התקיפה בנשק ביולוגי על נינגבו

התקיפה בנשק ביולוגי על נינגבו הייתה תקיפה אווירית שנערכה על ידי הצבא היפני הקיסרי בסתיו 1940, במסגרת מלחמת סין–יפן השנייה, על אזור קאימינג'יה (Kaimingjie) במרכז העיר נינגבו שבמחוז ג'ג'יאנג במזרח סין. תקיפה זאת הייתה בין הראשונות והגדולות בסדרת תקיפות בנשק ביולוגי שביצע צבא קוונטונג נגד מטרות בסין[1][2].

הרקע לתקיפה

נקבת פרעוש החולדה (Xenopsylla cheopis). בפרעושים ממין זה, הנגועים בחיידקי Yersinia pestis, השתמשו על מנת להפיץ את מחלת הדבר במהלך התקיפה על נינגבו

במהלך שנת 1940 ובמיוחד במהלך חודש יולי אותה השנה ביצע צבא קוונטונג מספר ניסויי שדה בקנה מידה נרחב נגד מטרות אזרחיות במרכז סין ובמחוז ג'ג'יאנג. בחודש מאי העביר צבא קוונטונג באמצעות רכבת כמות גדולה מאוד של פתוגנים שיועדו לניסויי השדה ולתקיפות עצמן, מבסיס יחידה 731 באזור פינגפנג (Pingfang) שבחרבין, להאנגג'ואו שבמחוז ג'ג'יאנג[3]:

הניסויים כללו את החדרתם של הפתוגנים הללו למקורות המים (מאגרי מים, בארות ואגמים) וכן הצנחתם מהאוויר. החיידקים והפרעושים תורבתו וגודלו בבסיס יחידה 731 ולאחר מכן הועברו לידי יחידה 1644 שישבה באזור הערים ננקינג והאנגג'ואו. משדה התעופה בהאנגג'ואו המריאו מטוסים חמושים בפרעושים נגועים בחיידקי הדבר[4][5].

מהלך התקיפה

בשעות אחר הצהריים של 27 באוקטובר 1940 הצניח מפציץ יפני בודד, שטס בגובה נמוך, דגנים (חיטה, תירס ודורה) ורצועות של בדים עשויים כותנה מעורבבים עם פרעושים נגועים בחיידקי Yersinia pestis באזור קאימינג'יה שבמרכז העיר נינגבו. הפרעושים עורבבו יחד עם הבדים והדגנים משתי סיבות עיקריות: ראשית, על מנת לוודא שהפרעושים יוצנחו ישירות מעל המטרה שנבחרה מראש ולא יתפזרו באוויר, ושנית, כדי שייאספו על ידי התושבים הסקרנים (חלק מהתושבים אכן אספו את הדגנים על מנת להאכיל את העופות שבבעלותם)[1][2][6].

ב-30 באוקטובר התקבל הדיווח על מקרה המוות הראשון בעיר. ב-2 בנובמבר זינק מספר המודבקים בצורה חדה ולתושבים היה ברור כי מדובר בהתפרצות של מגפה כלשהי. רשויות העיר הגיבו במהרה והחלו להטיל סגר (קרנטינה) על האזור במרכז העיר בו נרשמה התפרצות של התחלואה. בנוסף לכך החלו לבנות חומה בגובה של כ-4 מטרים סביב האזור הנגוע[2][6].

ב-3 בנובמבר, עוד בטרם הצליחו לבודד את חיידקי Yersinia pestis במעבדה, עלה החשש שמדובר במחלת הדבר על סמך התסמינים שהפגינו החולים. תושבי הרחובות הסמוכים למוקד ההתפרצות פונו מבתיהם, כל מי שהפגין תסמיני מחלה הוכנס מיד לבידוד ורשויות העיר החלו במבצע חיסון המוני כנגד מחלת הדבר. הטלת הסגר על האזור בו פרצה המגפה הצליח אמנם להאט את קצב התפשטות המחלה, אולם לקראת חודש דצמבר עדיין נרשמו פטירות בנינגבו. בניסיון למנוע את המשך התפשטות המגפה לחלקיה האחרים של העיר, החליטו רשויות נינגבו, בצעד דרסטי, להעלות באש את האזור שנתחם בחומה. המגפה נמשכה עד ל-2 בדצמבר וגבתה בסך הכל 106 קורבנות ומאות מודבקים[2][7][8].

