וולטר קרוגר נולד בפלאטו שבפרוסיה המערבית, שהשתייכה לאימפריה הגרמנית, והיה בנו של יוליוס קרוגר, חוואי פרוסי ששירת כקצין במלחמת צרפת–פרוסיה, ואשתו, אנה לבית האסה. לאחר מותו של יוליוס, אנה ושלושת ילדיה היגרו לסנט לואיס, מיזורי, ארצות הברית, שם התגורר דודו. בסנט לואיס התחתנה אמו שוב עם אמיל קרל שמידט, ובהמשך התיישבה המשפחה במדיסון, אינדיאנה. קרוגר התחנך בבית הספר במדיסון, ובבית הספר התיכון הטכני בסינסינטי, אוהיו. לאחר מכן רצה קרוגר להתגייס לצי ארצות הברית, אולם אמו התנגדה והוא החליט לעבוד כנפח.
אולם, רבים מחבריו התגייסו מחדש להילחם במלחמת ארצות הברית–הפיליפינים, וביוני 1899 התגייס קרוגר מחדש כטוראי, והצטרף לרגימנט הרגלים ה-12. עד מהרה הוא היה בדרכו להילחם נגד אמיליו אגינלדו, כחלק מהדיוויזיה ה-2 בפיקוד ארתור מקארתור הבן. קרוגר השתתף במרדף סרק אחר אגואינלדו, שנמלט ברחבי המישור המרכזי של לוזון. בעת שירותו בפיליפינים, הועלה קרוגר לדרגת סמל, וב-1 ביולי1901, הוא הועלה לדרגת לוטננט שני והוצב ברגימנט הרגלים ה-30 במרינדוק.
בדצמבר 1903 חזר קרוגר לארצות הברית עם רגימנט הרגלים ה-30, שהוצב בפורט קרוק, נברסקה. בספטמבר 1904 התחתן קרוגר עם גרייס איילין נורוול, שאותה פגש בפיליפינים, ממנה היו לו שלושה ילדים: ג'יימס נוורוול (נולד ב-29 ביולי1905), וולטר ג'וניור (נולד ב-25 באפריל1910), ודורותי ג'יין, (נולד ב-24 בינואר1913).
בשנת 1904 למד קרוגר בבית הספר למקצועות חי"ר-פרשים בבפורט-ליונוורת', קנזס, ובשנת 1907 למד במכללת סגל הפיקוד הכללי. לאחר מכן הצטרף לרגימנט הרגלים ה-23 בפורט אונטריו, ניו יורק, ולאחר סיור שני בפיליפינים, חזר לארצות הברית ביוני 1909, והוצב בחוג לשפות בפורט-ליונוורת' כמדריך בספרדית, צרפתית וגרמנית, שאותן דיבר באופן שוטף. בנוסף הדריך קרוגר את קציני המשמר הלאומי במחנה בנג'מין הריסון, אינדיאנה, ובמחנה פיין, ניו יורק, ופרסם תרגומים של כמה ספרים צבאיים גרמנים. הספר משך את תשומת הלב של ראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית, גנרל לאונרד ווד, והיה פופולרי מאוד אצל קצינים בצבא.
מלחמת העולם הראשונה
קרוגר בעת מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, הוצע לקרוגר להיות משקיף בצבא האימפריה הגרמנית, אך הוא נאלץ לדחות את ההצעה בשל התחייבויות משפחתיות. במקום זאת, הוא הוצב ברגימנט הרגלים ה-10 של המשמר הלאומי של פנסילבניה. ב-23 ביוני1916 גויס הרגימנט ונשלח לשרת לאורך הגבול המקסיקני במשך חמישה חודשים במסגרת משלחת עונשין במסע למקסיקו - פעולת תגמול כנגד פשיטותיו של פנצ'ו וייה על אדמת ארצות הברית, תחת פיקודו של ג'ון פרשינג. לאחר מכן, נשאר קרוגר במשמר הלאומי, אימן יחידות, ועזר להקים בית ספר לקצינים באוניברסיטת פנסילבניה.
לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה באפריל 1917, מונה קרוגר לעוזר ראש מטה הדיוויזיה ה-84, וב-5 באוגוסט1917 הועלה לדרגת מייג'ור. בפברואר 1918 נשלח קרוגר ללאנגר, צרפת, כחלק מחיל המשלוח האמריקני ובמאי 1918 הצטרף לדיוויזיה ה-26. בשל מוצאו הגרמני, נשלח קרוגר לארצות הברית, אולם עד מהרה חזר לצרפת, כשהדיוויזיה ה-84 הפליגה לצרפת באוגוסט 1918. באוקטובר 1918 מונה קרוגר לראש מטה קורפוס הטנקים של חיל המשלוח האמריקני, ולאחר שביתת הנשק עם גרמניה, מונה לעוזר ראש מטה הקורפוסים ה-4 וה-6 שהיו חלק מחיל הכיבוש והועלה לדרגת קולונל זמנית. על שירותו במלחמה, הוענק לקרוגר מדליית השירות המצוין בשנת 1919.
בין המלחמות
עם סיום המלחמה, חזר קרוגר חזר -22 ביוני1919 לארצות הברית, ונשלח לבית הספר ללוחמת חי"ר בפורט בנינג, ג'ורג'יה. ב-30 ביוני1920 חזר קרוגר לדרגת הקבע שלו, אולם למחרת הועלה לדרגת מייג'ור. בשנת 1921 למד קרוגר במכללה הצבאית, ונשאר שם במשך שנה כמדריך. בשנת 1922 הוא הגיע לביקור בן ארבעה חודשים לגרמניה, כחלק מהפקת הלקחים מהמלחמה.
בין השנים 1922–1925 שירת קרוגר באגף תוכניות המלחמה במשרד המלחמה בוושינגטון, ובמהלך תפקידו השתתף בהכנת תוכניות למלחמה עם מדינות שונות, תוך שיתוף פעולה עם הצי.
קרוגר שחש כי בחיל הרגלים סיכויי הקידום נמוכים ביותר, ניסה בשנת 1927 לעבור לחיל האוויר של צבא ארצות הברית. הוא למד בבית הספר היסודי לטיסה בשדה ברוקס, טקסס, אך התקף של דלקת עצבים בזרועו הימנית, ומדריך הטיסה שלו, לוטננט קלייר שנו מנעו ממנו להשלים את הלימודים. בדצמבר 1927, הוצע לו תפקיד של מדריך במכללה ללוחמה הימית, שם מסר שיעורים על מלחמת העולם הראשונה, ועל פעילות משותפת עם צבא היבשה.
ביוני 1932 מונה קרוגר למפקד רגימנט הרגלים ה-6 במיזורי, וב-1 באוגוסט אותה שנה הועלה שוב לדרגת קולונל. בשנת 1934 חזר קרוגר לאגף תוכניות המלחמה במשרד המלחמה, ובמאי 1936 מונה לראש האגף, ובאוקטובר אותה שנה הועלה לדרגת בריגדיר גנרל. בספטמבר 1938 מונה קרוגר למפקד חטיבת הרגלים ה-16, ובפברואר 1939 הועלה לדרגת מייג'ור גנרל, ומונה למפקד הדיוויזיה ה-2. עם כניסתו לתפקיד, הדיוויזיה ה-2 ניסתה באותה עת את המבנה הדיוויזיוני המשולש[1], וקרוגר הציע דרכים לשפרו, ואף בדק את האפשרויות ללחימה ממוכנת.
במהלך תימרוני לואיזיאנה פעלה הארמייה השלישית כנגד הארמייה השנייה בפיקודו של בן ליר, והוכיחה את כוחה תוך שהיא גורמת מפלות לארמייה השנייה. לאחר קידומו של אייזנהאואר לראש מחלקת תוכניות המלחמה, מונה אלפרד גרונתר לראש מטה הארמייה השלישית, עד שהוחלף גם הוא על ידי ג'ורג' הונן.
