ויכוח המטבח היה המפגש הראשון בין מנהיגים של ארצות הברית וברית המועצות מאז ועידת ז'נבה ב-1955. על פי תיאורו של ויליאם ספייר, שנכח במפגש כקצין העיתונות של המציגים, הוא התנהל במספר מקומות בתערוכה, אך בעיקר במטבח של הבית לדוגמה, שהיה חצוי לשניים על מנת שיהיה קל יותר לצפות בו.[1]
חילופי הדברים גם כונו "ספליטניק", משחק מילים המערב בין המילה האנגלית ל"קרע" (Split) לשמו של הלוויין הרוסי "ספוטניק", הלוויין הראשון ששוגר לחלל. ניקסון וחרושצ'וב דנו ביתרונות של שיטות הכלכלה הנהוגות בארצותיהם, קפיטליזם מול קומוניזם. הוויכוח התנהל בצל ההסלמה במלחמה הקרה, שהחלה בשיגורו של ספוטניק ב-1957 והגיעה לשיאה במשבר מטוס הריגול U-2 ב-1960. רוב האמריקנים חשבו כי ניקסון זכה בוויכוח, דבר שהוסיף ליוקרתו מבית. הוויכוח צולם על ידי מצלמת צבע, טכנולוגיה חדשה שהומצאה בארצות הברית. במהלך הוויכוח הצביע ניקסון על המצלמה כאחד מסממני ההתקדמות הטכנולוגית האמריקנית. הוא גם התגאה בהישגים כדוגמת מדיחי כלים, מכסחות דשא, מרכולים שמדפיהם עמוסי תוצרת, מכוניותקדילאק בעלות גג נפתח, צבעי איפור, שפתונים, נעלי עקב, מערכות אודיו, תערובות להכנת עוגות, ארוחות טלוויזיה ופפסי קולה. בשל הדגש ששם ניקסון על המכשירים הביתיים האמריקניים, כדוגמת מדיח הכלים, כונה האירוע "ויכוח המטבח".
שני האישים התווכחו על הישגי התעשייה בשתי הארצות, כשחרושצ'וב שם דגש על ההתמקדות של הסובייטים בעשיית "דברים שיש בהם צורך" במקום במוצרי פאר. הוא שאל בציניות אם יש גם מכונה "המכניסה אוכל לפה ודוחפת אותו למטה". ניקסון ענה שלפחות התחרות היא טכנולוגית ולא צבאית. בסופו של דבר הסכימו השניים שארצות הברית וברית המועצות צריכות להיות גלויות יותר זו עם זו. למרות הבטחה זו, חרושצ'וב הטיל ספק שחלקו בוויכוח יתורגם לאנגלית וישודר בארצות הברית.
שלוש רשתות הטלוויזיה הראשיות בארצות הברית שידרו את ויכוח המטבח ב-25 ביולי. פעולה זו גררה מחאה של הרוסים, שכן ניקסון וחרושצ'וב הסכימו ביניהם כי הוויכוח ישודר במקביל בארצות הברית ובברית המועצות, כשהסובייטים אפילו מאיימים להחזיק ברשותם את הסרט עד שיהיו מוכנים לשידור. הרשתות האמריקניות לעומת זאת חשו שההמתנה עלולה לגרום לחדשות לאבד את עדכניותן.[2] יומיים אחר כך, ב-27 ביולי, שודר הוויכוח בטלוויזיה של מוסקבה, אם כי מאוחר בלילה כשרק חלק מההערות של ניקסון מתורגמות.[3]
התגובה האמריקנית לוויכוח הייתה בתחילה מעורבת במידת מה, כשהניו יורק טיימס קורא לו "חילופי דברים שהדגישו את הפער העמוק שבין מזרח למערב, אבל חסרי השפעה בנושאים המהותיים" והציג אותו כסוג של תרגיל פוליטי.[4] העיתון אף טען כי נראה כי דעת הקהל חצויה בנוגע לוויכוחים.[5] מצד שני, טיים מגזין, שאף הוא סיקר את התערוכה, שיבח את ניקסון, באומרו כי "הצליח בדרך ייחודית לסמל את האופי הלאומי הגאה בהישגים האזרחיים, משוכנע באורח חייו, בטוח בכוחו תחת איום."[6]
למרות האופי הבלתי דיפלומטי של חילופי הדברים, זכה ניקסון בסופו של דבר לפופולריות עקב מסעו למוסקבה, לאחר שבדרך כלל הייתה דעת הקהל כלפיו קודם פושרת.[7][8] המסע קידם את התדמית של ניקסון כמדינאי עממי, ושיפר בכך מאוד את סיכויו לזכות במינוי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית שנה אחר כך.[9]
