השושלת הבוונדית (בפרסית: باوندیان) הייתה שושלת איראנית ששלטה בחלקים של טברסטן (מחוז מאזנדראן של ימינו) בצפון איראן של היום בין השנים 651 עד 1349, לסירוגין, בין עצמאות מוחלטת לבין כניעה כווסלים לשליטים אזוריים חזקים יותר. שלטונם בן בה-698 שנים, מהווה את שלטון השושלת השנייה באורכה של איראן אחרי הבדוספאנים (Baduspanids).
רקע גאוגרפי והיסטורי
טברסטן היה אזור הררי הממוקם על החוף הכספי של צפון איראן. החל מהמאה ה-11 ואילך השם השולט של האזור הוא מאזנדראן.[1] מייסד האימפריה הסאסאנית, ארדשיר הראשון כבש את האזור בתחילת המאה השלישית לספירה, אך השאיר את השליטים המקומיים ואסלים. קבאד הראשון מינה את בנו קאבוס לשליט במקומם בסוף המאה הרביעית. תחת שלטון האימפריה הסאסאנית נהנתה טברסטן מאוטונומיה ניכרת.[2] בשנות ה-640 הוכר הנסיך בן השושלת הדאבוית, קרוב משפחתו של השאה הפרסי (שאהאנשאה) ג'מאספ, גיל גוובארה (שלט בשנים 642–660), על ידי שאהאנשאה יזדגרד השלישי (שלט בשנים 632–651) כשליט האזור.[2][3] גיל גוובארה קיבל את התארים פדשווארשאה (השאה של פדישח'ווארגאר) ו"איספהבד מח'וראסאן" הוא שמר על עצמאות ממלכתו במהלך הפלישה הערבית לאיראן, שהחלה בשנת 633 כאשר כוחות מוסלמים ערבים החלו לתקוף לראשונה את האימפריה הסאסאנית והביאה לקריסתה עד שנת 651.[4] בשנת 761 הח'ליף העבאסי אל-מנסור פלש ל טברסטן, על ידי מתקפת פתע שהובילה לנפילת טברסטן, מות המלך וכל משפחתו (התאבדות בשתיית רעל) ובכך הגיע הקץ לשושלת.[2][5]
מוצא השושלת
המסורת מספרת על תחילת השושלת בתקופת הכיבוש המוסלמי של פרס מידי האימפריה הסאסאנית. על פי המסורת מוצא השושלת מבאב, שעל פי המסורת הוא נכדו של הנסיך ההסאסאניקאבוס, אחיו של ח'וסרו הראשון[6] ובנו של השאה קבאד הראשון (שלט בשנים 488–531), שנמלט ל טברסטן בגלל הכיבוש המוסלמי של פרס. הוא ריכז סביבו את המקומיים, הדף את ההתקפות הערביות הראשונות, ומלך חמש עשרה שנה עד שנרצח על ידי ואלאש (נסיך איראני), ששלט במשך שמונה שנים. בנו של באב, סורח'אב הראשון, התבסס על רכסי ההרים המזרחיים של טברסטן, בפרים, אזור שהפך לאחר מכן לנחלת המשפחה.[7][8][9] לגבי הזיהוי של באב, קיימים חוקרים שהציעו זיהוי חלופי לבאב האגדי בתור כומר זורואסטרי בן סוף המאה ה-6 מריי (איראן).[7][10]
היסטוריה
התיעוד ההיסטורי של השושלת הבוונדית קיים החל מהתקופה שלאחר הכיבוש העבאסי של האזור. עם שלטונו של שרווין הראשון, שנחשב על פי מסורת מאוחרת יותר לנינו של סורח'אב הראשון.[7]
חוקרים מחלקים את השושלת לשלושה ענפים עיקריים: קאיוסיה, על שם קאיוס אבן קובאד (שמו הערבי של האב הקדמון האגדי של המשפחה, קאבוס בן קבאד), ששלטה משנת 665 עד 1006, כאשר שלטון המשפחה הסתיים על ידי קאבוס אבן וושמגיר.[10] כמה מבני המשפחה המשיכו לשלוט ביישובים שונים לאחר מכן, ויצרו בשנת 1073 את הענף השני, איספבדהיה. בירתם הייתה סארי,[6] ושלטונם השתרע על גילאן, ריי קומיס וכן על טברסטן. הם היו בעיקר וסלים של הסלג'וקים ומאוחר יותר של הח'ווארזמשאה. שלטונם הסתיים בשנת 1210 עם רציחתו של רוסתם החמישי והשתלטות הח'ווארזמשאה מוחמד השני ישירות על האזור.[10] הענף השלישי, או קינאח'וואריה, הוקם בשנת 1237 בעקבות הפלישות המונגוליות והכאוס הרב שהשתרר, הם המשיכו לשלוט וסאלים תחת המונגולים, עד סופה הסופי של השושלת בשנת 1349.[10]
ענף הקאיוסיה (665-1006 בקירוב)
לאחר נפילת השושלת הדאבוית, נותרו ב טברסטן שתי שושלות מקומיות עיקריות: השושלת הבוונדית בהרים המזרחיים והשושלת הקרנוודית, שניכסו לעצמם את מורשתם של שליטי השושלת הדאבוית ברכסי ההרים המרכזיים והמערביים. שניהם טענו למוצא סאסאני, כאשר בני השושלת הבוונדית, הציגו את עצמם כ"מלכי טברסטן", וכמו בני השושלת הקרנוודית טענו לתואר איספהבד.
