הפחד הגדול (בצרפתית: Grande Peur) היה גל של היסטריה ומהומות אלימות ששטף את האיכרים בחלק ניכר ממחוזות הכפר של צרפת ביולי-אוגוסט 1789, בימיה המוקדמים של המהפכה הצרפתית. מקובל לתארך את "הפחד הגדול" מ-20 ביולי ועד 6 באוגוסט. האיכרים התקוממו על רקע כינוס האספה הלאומית, החדשות על נפילת הבסטיליה ושמועות על כך שהאצולה מתכוונת להרעיב ולשדוד אותם, ו"הפחד" נרגע עם הרפורמה המקיפה בסדרי הכפר שהובטחה בליל 4 באוגוסט 1789.

במהלך המאה ה-18 גדלה אוכלוסיית צרפת, לפי אומדנים, מ-22.4 מיליון ב-1705 ל-27.9 ערב המהפכה ב-1789. מבנה המשק והכלכלה הזרים את מרבית ההכנסות מכך לכיסיהם של בעלי הקרקעות והסניורים, פשוטי עם, אצילים וכמרים כאחת; האריסים, מעבדי הקרקע, האיכרים הזעירים, החוכרים ודומיהם נעשו בדרך כלל עניים יותר. מוערך שרמת החיים והשכר שלהם ירדו בעקביות לאורך השנים, אם כי השונות הרבה בתחום זה מקשה על קביעה חד-משמעית. מה שאיים באמת לפגוע קשות במעמד הכלכלי של המעמדות הנמוכים לא היה גורמים ארוכי-טווח כי אם משברים פתאומיים שנבעו מהתייקרות חיטה עקב מחסור ובצורת. משפחה ממוצעת הוציאה 60% מכספה על לחם; בתקופות משבר, שיעור זה יכל לטפס ללמעלה מ-90% ולרושש אותה כליל.^[1] תופעות של מקבצי נדבות ונוודים עניים התרבו.^[2]

במקביל, הממשל המרכזי ניסה להחיל רפורמות כדי להמריץ את הכלכלה המדשדשת. המדיניות המסורתית של הכתר הייתה מעורבות עמוקה בשוק החיטה כדי להבטיח לחם זול ובשפע בכל אזור; לשם כך נאכפו בנוקשות חסמי סחר סבוכים ועשרות מיליוני ליבר הוצאו על ידי כל רמות הממשל כדי לסבסד לחם ואף לחלקו בחינם בעת הצורך, על מנת למזער את הסיכויים לרעב. חלק חשוב ביותר מהלגיטימציה של המלך לשלוט נבע מראייתו כ"אב לנתיניו" שהיה אחראי על רגולציה של הסחר בדגנים. אבל ההכרה שהגבלת שוק מרכזי כל כך מונעת התייעלות מסחרית והכנסות מס רבות מהאוצר הובילה כמה שרי כספים לנסות ולערוך ליברליזציה בתחום – יחד עם רפורמות אחרות שנועדו לשנות את המבנה הקורפורטיבי והמרקנטיליסטי של המשק הצרפתי לקפיטליסטי יותר.

ניסיונות אלה לוו בהתייקרויות ובמחסורים, לצד שגשוג נראה לעין של ספסרים, סוחרי חיטה, בעלי קרקעות ואחרים שידעו להתעשר מהתנאים החדשים. בקרב ההמונים העניים (21 מיליון איש היו איכרים פשוטים) נפגע מעמדו של המלך כ"אביהם" וכ"אופה הגדול" והתחילו להתפשט שמועות והאשמות על כך שהאדונים מעוניינים לרושש ואף להרעיבם למוות. הוודאות בקיומה של "קנוניית רעב" כזו רווחה בקרב רבים. ב-1769, ב-1744 ובשנים אחרות בהן ניסה הממשל להסיר הגבלות מעל סחר החיטה בהיקף רחב אירעו מהומות קשות. ההמונים אכפו בעצמם ובכוח הזרוע את מנגנוני פיקוח המחירים והרווחה שהכתר ניסה להתנער מהם, במה שדונלד מ. סאת'רלנד תיאר כ”ביטוי של מנטליות קדם-קפיטליסטית לפיה רווחת הקהילה והציבור קדמה לזכויות על רכוש ולשיקולים כלכליים.” שיירות של קרונות טעונים בחיטה נעצרו בכוח, והסחורה הוחרמה ונמכרה במחירים שהאספסוף החליט שהם הוגנים.^[3]

