה בטלוויזיה הלימודית. הסדרה עסקה במגוון סיטואציות מחיי המשפחה[7]. באותה עת גם עבדה כתחקירנית ועורכת בטלוויזיה הלימודית.
בסוף שנות השבעים עמדה בראש תנועת "צל"ש" (ציונים למען שוויון), שבה היו חברים, בין השאר, העיתונאי דניאל בן סימון והסוציולוג פרופסור סמי סמוחה[8][9]. בשנת 1981 עתרה התנועה לבג"ץ נגד רשות השידור. היא טענה כי הסדרה ההיסטורית "עמוד האש" מתעלמת מקיומם של המזרחים ומכחישה את חלקם בבניית האומה. את המאבק להכללת תרומת המזרחים בסדרה החלה עוד בזמן הפקתה בקיץ 1979, במסגרת תנועת "צל"ש", יוצר הסדרה יגאל לוסין הסכים לבחון אפשרות להוסיף קטעים על ההיבט המזרחי בתנועה הציונית, אך שירן טענה שהסדרה כולה מוטה מראש לנקודת המבט האירופית וקטעים בודדים לא ישנו את התמונה[10][9]. שירן דרשה שייאסר שידור הסדרה עד שהטיה זו תתוקן[11]. תביעתה של שירן נדחתה על ידי בג"ץ, אולם פסק הדין הפך לאבן דרך במאבק המזרחים בישראל נגד אפליה[12][1].
ביוני 1981 הצטרפה למפלגת תמ"י (תנועת מסורת ישראל), מפלגה שפנתה לקהל מזרחי מסורתי-דתי בראשות אהרון אבוחצירא, והפכה לדוברת שלה[13]. ב-1983 התמודדה על ראשות עיריית תל אביב-יפו במסגרת רשימת תמ"י, אך קיבלה רק כ-1.6% מקולות הבוחרים. הרשימה עצמה זכתה ב-1.9% מהקולות ולא נכנסה למועצת העיר[דרוש מקור]. בבחירות לכנסת האחת עשרה, ביולי 1984, הוצבה במקום העשירי ברשימת תמ"י לכנסת[14]. היא גם כתבה והשתתפה בתשדירי הבחירות של המפלגה[15]. המפלגה נחלה אכזבה בבחירות, שירדה משלושה מנדטים לאחד, שבמקביל נכנסה לראשונה מפלגת ש"ס לכנסת עם 4 מנדטים[16]. שירן הסבירה שלמרות הכישלון תמ"י הביאה לשינוי תפיסה בפוליטיקה הישראלית ולמעשה חיזקה את עמדת המזרחיים ואפשרה את עלייתה של ש"ס[17].
בשנת 1996 הייתה אחת ממייסדי תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", הפועלת למען שוויון, צדק חברתי ודמוקרטיה בישראל[21]. בשנת 2002, יחד עם פעילים נוספים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, היא זכתה בתביעת "בג"ץ הקרקעות" נגד מינהל מקרקעי ישראל בנושא חלוקה צודקת של הקרקע[22].
היא הופיעה רבות בכלי התקשורת השונים וקידמה את הנושאים החברתיים הקרובים ללבה. היא פרסמה מאות מאמרים ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים אחרים, והתראיינה רבות בתוכניות רדיו וטלוויזיה. בראיונותיה עמדה רבות על עקרון הייצוג השווה לנשים ולמגזרים אחרים בכלי התקשורת. מאבקה האחרון היה במסגרת "קואליציית הנשים נגד פורנוגרפיה", שנאבקה נגד שידורי פורנוגרפיה בערוצי טלוויזיה בישראל[25]. בין השאר שידורי ערוץ פלייבוי בישראל[26].
זמירה רון מארגון "אחותי - למען נשים בישראל" סיפרה:”היא הייתה אגדה. כולם הכירו אותה ברמות הפוליטיות שלה, אבל היא פעלה ברמות הפוליטיות בתוך רמות אנושיות. היא תמיד ביקשה מאתנו ללכת לשכונות, לנשים וגברים בשנות ה-40 שלא למדו, שלא היה להם בגרויות ולשכנע אותם ללכת לאקדמיה. היא דיברה איתם כמו חברה, אחד לאחד, בפשטות ובגובה העיניים”[27].
בנוסף לעבודתה האקדמית והחברתית, עסקה ויקי שירן גם ביצירה אישית. היא הייתה משוררת, במאית, תסריטאית ועורכת ספרים.
היא עבדה את ספרו של אלבר ממי "נציב המלח" (1980) לדרמה טלוויזיונית שביים חיים שירן[28], שזכתה בפרס בינלאומי של אונסק"ו ובפרס כינור דוד[29]. כמו כן ביימה מספר סרטים תיעודיים, ביניהם "ילדי היהודים" (1999), אודות ילדים בשואה, מהיבט ייחודי של עולמם לפני המלחמה ובתחילתה. הסרט זכה במדליית זהב בקטגוריית הסרטים התיעודיים בפסטיבל סרטים עצמאיים בארצות הברית. כמו כן ערכה את הספר "שלהם הוא הלילה" יחד עם רן שורר, העוסק בילדי רחוב בישראל. היא ערכה את ספרו של רן שורר "שלך הוא הלילה" על ילדים בחבורות רחוב.
שירן פרסמה מספר סיפורים ושירים פרי עטה, ואת חלקם הקריאה בשנת 1999 בפגישה מעוטת משתתפים של "קבוצת נשים מזרחיות". עם זאת, רוב שיריה נכתבו למגירה ולא נועדו לפרסום. כמה חודשים לפני מותה היא מסרה לשולה קשת, אחת הפעילות בקבוצה, כתבי יד של שיריה וביקשה להוציאם לאור. השירים, המציגים את הפואטיקה של הפמיניזם המזרחי, ראו אור בספר "שוברת קיר" שיצא לאחר מותה. הספר עורר עניין רב, ומספר ניכר של מאמרי ביקורת נכתבו עליו[30]. משולבות בו יצירות אמנות של אמניות מזרחיות, והוא הושווה ליצירות של המשוררות המזרחיות אמירה הס, ברכה סרי וחביבה פדיה.
מותה והנצחתה
בשנת 1997 אובחנה ויקי שירן כחולה בסרטן השד. למרות מחלתה, המשיכה להשקיע את כל כישוריה וכוחותיה בקידום רווחה תרבותית וציבורית.
בתחילת שנת 2004 חלה הידרדרות במצבה הבריאותי. היא נפטרה ב-15 במרץ 2004 ונקברה בבית הקברות האזרחי בקיבוץ עינת[31].
בשנת 2005, כשנה לאחר מותה, יצא לאור בהוצאת "עם עובד" הספר "שוברת קיר" ובו שירים שכתבה[32]. בנוסף ערכה מכללת בית ברל כנס לזכרה[33].
בשנת 2013 ביים יצחק חלוצי את הסרט "שוברת קיר", המספר את סיפור חייה של ויקי שירן[35].
בשנת 2021 נקראו על שמה של שירן רחובות בתל אביב[36] ובאשדוד[37]. בירוחם הוחלט רשמית לקרוא רחוב על שמה, אך זה לא יצא לפועל, הרחוב המיועד להיקרא על שמה נקרא על שם הרב שך.[38]
