את שמה של הקשת טבע א' קרנקל (E. Krenkel) במאמר בשם "Der Syrische Bogen" שפורסם בגרמניה בשנת 1924. במאמר זה הגדיר קרנקל את תחילת הקשת בתוניסיה ואת סופה בהרי הטאורוס בטורקיה,[1] אולם מחקרים מאוחרים הפרידו בין הקשת הסורית למערכות קימוט אחרות שנוצרו באזור באותה עת.[2]
היווצרות
תהליכי היווצרות הקשת היו שנויים במחלוקת מאז הגדרתה על ידי קרנקל. עם זאת, הדמיון בין הקמטים בחלקיה השונים של הקשת – כולל הסטרטיגרפיה שלהם[2] ותהליכים גאולוגיים שהשפיעו על אזור השתרעותה – מאפשרים לראות תמונת היווצרות שלמה המורכבת מכמה שלבים[3] – שכל אחד מהם הותיר את השפעתו על המבנים הכלולים בה.
לחץ ההתנגשות גרם להיפוך טקטוני:[5]גראבנים – שהיו שקועים קודם לכן בין הורסטים – התרוממו ויצרו העתקים הפוכים בסלעי התשתית העמוקים. התרוממות זו גרמה לקימוטסלעי המשקע שהורבדו מעליהם – שהיו גמישים ורכים. לחצי הקימוט שפעלו על אזור הקשת הסורית היו חלשים יותר מאלה שיצרו את האלפים. מערכות קמטים נוספות נוצרו גם בלבנון, בירדן ובעיראק.
במהלך הפלאוקן היה האזור מוצף והקימוט הלך והתעצם. חלק מראשי הקמרים החדשים בלטו כאיים מעל פני הים, אולם רובם הגדול נותר מתחת לפני המים. הקערים שבין הקמטים יצרו אגנים בהם הורבדו משקעים רבים. עדויות לכך ניכרות היטב בשולי קמר רמון: ככל שהסלעים צעירים יותר, כך נטייתם מתונה יותר.
תחילה נוצרו קמרים – כנראה מעוגלים וקונצנטריים,[6] וביניהם נוצרו קערים. קימוט נוסף הדגיש את התוואים והפך את הקמרים להרים ואת הקערים לעמקים.
מבנה הקמרים השתנה עם היווצרות הבקע הסורי-אפריקני לפני כ-25 מיליון שנים, עת חלה היפרדות של הלוח הערבי מהלוח האפריקאי – במסגרתו התפתח בקע ים המלח המפריד בין הלוח הערבי ללוח הלבנטיני. תנועת הלוח הערבי צפונה ביחס ללוח הלבנטיני גרמה למתיחת והתארכות הקמרים לצפון-מזרח.
במקביל חל בקמטים היפוך תבליט: הקמרים נפערו וסחיפה יצרה בהם שקעים עמוקים. היפוכי תבליט אלה ניתן לראות במכתשים בנגב שמרכזם קעור, ובהרים עיבל וגריזים – המצויים בתוך קער אך בולטים מעל ראשי הקמרים הסחופים הסמוכים להם.
תהליכי הקימוט נמשכו לתוך האאוקן וניכרים אף בנאוגן.
מבנה הקשת
הקשת הסורית
לחצי הקימוט בנו את הקשת הסורית בכיוון צפון-מזרח–דרום-מערב, אולם נטייה מקורית זו השתנתה. על חלקים שונים של הקשת פעלו כוחות טקטוניים מאוחרים, שתרמו לעיצובה.
תחילה היו הקמטים מקבילים לכיוון תנועתו של הלוח האפריקאי צפונה. לאחר התפתחות הבקע הסורי-אפריקני ובקע ים המלח נמשכה תנועה זו, וגרמה ליצירת עיקול תוך דחיקתו של החלק הדרומי צפונה בסיני ובמצרים. בקטע זה השתנתה נטיית הקמטים בהדרגה למזרח–מערב. בחלק הצפוני נוצר עיקול עקב תנועתו של הלוח הערבי צפונה, שדחקה את חלק הקשת הסורי. בקטע זה השתנתה נטיית הקמטים בהדרגה לדרום-מזרח–צפון-מערב, וכתוצאה מכך השתנתה נטיית הקמטים בצפון ישראל לצפון-דרום.
שני עיקולים אלה יצרו שתי קשתות מתמשכות והפוכות זו לזו, היוצרות ביחד צורת S: קשת דרומית ממצרים עד צפון ישראל וקשת צפונית מרמת הגולן עד תדמור.
מבנה הקמטים
מבנה המונוקלינה האסימטרית של קמטי הקשת הסורית
קיים דמיון בין הקמטים השונים בקשת הסורית במבנה המוארך שלהם, הנובע ממתיחתם. דמיון נוסף מתבטא במבנה המונוקלינה[7] האסימטרית שלהם, בו צלע אחת תלולה – 65-75 מעלות, וצלע נגדית מתונה – 10-30 מעלות.[8] במכתשי הנגב הצלע התלולה היא הדרומית-מזרחית, ואילו המתונה – צפונית-מערבית.
המונוקלינות האסימטריות של הקשת הסורית נחקרו על ידי הגאולוג ההולנדיאולבו דה סיטר (Ulbo de Sitter, 1902–1980). במאמר משנת 1962[9] קבע דה סיטר כי בתשתית הקמרים מצויים העתקים הפוכים, הגורמים להיווצרותו של המבנה האסימטרי. העתקים הפוכים אלה הרימו את תשתית המסלע בחלק הצפוני-מזרחי של הקמרים, וקימטו את שכבותסלעי המשקע הרכים יותר מעליהם. קידוחים מאוחרים שנערכו בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 בראשי כמה מהקמרים – אישרו את הנחתו של דה סיטר בדבר הימצאות העתקים הפוכים.
דמיון קיים גם בגובהם של קמרי הקשת דומה, והוא נע בין 600 ל-1,000 מטרים מעל פני הים. עם זאת, אורכם של הקמטים שונה.
אחד הקמרים הבולטים בישראל הוא הכרמל, שכיוונו – מדרום-מזרח לצפון-מערב – מנוגד לכיוון קמטי הקשת הסורית. הכרמל נחלק לרכס אמיר ורכס הכרמל, המופרדים באמצעות קער רמות מנשה.
יותר מ-20 קמרים מצויים בנגב, והם בולטים במיוחד ומופרדים זה מזה בקערים. בין הקמרים: קמר דימונה, קמר ירוחם, קמר חלוקים, קמר בוקר, קמר שחר וקמר צבוע. קמרים ייחודיים הם קמר חצרה, קמר חתירה וקמר מחמל (רמון) – בהם התפתחו שלושת מכתשי הסחיפה הגדולים – בהתאמה: המכתש הקטן, המכתש הגדול ומכתש רמון – מבין שבעה המצויים רק בנגב ובסיני.
