PROFILPELAJAR.COM

הַשּׁוּלַמִּית היא דמות מקראית, שמה או כינויה של הנערה בשיר השירים. שמה מופיע פעמיים בפרק ז', פסוק א' ולפני השם מופיעה ה"א הידיעה: הַשּׁוּלַמִּית, בַּשּׁוּלַמִּית.

זיהוי שמה ומוצאה

בתרגום השבעים מופיע שמה של השולמית: השונמית. נראה כי זו מסורת המזהה את הדמות באבישג השונמית וזאת מתיאורה בספר מלכים א', פרק ד', פסוק ד': ”וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד”. פרשנות זו מתיישבת עם זיהוי העיר שונם. כיום נשתמר השם "סולם", כשם הכפר הערבי המזוהה עם העיר המקראית. באונומסטיקון של אוסביוס מקיסריה מציין אב הכנסייה, כי שמה של העיר שונם הוא גם שולם. ראב"ע בפירושו לשיר השירים, טוען כי מוצאה הוא מהעיר שָׁלֵם (ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק י"ח): ”שהיא מן שלם היא ירושלים.”

פירוש זה תואם להופעתן של דמויות נוספות במגילה כ'בנות ירושלים'.^[1] לדעת אליהו עסיס ואחרים, היות שבראש המילה מופיעה ה"א הידיעה אין זה אלא כינויה.^[2] ניתן גם לזהות בשמה דמיון צלילי לשם שלמה.

תיאור דמותה

השולמית היא דמות ראשית במגילה. היא הדוברת ברוב המגילה. השולמית מדברת אל אחיה, אל בנות ירושלים ואל הנער ואילו הנער האוהב מדבר רק אליה. כמו כן רוב השירים במגילה מתארים את גופה של הנערה. דו-שיח בין בני זוג אוהבים ותיאורי גוף מופיעים גם בספרות השירית הקדומה.^[3] בפרק א', פסוק ה', השולמית מתארת את עצמה בקצרה בנימה המתנצלת על המראה שלה: ”שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ”. בתיאור צבע גופה התמודדו רבים מהפרשנים. צבע עורה השחור הוא כתוצאה של שיזוף ולא צבע עורה הטבעי. על כך כתב רשב"ם: ”ומן שחרות מועט כזה אוכל להתלבן במהרה.”^[4]

תיאור הנערה מופיע במגילת שיר השירים גם מפי הנער האוהב:

א הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים. ו עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. ז כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ.

תיאור הנערה בשיר השירים המופיע בפרק ד' מושר בפי הנער האוהב. התיאור לדעת עסיס וחוקרים אחרים הוא המשכו של פרק ג', פסוק ו': מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן; מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל.^[5]

בפסוקים אלו מתאר הנער את הנערה כיפה ומושלמת. הנער מתאר את גופה מלמעלה למטה מהעיניים, ועד לחזה. מטרת התיאור לעורר את תשוקתה של השולמית. התיאור המופיע בשיר השירים הוא תיאור של אישה זקופה ועל כך כתב רש"י בפירושו לשיר השירים: ”קומה זקופה נוי באישה.”

במגילה מתוארת הנערה כנועזת והיא זו שיוזמת את הדו-שיח בינה לבין הנער האוהב. היא אף לועגת לנער ולאחיה מספר פעמים (מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוק י'). דברי הנערה מעידים על חוכמתה. בדבריה מראה הנערה כי היא שווה לנער במעמדה ואולי אף עולה עליו.

במגילה מתוארים חלומות רבים וכולם הם חלומות הנערה.^[6]

מנקודת מבט ספרותית נראה כי דמותה של השולמית שלמה בהרבה מדמותו של הדוד. במרכז המגילה עומדת השולמית, ובכך מצטרפת המגילה לספרים אחרים במקרא, שהדמות הראשית בהם היא אישה, כדוגמת רות ואסתר.

פרשנות

במחקר

לדעת ברנר, השיר על השולמית הוא פארודיה גברית על שיר ואצף (ז'אנר המתאר את יפי הגוף). לדבריה, ההומור הופך את הארוטיקה למשהו משפיל, למעשה לפורנוגרפיה.^[7]

בפרשנות חז"ל

לפי פשוטו של מקרא, באהבת הנער לנערה, אין כל מסר דתי. לדעת פרשנים רבים המגילה מתארת את היחסים שבין ה' - הדוד במגילה, ל"כנסת ישראל" שהיא הנערה. בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא על גישת חז"ל מתבססת אמרתו המפורסמת של רבי עקיבא: "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים" (משנה, ידיים ג, ה). מפרשים רבים ראו במשמעות המילולית של הספר אלגוריה, שלפי השקפתם, היא יחסי האהבה של ה' לעמו ישראל. גם תיאור גופה של הנערה זוכה לפירוש אלגורי בידי חז"ל, שְׁנֵי שָׁדַיִךְ רומזים לשיטתם למשיח בן דוד. לפי גישת המדרש יש שיויון בין המינים. כך גם שיר השירים רבה: "בכל השירים או הוא מקלסן או הם מקלסין אותו...ברם הכא הן מקלסים אותו והוא מקלסן. הוא מקלסן 'הנך יפה רעייתי".