אזורי הכפר התנהלו לפי מערכת הסניוריאליזם, כחלק ממנגנון זכויות-היתר הסבוך תחתיו תפקדה הממלכה כולה. מערכת מסועפת של התחייבויות, אגרות ומיסים הכתיבה שעל האיכרים הפשוטים ביותר, האריסים בדרג הנמוך, להעביר יבול או לבצע עבודות חובה (קורווה) לפי דרישת אדוניהם, הסניורים, הן בעלי קרקעות אמידים מפשוטי העם והן אצילים שרבים מהם היו מרוששים וחיו בעוני שהיה טוב אך במעט מזה של הכפופים להם. בין מעבד החלקה הזעירה לאצילים בעלי אחוזות הענק שניצבו בראש ההיררכיה היו דרגות ביניים מרובות שכל אחת הייתה מחויבת בשירות ובהעלאת מס לגבוהה ממנה. כמו כן היו מחויבים בתשלום מעשרות לכמורה ולכנסייה ונתונים להגבלות שונות ומשונות: לדוגמה, נאסר לצוד ביערות האדונים, להחזיק שובך יונים לבד, הוטלה חובה לטחון חיטה אך ורק בטחנת הקמח של האדון ועוד אינספור תקנות וזיכיונות. האדונים גם מילאו את תפקיד השופטים בנחלותיהם בדרך כלל ואכפו את החוק עצמאית על אריסיהם. למרות התלונות הרבות והתדמית הרווחת של עריצות ושרירותיות, שכותבי הנאורות ואחרים תיארו כהמשך ישיר לפאודליזם של ימי הביניים, החוקים הסניוריאליים הגנו בדרך כלל על האריסים באמצעות חוקים שהקשו מאוד לשנות את ההתחייבויות שהוטלו עליהם. לסניורים גם לא היה עניין לנגוש בעניים ומדולדלים שכן היה בכך רווח מועט והתרוששות גמורה הייתה עשויה למוטט את המערכת. המתח האמיתי נבע דווקא מהאיכרות האמידה יותר. הפיתוח הכלכלי והחקלאי יצר מעמד הולך וגדל של יוגבים יזמים שהשקיעו ביבולים חדשים או עסקו בסחר מגוון יותר מהממכר הפרימיטיבי של שוקי האיכרים. התקנות וההגבלים הסניוריאליים אפשרו לאדוניהם למסות את הכנסותיהם בשיעור גבוה והדבר הביא לחיכוכים ותלונות קשות. מרבית הסיבות למהומות "הפחד הגדול", שהתפזר על פני מחוזות מרוחקים זה מזה, היו מקומיות וקשות לזיהוי ודאי, אבל גורם אחד היה משותף וחשוב: בכל אתר היו די איכרים אמידים שכאלו להנהיג את ההתפרעויות.^[4]

המשבר שריסק את כלכלת צרפת ערב המהפכה הקצין מאוד את המתחים באזורי הכפר. בצורות ממושכות, מזג אוויר רע והשיתוק של הממשל כשהכתר היה במאבק קשה על סמכויותיו הביאו למחסור חמור במזון ולריבוי התפרעויות. ב-1788 נרשמו 53 אירועים כאלה, אבל רק ברביע הראשון של 1789 התרחשו כבר 231 אירועים. האיכרים סירבו יותר ויותר לכבד את התחייבויותיהם, ו"כתבי הקובלנה" שהוגשו לאספת המעמדות של 1789 כללו תלונות רבה על העול שהטילו הסניורים, אם כי מחבריהם ביקשו תיקונים ולא ביטול. החדשות מפריז על כינוס האספה הלאומית בניגוד לרצון המלך והכרזתה כי כל המיסים וההתחייבויות היו בלתי-חוקיים כל עוד לא אושררו מחדש בהסכמתה גרמו לתקוות בכפר להרקיע שחקים: המהומות נרגעו בחודשים ערב אספת המעמדות והכל ציפו בשקיקה לשינויים והקלות גדולים. הידיעות כי החצר מנסה לפזר ולהכשיל את האספה ליבו שוב שמועות על "קנוניית הרעב" ועל מזימה אריסטוקרטית להכחיד אותם בכוח הנשק.^[5] הידיעות על נפילת הבסטיליה וחשוב יותר, על כך שהמלך התפשר עם האספה והכיר בקומונה החדשה של פריז בביקורו בה ב-17 ביולי, היו הניצוץ האחרון: ההמונים הלהוטים פירשו זאת כמעבר המלך לצדם בעוד שהאצולה הבוגדנית והחמסנית נותרה לבדה בהתנגדותה למהפכה. הדבר נראה כאישור לקחת את העניינים לידיהם.^[6]