ב-16 בפברואר1943 מונה קרוגר למפקד הארמייה השישית, על פי בקשתו של דגלאס מקארתור. מכיוון שעמדו לרשות הארמייה באותה העת רק 3 דיוויזיות (דיוויזיית הנחתים ה-1, הדיוויזיה ה-32 והדיוויזייה ה-41), הועמד לרשות קרוגר מטה מצומצם להקמת הארמייה. בתחילה לא היו ברורות סמכויות הארמייה, עקב פעולתו של כוח אלאמו, ורק בספטמבר 1943 פורק כוח אלאמו, והארמייה הפכה לאחראית הישירה על הפעולות בדרום-מערב האוקיינוס השקט. בתחילה השתתפה הארמייה במערכה בבריטניה החדשה, ולאחר מכן השתתפה במערכה בגינאה החדשה. בקיץ 1944 פיקד קרוגר על הקרב על סאיפאן, ובמהלכו הדיח את הוראס ה. פולר מפקד הדיוויזיה ה-41, עקב זהירותו הרבה והתקדמותו האיטית.
הארמייה השישית בפיקודו של קרוגר המשיכה בהתקדמותה ממזרח, בעוד היפנים החישו תגבורות למפרץ אורמוק שבמערב האי. התקדמות הארמייה השישית נמשכה אף צפונה, כשחצו חייליה אל האי סמאר שמצפון ללייטה. ב-7 בדצמבר 1944 נערכה נחיתה נוספת, הפעם במפרץ אורמוק, ולאחר קרב יבשתי ואווירי ניתקו האמריקאים את כוחות ההגנה היפנים מקווי האספקה שלהם מצפון. על אף שהלחימה בלייטה נמשכה עוד מספר חודשים, לא איבד צבא ארצות הברית את יתרונו באזור. לאחר מכן כבשה הארמייה השישית את האי מינדורו.
חיילים אמריקאים תופסים מחסה מאחורי טנקים תוך כדי קרב באי פאנאי.
ב-9 בינואר 1945 החלו יחידות מהארמייה השישית, תחת פיקודו של קרוגר, לנחות בחופו הדרומי של מפרץ לינְגָיֶן שבמערב לוזון. כ-175,000 חיילים נחת והקימו תוך מספר ימים ראש חוף שנמתח 32 ק"מ לפנים הארץ. באמצעות סיוע אווירי התקדמו יחידות של הצבא לפנים הארץ, וכבשו את שדה התעופה קלארק, 64 ק"מ צפונית-מערבית למנילה, בשבוע האחרון של ינואר. כמו כן פשט גדוד הסיירים השישי, תחת פיקודו של סא"ל הנרי מיוסי על מחנה השבויים בקבנטואן ב-30 בינואר, ושחרר 512 שבויים מחיילי בעלות הברית משבי הצבא היפני.
שתי נחיתות גדולות הגיעו לאחר מכן, אחת נועדה לנתק את חצי האיבטאן, והשנייה, שכללה הצנחת חיילים, מדרום למנילה. שתי זרועות הצבת החלו לסגור על מנילה, וב-3 בפברואר 1945 נכנסו יחידות מדיוויזיית הפרשים הראשונה לפאתיה הצפוניים של הבירה, ודיוויזיית הפרשים השמינית נכנסה לעיר עצמה.
בעוד התקדמות הכוחות אל מנילה נמצאת בעיצומה, נכבש מחדש חצי האי בטאן. ב-16 בפברואר פתחו צנחנים ויחידות אמפיביות במתקפה על האי קורגידור. כיבוש האי המבוצר היה בעל חשיבות שכן שליטה עליו מאפשר שליטה במפרץ מנילה, והאמריקאים התכוונו להקים נמל גדול בבירה, שיתמוך לוגיסטית בפלישה המתוכננת ליפן, שנקבעה ל-1 בנובמבר 1945. כניעת יפן ב-15 באוגוסט 1945 הותירה את תוכנית הפלישה ליפן לא נחוצה. ההתנגדות בקורגידור שככה ב-27 בפברואר.
