|
|
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוח, הגהה.
|
| אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
|
|
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוח, הגהה.
|
| אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
|
הסרט שלא היה הוא סרט תיעודי בן שני חלקים ששודר בערוץ הראשון בשנים 1993–1994 ומציג עדויות של נחקרי שב"כ בשטחי הרשות הפלסטינית. הסרט בוים על ידי רם לוי.
הפקה
לטענת לוי, הוא קיבל השראה ליצור את הסרט ב-1991, לאחר שקרא את הדיווחים התכופים בעיתונות על פלסטינים שעונו במהלך האינתיפאדה הראשונה. הוא העלה את הרעיון עם יוסף בראל, שעמד אז בראש הטלוויזיה הישראלית, אך נדחה במהירות. האקלים הפוליטי במדינה לא היה בשל לסרט כל כך שנוי במחלוקת. הנסיבות השתנו ב-1992 כאשר מפלגת השמאל "המערך" בראשותו של יצחק רבין ניצחה בבחירות את מפלגת הליכוד. זמן קצר לאחר הבחירות התבשר ללוי כי הצעתו אושרה. הוא נעזר במפיקה הוותיקה ליאורה עמיר-ברמץ והחל לחקור את הנושא השנוי במחלוקת.
לוי ועמיר-ברמץ החליטו שהסדרה צריכה להיות מורכבת משני חלקים: הראשון יתמקד בחקירות בתחומי הקו הירוק, בעיקר כפי שבוצעו על ידי משטרת ישראל. החלק השני יתמקד בעינויים בגדה המערבית וברצועת עזה, במיוחד בשיטות ששימשו את צה"ל ושב"כ נגד אסירים פלסטינים. הם תכננו ששני החלקים ישודרו במשך שבועיים רצופים כדי להדגיש את הקשר המהותי בין הדרכים שבהן נעשה שימוש בעינויים בשני האזורים הגאוגרפיים. כל פרק יתמקד במקרים רבים ושונים של עינויים על מנת להדגיש שעינויים היו תופעה נפוצה, במיוחד בתקופת האינתיפאדה, בתגובה לגל הטרור. כמו כן הם תכננו להדגיש בצורה ברורה שהמקרים שהם בחנו הם אמתיים ולא כלי תעמולה שנועד להשמיץ את ישראל. כל העדויות יאוששו על ידי מספר מקורות ולגוף שניהל את העינויים תוצע פלטפורמה להגיב להאשמות הללו. יחד עם זאת, הם התעקשו שלא יקבלו הסברים כלליים או הלבנת המקרים במקום הסבר קונקרטי.
בשלב זה הם גם החליטו לקרוא לסדרה "הסרט שלא היה". בביקורת על הסדרה שהופיעה בעיתון מעריב הסביר העיתונאי מאיר שניצר את השם כך: "המשמעות של הסרט שלא היה היא שכל מה שנאמר בו על ידי העדים נכנס לקטגוריה של "מעולם לא היה ומעולם לא קרה", וכל זה הוא לא יותר ממחק שעושה משימה רצחנית על מודעות הציבור. עם תחכום של במאי מנוסה, לוי יודע שאפשר לצעוק דברים גם לשלילה - באמצעות שתיקה."
שני הפרקים היו בפורמט דומה. קורבנות עינויים על ידי הרשויות הישראליות היו מוסרים את עדויותיהם, לעיתים בעילום שם. תשובות הרשויותצ׳ היו מוצגות אז בשקט בשקופית על המסך.
הסרט כיסה מגוון רחב של טכניקות, פיזיות ונפשיות, ששימשו להוצאת מידע מנחקרים. רבים מהם היו ידועים בשמות ערביים, המציינים מי היו קורבנות העינויים. אחת הטענות שהועלו היא שלפחות במקרה אחד, מכות שהופעלו היו כה קשות עד שקורבן בשם חסן זוביידה, נותר במצב קטטוני במשך חמישה עשר ימי החקירה. בהצהרת השב"כ, שהופיעה בשקופית בעקבות הצילומים של זוביידה הנכה, נכתב כי "לא הוכח שהקטטוניה שלו נבעה מהחקירה."
אחד ההיבטים המצמררים של הסרט הוא עדות אנונימית של אחד החוקרים, שזהותו הוסתרה וקולו שונה כדי להימנע מעונש. לחלקם, עדותו הזכירה את מה שחנה ארנדט תיארה פעם כ"בנאליות של הרוע" בספרה "אייכמן בירושלים" משנת 1963. המענה האלמוני היה חייל במילואים ששירת במשטרה הצבאית.
הקרנת הסרט
הפרק הראשון של הסרט שודר ב-28 באוקטובר 1993, והפרק השני היה אמור לעלות שבוע לאחר מכן, ב-4 בנובמבר. בעוד הסרט אושר על ידי רוב הבכירים בטלוויזיה הישראלית, מוטי קירשנבאום, המנכ"ל החדש של רשות השידור, היה נחוש לדחות את הפרק השני עוד לפני הקרנת הפרק הראשון. הוא התעקש כי למשטרה, לצבא ולשב"כ תינתן הזדמנות להגיב שוב להאשמות. זו תמיד הייתה כוונתם של יוצרי הסרט. למרות שהמשטרה והשב"כ הגיבו לכל אחת מהעדויות, בצה"ל סירבו להגיב לעדותו של חייל המילואים האלמוני שהשתתף בעינויים.