למרות שרשויות נינגבו הצליחו לעצור את המגפה בראשית דצמבר, מקרים ספורדיים נוספים של דבר תועדו בעיר עד לחודש אפריל 1941[2].

תוצאות התקיפה

היפנים לא היו שבעי רצון לנוכח תוצאות התקיפה, שהובילה בעיניהם לכמות נמוכה מדי של קורבנות. בעיניהם הסיבה למספר נמוך יחסית של הדבקויות ופטירות נבעה משני גורמים מרכזיים:

  • פתוגניות גבוהה יחסית של חיידקי Yersinia pestis - חיידקי הדבר, שתורבתו ביחידה 731, היו שייכים לזן אלים מאוד שהוביל לקיצור משמעותי בפרק הזמן הדרוש לחיידקי הדבר לגרום למוות מרגע הדבקת המאכסן. עלייה פתאומית ומהירה במספר הקורבנות גרמה, ככל הנראה, לכך שהתושבים והרשויות בנינגבו החלו לבצע פעולות מנע מידיות כדי להגביל את התפשטות הדבר[8].
  • תנאים אורבניים לא אידיאליים להתפשטות המחלה - בפברואר 1941 כתב מפקד יחידה 731, לוטננט גנרל שירו אישי (Shirō Ishii), לקצין הרפואה הראשי של צבא קוונטונג מכתב ובו הוא מדגיש:

למרות מה שרבים ודאי חושבים, ואף אני נמניתי עמם תחילה, אין זה פשוט להפיץ בכוונת תחילה מחלה מדבקת בקרב אוכלוסייה. בעוד שבטבע המחלה מדבקת ומתפשטת בקלות בנסיבות טבעיות ורגילות, כאשר מפיצים אותה בצורה מלאכותית ומכוונת, הדבר עלול להתקל בקשיים ומכשולים שלעתים מצריכים מאמצים כבירים על מנת להתגבר עליהם... המחקר אודות הסיבות שמאפשרות את התפשטותה של המחלה בנסיבות טבעיות הראה כי לא מספיק לייצר את הפתוגנים על מנת להתחיל מגפה, בנוסף לכך יש הצורך בהבנה ובידע נאותים אודות התנאים והתכונות הפיזיולוגיים של בני האדם[1][8].

— משפטי חברובסק 1950:299

מנגד נראה כי התגובה המהירה של הרשויות בנינגבו הצליחה להגביל את התפשטות המחלה בעיר. ההסגר, משטר החיסונים וההוראה להימנע מאיסוף ומגע עם חפצים שהוצנחו קטעו את רצף אירועי ההדבקה בעיר[2].

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התקיפה בנשק ביולוגי על נינגבו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 ‏Unit 731 and the Japanese Imperial Army's Biological Warfare Program.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 ‏Miltary Medical Ethics, Volume 2. ‏DIANE Publishing. p. 485. ISBN 1-4289-1066-2.
  3. ^ Sheldon H. Harris. Factories of Death: Japanese Biological Warfare, 1932-1945, and the American Cover-up. 2002. p.100. Routledge. ISBN 978-041593214.
  4. ^ Pete Li. Japanese War Crimes: The Search for Justice. 2003. p.293. Transaction Publishers. ISBN 9780765808905.
  5. ^ Hal Gold. Unit 731 testimony - Ishibashi Naokata. 2004. Tuttle Publishing. ISBN 978-0804835657.
  6. ^ 1 2 Sheldon H. Harris. Factories of Death: Japanese Biological Warfare, 1932-1945, and the American Cover-up. 2002. p.101. Routledge. ISBN 978-041593214.
  7. ^ Sheldon H. Harris. Factories of Death: Japanese Biological Warfare, 1932-1945, and the American Cover-up. 2002. p.102. Routledge. ISBN 978-041593214.
  8. ^ 1 2 3 Jing Bao Nie (Editor), Nanyan Guo (Editor), Mark Selden (Editor), Arthur Kleinman. Japan's Wartime Medical Atrocities: Comparative Inquiries in Science, History, and Ethics. 2011. p.27. Routledge. ISBN 978-0415682282.