בימים הבאים פשט גל שמועות אדיר ברחבי הממלכה על כך שהאריסטוקרטים משגרים כנופיות שודדים אלימים כדי לשרוף את יבול הקיץ שטרם נקצר ולהרעיב את האיכרים למוות. תצפיות אקראיות על שיירות תבואה תמימות, תנועת פועלים ואפילו על מיליציות שהוקמו בשל השמועות פורשו כהופעת ה"שודדים", וליבו פאניקה מכפר לכפר. הדיווחים היו דומים להפליא בכל מקום, עד כדי כך שהועלו האשמות שהאצולה הפיצה אותם במתואם כדי להסית לאלימות ולהוכיח לאספה שהאיכרים הם אספסוף אלים שיש לדכאו. טענות אלו נדחו על ידי היסטוריונים.^[7] הועלו פרשנויות שונות להיסטריה ההמונית. אחדים ראו זאת כהמשך הדפוס בו התפשטו מרידות ומהומות איכרים במהירות לאורך המאות, בייחוד על רקע העצבנות הרבה שאפפה תמיד את היוגבים בשבועות שלפני הקציר; מארי מטוסיאן אף הציעה השערה לפיה מצוקת המזון אילצה רבים לאכול תבואה נגועה בפטריות מעוררות ארגוטיזם פסיכוטי.^[8] מכל מקום, רוב השטחים הכפריים נאחזו פאניקה תוך זמן קצר ביותר.^[9]

כבר ב-19 ביולי החלו התפרצויות אלימות. הן התלקחו בחמישה מוקדים עיקריים: האזור המיוער בין לה מאן לאלנסון לא הרחק מפריז, בחלק הצרפתי של רוזנות אנו בצפון, באלזס וסביבותיה במזרח, חבל מקונֶה (צר') שליד בורגון, ובדופינה. משם התפשטו לעוד אזורים. בכל אתר ואתר, דיווחו בני הזמן, היו המתפרעים משוכנעים שהמלך נתן להם רשות לקום על האצולה ובעלי האדמות. למרות שהיסטריה ושמועות ליבו אותה, האלימות הייתה בדרך כלל מחושבת, מדוקדקת ומונהגת על ידי האיכרים העשירים יותר. למעשה, העיר דונלד מ. סאת'רלנד, הפורעים פנו להפוך הזרוע הכרעות של בתי-המשפט נגדם בעשורים האחרונים. סאת'רלנד הביא כדוגמה אופיינית את ההסתערות על טירה כפרית בנורמנדיה. חוכר עשיר בשם לואי ז'יבו, שהיה חייב לסניור סכום גבוה של כסף, יזם אותה כששיגר את אריסיו ופועליו להפיץ את השמועה שהמלך אישר למרוד באצילים. אז התקבץ המון בן שלוש מאות איש שפשט על הטירה ושרף את ספרי האחוזה בהם פורטו התחייבויותיהם לאדון. הם פרצו את הגדרות החיות, הניחו לעדריהם לרעות על אדמות האדון ודגו באגמיו הפרטיים (הכל בניגוד לחוק הסניוריאלי). לבסוף אולץ האציל להגיש יין לז'יבו. איכרים עשירים ומשכילים עמדו מאחורי ההסתה והתססה של העניים והמרוששים במקומות רבים אחרים, וניסחו את התביעות הסחטניות שהאצילים, הכמרים ושאר בעלי הקרקע נדרשו למלא באיומי אלימות. בצפון ובמערב החוק קבע שכל נחלה שלא הייתה הוכחה לכך שאיננה חופשית היא בבעלות סניור כלשהו, והמתפרעים אילצו את אדוניהם באיומים לחתום על ויתורים לגבי זכויותיהם. בדרום ובמזרח החוק היה הפוך וחובת ההוכחה הייתה על הסניורים; באזורים אלה שרפו המתקוממים את הספרים והמסמכים, פעולה שחזרה על עצמה במאות אתרים. במקומות רבים הותקפו גם תחנות מכס וסוחרי דגן. סמלי הסניוריאליזם הושחתו ובוזו: שבשבות נעקרו, שובכי יונים נבזזו ועוד פריטים שלאדונים היו עליהם זיכיונות בלעדיים הופקעו או הושמדו, וסוכני האחוזות הושפלו ונכפו בכח להגיש מזון ומשקה לאיכרים. מרתפי היין בכל רחבי צרפת נפרצו ותכולתם נלגמה בו במקום. האלימות לא הייתה חד-צדדית: לעיתים הצליחו האדונים לעמוד איתן, תפסו ושפטו את האיכרים. חלקם הוצאו להורג בתלייה או בשבירה על הגלגל.^[10]

