במקביל לפעילותו המעשית, כיהן נויפלד לאורך השנים כמדען הראשי של משרד הבריאות וכפרופסור וראש הקתדרה לקרדיולוגיה על שם חיים שיבא בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. הוא השתתף בהנהלת האוניברסיטה, ישב במספר ועדות מקצועיות והיה חבר סנאט האוניברסיטה. כמו כן היה נויפלד פעיל באגודות מקצועיות, שימש נשיא האיגוד הקרדיולוגי בישראל, נשיא האיגוד הקרדיולוגי האסיאתי-פסיפי, נשיא ההתאחדות הקרדיולוגית הבינלאומית (שש שנים) ונשיא מייסד של האגודה הבינלאומית לתרופות קרדיו-ווסקולריות. נויפלד כיהן גם כיו"ר הנהלת האגודה המדעית ארצות הברית-ישראל וכיהן כסגן יו"ר המועצה לקרדיולוגיה קלינית במסגרת ההתאחדות הקרדיולוגית הבינלאומית. נוסף לכך הוא היה פעיל במסגרת ארגון הבריאות העולמי והשתתף בצוותי הארגון שפעלו למיגור מחלות לב ולמקרי חירום הנוגעים למחזור הדם.
בקשריו המקצועיים הבינלאומיים ראה נויפלד חשיבות לקידום מעמדה של מדינת ישראל.
נויפלד היה חתן פרס ישראל לרפואה לשנת 1985, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1984, חבר כבוד באיגודי קרדיולוגיים במדינות שונות (בהן ארצות הברית, ניו זילנד, אוסטרליה, פורטוגל, בריטניה, גרמניה ומקסיקו) ובמועצה לקרדיולוגיה קלינית, וחתן חמיה פרסים על הרצאות מיוחדות. במהלך שנות פעילותו, התפרסמו על ידו עשרה ספרים מקצועיים ונכתבו כ-400 מאמרים, בהם עבור ה-Cardiovascular Drugs and Therapy Journal שהוא נמנה בין עורכיו המייסדים. בהיותו מייסד המכון לחקר הלב היו מחקריו בעלי אופי ראשוני ובעלי חשיבות בתחום, ובהם פרסומיו בשנים הראשונות לפעילות המכון על שינויים בעורקים כליליים אצל ילדים ומחקר ארצי על פקידי ממשלה שערכו במכון בדיקות שגרתיות.