בפרשנות נוצרית

לפי הפרשנות הנוצרית סיפור מגילת שיר השירים מתאר את היחסים בין ישו והכנסייה.^[8]

ייצוגה של השולמית בתרבות

באמנות הישראלית בולט השימוש בדמותה של השולמית בשנות ה-20–30 של המאה ה-20. בעבודות של אמנים כאבל פן ואחרים, מופיעה הדמות כאשה מזרחית. באיורי "שיר השירים" (1923) של זאב רבן היא מתוארת לעיתים כדמות בהרמון המלך.

בשירה העברית הפכה השולמית להיות נושא רב השראה. משוררים ויוצרים כדוגמת מתי כספי אשר ללחנו כתבה נעמי שמר את השיר 'שובי השולמית' אודות הנערה האוהבת. השיר הופיע באלבומו של כספי, 'אחד לאחד' משנת 1988. נתן אלתרמן כתב את השיר 'שולמית', שזכה לביצוע לראשונה מפי שושנה דמארי, בהצגה בתיאטרון לי-לה-לו, "כך כתוב בלכסיקון". שיר נוסף בשם "שולמית" אותו ביצעה דאמרי הוא ללחן של אברהם גולדפדן למילים של יחיאל מר. ביצוע ידוע נוסף לשיר הוא של אריק לביא. השיר זכה גם ללחן מאוחר של שם-טוב לוי, באלבום "תוצרת הארץ" של אריק איינשטיין משנת 1984. בפסטיבל הזמר המזרחי בשנת 1981 ביצע הזמר אורי שבח את השיר 'שובי השולמית' למילות מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוק א'. מאיר אריאל הלחין את שירו 'שיר גנוב', המופיע באלבום ירוקות. מילות השיר מהוות ציטוט של מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוקים א'–י', פרט להוספת משפט אחד, אשר מופיע בשיר כפזמון החוזר. למילים על פי המקורות הלחין מאיר נחום את השיר "שחורה אני ונאווה", שזכה לביצוע של שימי תבורי. נתן יונתן כתב שיר בשם "קהלת מביט בשולמית" ובו מפגש מדומיין בין קהלת המקראי לשולמית. במפגש "נפשו יוצאת אליה ונבהלת" ובעקבות כך הוא מוחק אט אט את פרקו האחרון.

בספרה של קריסטין דה פיזאן, ספר החיזיון, דמותה של דה פיזאן מזכירה את דמותה של השולמית.^[9] גם הסופר אלכסנדר קופרין בספרו 'Sulamite', קיבל את השראתו מדמותה של גיבורת שיר השירים. רבים מהציירים כדוגמת גוסטב מורו, אלברט ג'וזף מור, רמברנדט, אבל פן והצייר הגרמני אנסלם קיפר קיבלו השראה מדמותה של השולמית.

"שחורה אני ונאוה" יצירה קולנועית על פי שיר השירים מאת אלה מילך-שריף הועלתה בבכורה במסגרת פסטיבל ישראל.

לפרק בסויטה השמית, יצירתו של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' חיברה הרקדנית, כלת פרס ישראל ירדנה כהן כוריאוגרפיה, שהיא מקבלת השראה מדמותה של השולמית.

לקריאה נוספת

אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, בתוך: סוציולוגיה ישראלית ישי רוזן-צבי עורך, כרך ה, חוברת 1 ,2003, עמ' 273–278.
אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 93–110.
מרדכי עמר, 'שובי שובי השולמית' : אפר שערה בשירתו של פאול צלאן ובעבודות של אנסלם קיפר ושל אדם ברג, אמנות ישראלית בת-זמננו. (תשס"ו) עמ' 380–391.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא השולמית בוויקישיתוף

מציורי התנ"ך של אבל פן. ציור מעשה ידי אבל פן הרעיה משיר השירים. פסטל. 1950 בקרוב. אתר מקראנט.
העימות בין השולמית ואחיה – ביקורת חברתית על תופעת ריבוי הנשים ארז וסילבסקי, האוניברסיטה העברית תוכנית 'אמירים'. הבלוג של ד"ר לאה מזור. מקרא רביבים.

הערות שוליים

^ יאיר זקוביץ, מקרא לישראל שיר השירים, ירושלים, מאגנס, 1992, עמ' 119.
^ אליהו עסיס, אהבת עולם אהבתיך: קריאה חדשה בשיר השירים, ידיעות אחרונות, 2009, עמ' 159.
^ ראו :מחזור שירי דומוזי:תמוז, איננה-אישתר ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם-אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב, עם עובד, 1996, עמ' 402-333.
^ תיאורי הגוף ודימויי היופי בפרשנות הפשט, דור דור ופרשניו : אסופת מחקרים בפרשנות המקרא, שרה יפת עורכת, ירושלים, מוסד ביאליק, 2008, עמ' 75-72.
^ אליהו עסיס, אהבת עולם אהבתיך-קריאה חדשה בשיר השירים, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2009, עמ' 95-94.
^ ראו גם: יאיר זקוביץ, אביעה חידות מני קדם: חידות וחלומות-חידה בסיפורת המקראית, תל אביב, עם עובד, 2005, עמ' 232-212.
^ Brenner, A. Come Back, Come Back, The Shulamite (Song of Songs 7, 1-10), A Parody of the Wasf Genner, A Feminist Companion of The Song of Songs, A Brenner (ed.), Sheffield, 1993, pages 234-257
^ שרה קמין, ירושלים, מאגנס, 2009, עמ' 37.
^ קריסטין דה פיזאן, ספר החיזיון, תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר: שולמית שחר, ירושלים, כרמל, 2008.