הדיווחים על ההרס והחורבן הותירו את האספה הלאומית בפריז ללא שום אמצעי לכפות את מרותה על המתרחש. הצבא היה בתהליך של התפרקות והתערערות משמעתית ותפקודית, והצירים ממילא לא רצו להפעילו שכן הדבר היה מציב אותם לצד המשטר הישן ונגד העם. המשמר הלאומי החדש בפיקוד לה פאייט רק החל להתארגן. מזה שבועות שהמהפכנים המושבעים באספה, בעיקר חברי המועדון היעקוביני החדש, שאפו לנסח את הצהרת זכויות האדם והאזרח שהייתה סוללת את הדרך לחקיקת חוקה לצרפת ולשוויון בפני החוק. מנגנון זכויות-היתר המסועף שעליו נשענו החברה והמנהל בממלכה, שגונה כבר רבות על ידי הוגי הנאורות שדרכם עמדה לנגד עיני היעקובינים, הקשה על כך מאוד. כל שדרה מעמדית, קבוצה קבוצה וזכויותיה המיוחדות, התנגדה לשוויון שהיה מבטל את יתרונותיה. הידיעות על כך שרכושם של האצילים באזורי הספר היה מופקר למשיסה, ללא שום אמצעי להגן עליו, נראתה כאמתלה מצוינת למנהיגי היעקובינים. "הפחד הגדול" לא היה הגורם שדחף אותם לעמדתם נגד ה"פאודליזם" והפריבילגיות אלא אמצעי בו התכוונו להשתמש כדי להביא את האספה לצדם: בולה ופאריזו, שני צירים בולטים שעמדו מאחורי המהלך, כלל לא הזכירו את המהומות ביומניהם כשכתבו על יוזמתם. בליל 4 באוגוסט 1789 ניצלו את המצב כדי להעביר חוקים שביטלו את עקרון זכויות-היתר לפי מעמד וביטלו את רוב מערכת ההתחייבויות באזורי הכפר, תמורת פיצוי נדיב. האיכרים היו משוכנעים בתחילה שהסניוריאליזם בוטל כליל וללא פיצויים והמהומות נפסקו בסוף השבוע הראשון של אוגוסט.^[11] כשהתחוור שהתחייבויות רבות נותרו על כנן, שבה האלימות לאזורי הכפר וגל חדש של משיסת אחוזות החל באביב וקיץ 1790. רק ב-1793, בשיא המשבר של שלטון הטרור, גייסה הוועידה הלאומית הנואשת את האיכרים לצדה על ידי הוראה לשרוף את כל ספרי האחוזות שפירטו את התחייבויותיהם וחיסול גמור של השיטה הסניוריאלית.

• Grande Peur באנציקלופדיה לארוס
• Grande Peur באנציקלופדיה אוניברסליס
• הפחד הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)