לוי וצוותו קיוו לקבל את תשובותיהם של המענים הצבאיים עצמם, ואף היו מוכנים להסוות את זהותם. כאשר הדבר נדחה על ידי צה"ל, צוות הצילום התפשר והיה מוכן לקבל במקום זאת הצהרה בכתב. אבל אפילו זה לא הגיע. בינתיים, "המענה האלמוני" ביקש לעמת את צה"ל עם מה שאירע והיה מוכן להעיד בפני הפרקליט הצבאי, בתנאי שתובטח לו אנונימיות. הצבא סירב להעניק לו זאת. לאחר מכן החלו מספר חודשים של משא ומתן אינטנסיבי בין רשות השידור לצה"ל. לוי רצה לשדר את הסרט ולהודיע שהצבא סירב להגיב. הוא טען שזו אחריותה של רשות השידור ושלא יתנו את אותו פטור לאף ארגון אחר. קירשנבאום סירב, ככל הנראה בטענה שהצבא אינו רק "עוד ארגון". הוא אחראי בסופו של דבר לביטחון ישראל. לאחר חודשים ארוכים, נציגי צה"ל סוף סוף התרצו. חייל המילואים האנונימי נתן תצהיר לנציג הפרקליטות וכעבור מספר ימים הגיב צה"ל. התגובה כללה הבטחה לערוך חקירה רשמית של ההאשמות. הפרק השני שודר ב-14 ביוני 1994, כמעט שמונה חודשים לאחר הפרק הראשון.
התגובות לסרט
למרבה האירוניה, הסרט עורר תגובה נלהבת יותר בעת יצירתו מאשר לאחר שידורו. במהלך יצירת הסרט, בשנת 1993, הוענק ללוי פרס ישראל, על תרומתו לאורך חייו לטלוויזיה הישראלית. למחרת נכתב בכותרת בעמוד הראשון של עיתון ידיעות אחרונות, "חתן פרס ישראל עושה סרט על 'תאי העינויים' של שירות הביטחון הכללי". השימוש בעינויים היה זה מכבר נושא חם בישראל, ובשנת 1987 קבעה ועדה רשמית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי כי לפעמים יש צורך ב"לחץ פיזי מתון" ככלי חקירה.[1][2] בעוד שפסק דין זה זכה לתשומת לב רבה, ההגדרה המדויקת של "לחץ פיזי מתון" הופיעה בדוח שני שנותר חשאי. במילים אחרות, בעוד שצורות קשות של עינויים, היו ככל הנראה בלתי חוקיות לפי פסיקת ועדת לנדוי, ניתן להפעיל לחץ פיזי ופסיכולוגי "מתון" על עצורים. לאלו שתמכו בשימוש בעינויים כדי להשיג מידע חיוני, נראה היה כאילו לוי מערער אפילו על זה. בדברי המבוא שלו לרטרוספקטיבה של 2006 על עבודתו של לוי, ציין ענר פרמינגר כי: "לממסד הישראלי לא הייתה ברירה אלא לחבק את לוי ולהעניק לו את פרס ישראל ב-1993, אבל גם זה לא הצליח להשתיק את קולו החודר ולהאיר את נקודת המבט הבלתי מתפשרת שלו על החברה הישראלית. כשהשמאל הישראלי היה באופוריה ומשוכנע שהשתלט על השלטון, רם לוי עשה סרט חתרני לטלוויזיה הישראלית והעז לראשונה לגעת ולנער את טאבו השתיקה סביב עינויי אסירים ביטחוניים על ידי השב"כ.[3]
עם זאת, לוי אימץ גישה צנועה יותר בנוגע לשאלת ההשפעה של סרטו, והביע עצב על מה שהוא מכנה האדישות שבה התקבל הסרט. מצד שני, הוא ציין לטובה את העובדה שהסרט מומן על ידי ערוץ ממשלתי ולקח על עצמו להתעמת עם הכוחות החזקים ביותר בממסד הישראלי, "הפרות הקדושות" המטפוריות של הביטחון הלאומי וארגונים כמו צה"ל והשב"כ. לדבריו, "במבט לאחור על התקרית כולה, אני מוצא את זה מרתק ואיכשהו מרומם שרשות השידור הציבורי בישראל הסכימה לממן ולשדר סרט שחקר את הזוועות שחוללו כוחות ישראליים על הפלסטינים. מעניין כמה מדינות אחרות היו מסכימות לעשות את זה." אף על פי כן, בסימפוזיון שהתקיים ב-2009 בתל אביב, הוא גם ציין כי צה"ל טרם קיים את הבטחתו ל"מענה האלמוני" כי יערוך חקירה רשמית בנוגע להאשמות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