על אף האופטימיות שהפגינו בעלות הברית הייתה הלחימה במנילה קשה. טיהור העיר נמשך עד ה-3 במרץ, והתנגדות קשה במיוחד העמידו הנחתים היפנים שסירבו להיכנע או לסגת, כפי שעשה הצבא.[2] ההתנגדות היפנית בפורט דראם, אי מבוצר במפרץ מנילה, החזיקה מעמד עד ה-13 באפריל, אז הזרימו האמריקאים 11,000 אלף ליטר של דלק והבעירו את המבצר. אף לא חייל יפני אחד שרד את הפיצוץ והשריפה.
בסופו של דבר, בקרב על לוזון לקחו חלק 10 דיוויזיות אמריקאיות ועוד חמישה רגימנטים עצמאיים, במה שהפך אותו למערכה הגדולה ביותר בזירת אסיה. מספר החיילים האמריקאים שהשתתפו בקרב זה גדול ממספר החיילים האמריקאים שהשתתפו במערכה בצפון אפריקה, בזירה האיטלקית ובדרום צרפת.
בפברואר 1946 עבר קרוגר לסן אנטוניו, טקסס, שם קנה בפעם הראשונה בחייו בית מגורים. בעקבות חוקי מס ההכנסה שהיו גבוהים מאוד בעקבות המלחמה, לא הצליח קרוגר לשלם על הבית, וחבריו נרתמו והקימו קרן למענו, ושילמו סכום גדול ממחיר הבית.
לאחר מכן קיבל קרוגר הצעה לפרסם את זיכרונותיו, אולם קרוגר סירב לכתוב אוטוביוגרפיה, והסכים לכתוב ספר על הארמייה השישית במלחמה. בשנת 1947 החל קרוגר לעבוד על הספר, אך הפרויקט התנהל לאט, ורק בשנת 1953 פורסם הספר. אולם היסטוריונים התאכזבו מאוד מהספר, אשר כלל רק את העובדות היבשות של פעולות הארמייה במלחמה, אך לא סיפק הסברים ותובנות מדוע בוצעו הפעולות כפי שבוצעו.
קרוגר שמר על קשר עם חבריו מתקופת המלחמה, ואף נסע כל שנה לניו יורק להשתתף בחגיגת יום הולדתו של מקארתור.
בשנת 1947 פוטר בנו ג'יימס מהצבא, בעקבות התנהגות שאינה הולמת קצין, לאחר שהשתתף בקטטת שיכורים. בשנת 1955 חלתה אשתו גרייס בסרטן, ובשנת 1956 מתה כתוצאה מכך.
בשנת 1952 הרגה בתו דורותי את בעלה אוברי ד. סמית, על ידי שדקרה אותו בסכין ציידים, בעת שגרו במחנה צבאי ביפן. דורותי נשפטה בבית דין צבאי ונמצאה אשמה ברצח מדרגה ראשונה, ובשל כך נגזר עליה מאסר עולם עם עבודת פרך. בית הדין הצבאי לערעורים דחה את ערעורם של עורכי דינה של דורותי, על כך שלא הייתה שפויה בעת הרצח. אולם בשנת 1956 פסק בית המשפט העליון שבית דין צבאי לא יכול לשפוט אזרחים המלווים לכוחות הצבא, ובשל כך שוחררה דורותי, ועברה לגור עם קרוגר בביתו בסן אנטוניו.
^כלומר 3 רגימנטים בדיוויזיה, ולא כמו שהיה נהוג עד אז 2 חטיבות עם 2 רגימנטים בכל אחת
^אנדרייד, עמ' 14. מפקד הארמייה ה-14, גנרל טומויוקי ימאשיטה, הורה לכוחותיו לסגת מהעיר, אותה החשיב בלתי ניתנת להגנה. באופן מיידי כמעט, כבש אדמירל-משנה סאנג'י איוובוצ'י מהצי הקיסרי היפני את מנילה מחדש בעזרת 16,000 ימאים ונחתים.