שרווין הראשון יחד עם השליט הקרנווידי, גילו התנגדות לשלטון המוסלמי ולמאמצי האסלאמיזציה וההתיישבות שהחל בהם המושל העבאסי. הם הרסו את הערים שבנה, ואף על פי שבשנת 781 הצהירו אמונים לח'ליפות, בשנת 782 פתחו במרד אנטי-מוסלמי כללי שדוכא ב־785. היחסים עם מושלי הח'ליפות בשפלה השתפרו לאחר מכן, אך השליטים בני השושלת הבוונדית והקרנוודית נותרו מאוחדים בהתנגדותם לחדירה המוסלמית. כאשר שני השליטים זומנו בפני הארון אל-ראשיד בשנת 805 הם התחייבו בפניו לנאמנות ולתשלום מיסים, ונאלצו להשאיר את בניהם מאחור כבני ערובה. בשנת 854 הם המירו את דתם לאסלאם.[7]
במאה ה-10 נחלש כוחם, אך הם שמרו על מעמדם על ידי בריתות נישואין שונות עם שושלת השושלת הזיארית בצפון איראן, אך משנת 1006 הם הפכו לווסלים של שושלת זו.[11]
מפת השושלת הבוונדית במאה ה9.
איספבדהיה (1074-1210)
ענף איספבדהיה, שמרכזו היה בסארי, היה במקור יובל של השושלת הסלג'וקית. רוסתם הראשון (שלט בשנים 1140-1163) החזיר לעצמו את עצמאותה של השושלת הבוונדית הם הגנו על הדת השיעית. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות ההתנקשות בחייו של שמס אל-מולק (שלט בשנים 1206-1210)ובעקבות מאבקי ירושה, הובס ענף איספבדהיה על ידי שושלת ח'ווארזמשאה.[11][7]
קינאח'וואריה (1238-1349 בקירוב).
הענף השלישי, או קינאח'וואריה, נוסד על ידי חוסם אל-דוולה (שלט בשנים 1238-1249) ומרכזה היה באמול. הוא היה וסאל של השושלת האילח'אנית של איראן. ענף זה חוסל לבסוף עם ההתנקשות בחייו של פקר אל-דוולה (שלט בשנים 1334-1349).[11][7]
^ 12John Andrew Boyle, Harold Walter Bailey, Basil Gray, The Cambridge history of Iran, Cambridge: Cambridge university press, 1968, The Cambridge history of Iran, עמ' 27-28, ISBN 978-0-521-06936-6
^Parvaneh Pourshariati, Decline and fall of the Sasanian empire: the Sasanian-Parthian confederacy and the Arab conquest of Iran, London: I. B. Tauris, 2008, עמ' 292-293, ISBN 978-1-84511-645-3
^ʻAlāʼ al-Dīn ʻAṭā Malik Juvaynī, HISTORY OF MEHMED THE CONQUEROR, כרך 2, בריטניה: Manchester University Press, 1958, עמ' 669
^ 1234R.N. Frye, The encyclopaedia of Islam. 1: A - B / ed. by an ed. comm. consisting of H. A. R. Gibb, Photomechan. repr. of the 1. ed. 1960, Leiden: Brill, 1986, ISBN 978-90-04-08114-7
