תחנה של "המקשר" ברחוב יפו, 1950מוסך המקשר. ברקע בתי הכפר הערבי שייח' באדר. במקום הבניין הימני נבנה בניין הביטוח הלאומי ובמקום שבו עמד הבניין השמאלי נבנו בנייני האומה. התמונה צולמה מכיוון שדרות הרצל
חניון אוטובוסים ומוסך של חברת המקשר בשכונת אבו בסל בסמוך לבניין שערי צדק הישן ברחוב יפו, שנות ה-30כרטיס אוטובוס של המקשר, של לידי דוברין (כצנברג), 30 באוקטובר 1944
"והאוטובוס, או הגיע או לא הגיע. אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר. התחנה הייתה מלאה... הנוסעים שבאוטובוס היו עומדים צפופים, נתלים ברצועות עור שהשתלשלו מן הגג, מתנודדים מצד אל צד. והנהג היה מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם של העומדים בתחנה וצועק: מלא, מלא. אם רק פתח דלת להוריד נוסע, מיד נדחפו הכול לפתחו כגוש אחד."
— עמ' 9
המקשר בתקופת מתח ביטחוני
בשנותיו הראשונות של הקואופרטיב הייתה ירושלים עיר מעורבת ונתונה למחלוקות ולחצים בין תושביה היהודים, הערבים-מוסלמים והערבים-נוצרים. נתון זה הביא לכך שמסלולי קווי האוטובוס עברו בתוך השכונות הערביות. כאשר המצב הביטחוני היה רגוע, השתמשו התושבים הערבים בקווים של המקשר. אולם, בתקופות המרד הערבי הגדול ב-1936 עד 1939 וערב מלחמת העצמאות מ-1947 ואילך נהגו התושבים הערבים להתנכל לתחבורה היהודית.[6][7] הואיל וכך, הוחלט לנקוט במספר פעולות כדי למנוע את הפגיעה בנהגים ובאוטובוסים:
פיזור צי האוטובוסים של הקואופרטיב ברחבי שכונת קריית משה, כדי למנוע את החבלה בהם.[8]
אגירת דלק. בשנת 1947, כאשר החל גל פיגועים בעיר, החליטו ראשי הקואפרטיבים לתחבורה בארץ לאגור דלק במוסכים, בשל חוסר הוודאות בדבר אספקת הדלק שהגיע מחברת הדלק של הבריטית ומבארות הנפט בעיראק.[4] הוחלט לקנות מכל דלק גדול להעבירו לירושלים ולהטמין אותו בחצר מוסך הקואופרטיב בקרית משה.[4]
התקנת רשתות נגד אבנים. המקשר נערך למצב שייעשה ניסיון לפגוע בצי הרכב, ובכדי למנוע את הפגיעה ברכבים, הורכבו רשתות על האוטובוסים במיוחד במסלולי הקווים שהובילו להר הצופים, תלפיות ומקור חיים.
הנהגים שנסעו במסלולים העוברים בשכונות הערביות צוידו בנשק להגנה עצמית.
מיגון האוטובוסים בלוחות פלדה. במלחמת השחרור (1948), כאשר החמיר המצב הביטחוני, מוגנו מספר אוטובוסים בלוחות פלדה. התקנתם נעשתה במוסך בקרית משה ובבית הספר המקצועי עמל בשכונת הבוכרים.[4]
הפעלת קווים ממרכז העיר לכיוון מערב וקווים לתל אביב. בעת המצור על העיר הפעיל ״מקשר קווים ממרכז העיר לכיוון מערב, ובשנת 1949 הפעיל קווים לתל אביב למשך תקופה קצרה בשל מחסור בנהגים בקואופרטיב אגד.[4]
למרות כל הפעולות שננקטו, היו מקרים שבהם הושלכו לעבר האוטובוסים בקבוקי תבערה, אבנים ורימוני יד ולא פעם נהרגו או נפצעו נוסעים ונהגים. במקרים אחרים הוטמנו מוקשים במסלול נסיעת האוטובוסים, אשר גרמו להשבתתם. אמנם, הוקצה לאוטובוסים ליווי צבאי בריטי, אך לא תמיד אפשר היה לסמוך עליו הואיל והוא שירת את האינטרס הבריטי.[1]
החניון והמוסך
מיקומם של החניון והמוסך היה בצד המזרחי של שדרות הרצל מול שיכון המקשר והם נחנכו בשנת 1939.[9] בשנת 1952 הופקע שטחם לטובת הקמת קריית הממשלה,[10] אך בפועל ההפקעה לא בוצעה. והם המשיכו לשמש את המקשר ואחר כך גם את אגד במשך שנים רבות.[11][12]
