הפארק שוכן בקצה הדרומי של נתק דריין המחבר בין אמריקה התיכונה לאמריקה הדרומית. הפארק הוא הגדול ביותר מסוגו באמריקה התיכונה, והוא משתרע בין הרי קו פרשת המים של אמריקה לגבול עם קולומביה והאוקיינוס השקט. לב הפארק הוא אזור שפלה שטוח ונמוך שבו מתנשאים הרים אחדים. הנחלים הזורמים מההרים הללו מתנקזים דרך הנהרות שבפארק אל מפרץ סן מיגל. הר טאקארקונה (Tacarcuna) הוא ההר הגבוה ביותר באזור שבין האנדים ומערב פנמה, והוא מתנשא לגובה של 1,875 מטרים. חופיו הדרום-מערביים של הפארק מאופיינים במראה סלעי וחולי.
רוב ההרים שבפארק נוצרו בתקופת האאוקן התיכונה, ואילו אזורי השפלה נוצרו בשלהי תקופת הפליוקן. ההרים הדרומיים והמדרון הקריבי נוצרו בעיקר מפעילות געשית, ואילו המדרון של סראניה דל דריין הוא תוצר של קרקע שהחלה לשקוע בתקופה הקנוזואיקון. בפארק יש קפלי קרקע ועמקים רבים, שנוצרו לאורך מיליוני שנים בתהליכי בליה. כמו כן, בפארק יש אזורים נרחבים שבהם הקרקע אלובית בדרגה משתנה, ובהתאם לכך נקבעת מידת התאמתה לפעילות חקלאית ולצמיחת יערות.
כמות הגשמים הממוצעת היא 4,000 עד 5,000 בחלק של הפארק הגובל באוקיינוס השקט, 3,000 עד 4,000 מילימטרים לשנה בהרי החוף, ו-1,800 עד 2,500 בעמקים שבלב הפארק. הטמפרטורה הממוצעת היא 26°C, אך הטווח שלה הוא בין 16°C ל-35°C.
הפאונה של הפארק עשירה, ולפי ארגון הסביבה האמריקני "החברה לשימור הטבע" (The Nature Conservancy) הפארק הוא בית גידול עבור 169 מינים של יונקים, 533 מיני עופות, 99 מיני זוחלים, 78 מיני דו-חיים ו-50 מיני דגים. בפארק יש תופעה של נדידת מינים רבים לאזורים גבוהים יותר, המתאפשרת בשל קרבתם של סביבות היער השונות. מצב זה מאפשר לשמר בפארק אוכלוסיות שבמקום אחר היו נכחדות בגלל בירוא יערות.
יערות השפלה המבודדים הם לבם של שני אזורים אנדמיים: שפלת דריין ושפלת יוראבה (עד 900 מטרים), ומזרח פנמה ורמות דריין (מעל 900 מטרים). 30 מינים של עופות מוגבלים לאזור זה בלבד, וחלקם אף מוגבלים לאחד ההרים המקיפים את היערות.
באזורים הנמוכים של הפארק גדלים מספר מינים מאוימים. למרבית המינים הגדלים בהרים לא נשקפת סכנה כלשהי, אך הם פגיעים יותר כיוון שהם קטני ממדים.
פלורה
יערות הפארק מאופיינים ברציפות, והם בית גידול עבור אחת מהמערכות האקולוגיות המגוונות ביותר באמריקה התיכונה. אזורי הליאנות והעצים הגדלים באזורי השפלה שנוצרו בתקופה מאוחרת דומים לאלו של יערות האמזונאס, ואילו לאפיפיטים ולצמחייה הגדלה מתחת לחופת היער יש מאפיינים הדומים לפלורה של צפון רכס האנדים. מאז 1970 תועדו בדריין למעלה מ-700 מיני צמחים.
יערות הגדלים בסמוך לנהרות. לאורך הנהרות טורייה (Turia) ובאלסאס (Balsas) גדלים יערות ירוקי עד, שבהם כ-200 מינים של צמחים בסך הכל. חלק מהעצים מתנשאים לגובה של עד 55 מטרים.
יערות הגדלים עד גובה של 200 מטרים. היערות הללו הם נשירים למחצה, והם בין הגדולים ביותר מסוגם בחוף האוקיינוס השקט לאורך אמריקה התיכונה. היערות האלה משתרעים על פני כעשירית משטח הפארק, והם מאופיינים בגדילה שניונית שהתרחשה לאחר הגעת הכובשים הספרדיים לפני כ-500 שנים.
יערות גשם הגדלים בשולי ההרים ובגובה של מעל 200 מטרים, ומאופיינים באפיפיטים ובליאנות. היערות הללו משתרעים על פני החלק העיקרי של הפארק (כ-60%). ביחד עם העמקים ותצורות הקרקע השונות הם משמשים בית גידול עבור קהילות רבות של צמחים.
יערות עננים הגדלים לצידם של יערות גשם הרריים, החל מגובה של 750 מטרים בקירוב. באזור זה בוצעו מספר מחקרים על מנת לברר את תפוצת המינים האנדמיים.
נכון לשנת 1992 מונה אוכלוסיית בני האדם שבפארק כ-3,000 תושבים, המתגוררים במספר כפרים לאורך הנהרות שבפארק. רוב התושבים משתייכים לבני הוונאן (Wounaan) או האמבראס (Emberás). כלכלת הכפרים האלה מבוססת על חקלאות זעירה ועל ציד. תרבות הכפרים השתמרה למרות מאות שנים של קשר עם אירופאים. תושבי הכפרים מנצלים את משאבי היער השונים על מנת להתקיים ולבצע פעילויות שגרתיות, כגון אריגה באמצעות עצי דקל. בסמוך לפארק יש שתי עיירות, אל ריאל דה סנטה מריה ובוקה דה קופ, שתושביהן מנהלים חוות חקלאיות קטנות באזור הפארק. ההרכב האתני של האוכלוסייה הפך בשנים האחרונות ליותר מגוון בגלל הגירה מבחוץ.