במוסך היו מספר מחלקות שהגדולה והחשובה בהן הייתה מחלקת המכונאות, אשר נוהלה על ידי משה שווילי ועוזרו היה דוד רוסו. בנוסף עבדו איתם שני מכונאים נוספים: בנימין גילקרוב וניסים ברוך. לאלה צורפו חניכים ומכונאים שבמשך הזמן נקלטו באגודה כחברים. שיפוץ המנוע שהיה מורכב ודרש מיומנות נעשה באופן ידני. המומחים לכך היו יוסף אשכנזי, יצחק שושני ואברהם פרירה.[13] מחלקות נוספות במוסך היו מחלקת שיפוץ החלקים, מחלקת נפחות וקפיצים, מחלקת רדיאטורים, מחלקת רפדות, מחלקת צמיגים וגלגלים, ומחסן חלקים. למוסך הייתה מסונפת צרכניה[13] ותושבי השיכון והקואופרטיב נהגו לקנות בה מצרכים אשר חלקם נקנה בתלושים.[14]
שיכון המקשר ששימש דיור בר השגה לחברי הקואופרטיב,[15] נבנה בשכונת קריית משה בשנת 1937 בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן.[16] השיכון נבנה על שטח משולש בן כ-7 דונם, התחום בין שדרות הרצל, רחוב פיק ורחוב קריית משה, על חלקות בגודל של כ-500 מ״ר,[17] וכלל 10 בתים משותפים. הבתים היו בני שתי קומות ולהם כניסה אחת לחדר מדרגות משותף. הגגות היו שטוחים והקירות מצופים בטיח. המבנים נבנו באופן שכל דירה כללה חלונות שפנו למזרח ולמערב.[18][19]
בסמוך למוסך הקואופרטיב הוקם בשנת 1945, שיכון נוסף של המקשר - שיכון המקשר ב'[20] ומאוחר יותר נוסף גם שיכון ג׳ של חברי הקואופרטיב.[1]
ביוני 2018 נהרס שיכון המקשר א׳ במסגרת פרויקט פינוי בינוי.[21] התוכנית להקים שכונה חדשה בשם נאות המקשר, ועל שטח השיכון שנהרס יוקמו שני מגדלים בני 25 קומות כל אחד, שיהיו בהם 260 דירות.[1] שני שיכוני המקשר - ב׳ וג׳ נהרסו ותושביהם נאלצו להתפנות לצורך סלילת תוואי כביש בגין ובשל הרחבת התשתיות בירושלים.[1]
המיזוג עם אגד
בשנת 1954 נעשה ניסיון לאחד את שני הקואופרטיבים - המקשר ואגד, אך הניסיון לא צלח מהחשש שלא יצליחו להגיע להבנות לגבי שווי הנכסים וחלוקת הקווים.[4] מספר שנים מאוחר יותר היה ניסיון נוסף להגיע למיזוג, בזכותו של אברהם דוד ליכטמן, אשר לחץ לקיים את האיחוד עם אגד. ליכטמן העריך שהמיזוג יפתח בפני המקשר את האפשרות לעבוד עם המגזר החרדי בעיר וכן לבצע הסעות מיוחדות שהיו נתונות בידי אגד.[4] בנוסף, בשנת 1960 פרץ סכסוך בין המקשר לאגד על קידום הקמת תחנה מרכזית חדשה בירושלים. אגד באותה תקופה הפעילה קווים בין-עירוניים לירושלים ולא פעלה בתוכה.[22][23] בשנת 1966 החלו הדיונים על מיזוג שני הקואופרטיבים[24] ובדצמבר אותה שנה, אישרו חברי המקשר את המיזוג.[25][26] בעקבות החיבור, הועברו נכנסי אגד ברחבי הארץ לחברת נצב״א, במגמה להשוות בין אגד להמקשר, הואיל ומספר הנכסים שהיו לאגד היה גדול יותר מהנכסים שהיו להמקשר. החניון בבנייני האומה בירושלים, עבר לנצב״א כחלק מזכויות חברי המקשר.[27] בינואר 1967, הושלם המיזוג. מספר הנהגים היה 7,000 איש ומלאי האוטובוסים כלל 2,200 אוטובוסים.[28]
לקריאה נוספת
הליכטמנים – סיפורם של חלוץ וחלוצה, ירושלים: הוצאה פרטית-משפחתית, תשרי תשנ"ט – אוקטובר 1998 (ספר).
וינשטוק צבי, המקשר ירושלים 1931–1966: חצי יובל לאיחוד המקשר-אגד, ירושלים: דפוס "אגד", [1991] (חוברת).
וינשטוק צבי, גולדשמידט דני (ליקוט החומר, כתיבה ועריכה), 50 למדינת ישראל בראי "אגד", תל אביב: דפוס אגד, תל אביב, תשנ"ח-1998 (חוברת).
מ. הורביץ (עורך), המקשר ליובלו: ל"ה שנות תחבורה ציבורית בירושלים, ירושלים: תשכ"ו-1966.
מיכאל גרינצויג, החוט המקשר בירושלים, עת מול 217, יד יצחק בן צבי, סיון תשע"א יוני 2017, עמ' 23-29
