בואי הרוח הוא ספר פרוזה שכתב הרב חיים סבתו, ראש ישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים. המתאר בעיקר את חייו של עולה חדש מהונגריה בשם משה פרקש, ואת חיי העולים החדשים בשכונת קריית יובל בירושלים (שיכון-עולים בית מזמיל). הסיפור מבוסס על חוויותיו האישיות של הסופר כנער משיכון בית מזמיל, וכולל פרטים אוטוביוגרפיים רבים.
המספר בספר הוא עולה חדש, בן להורים יוצאי מצרים, החי במעברת בית מזמיל, בה גרים זה לצד זה עולים חדשים יוצאי גלויות מצרים, מרוקו והונגריה. המספר מתאר את ההווי בשכונה הירושלמית בשלהי העשור הראשון למדינת ישראל. נושא מרכזי בסיפור הוא סיפורם של ניצולי השואה, והדרך בה הנער נחשף לגורלם. הסביבה מתנכרת לניצולים: נערים זורקים אבנים על החריגים שבהם, והמבוגרים אדישים להתנהגותו של הצבר, שנתפס כיצירת המופת של דור התקומה, וגדל ללא יראת כבוד לזקנים. סבתו לא חושך שבטו מתושבי הארץ על יחסם לעולים החדשים, אך הוא מתמקד בסיפורם הנורא שנפרש לעיניו דרך ידיד מרכזי אחד, אדם מבוגר בשם ישראל משה פרקש.
עיקרי העלילה
הסיפור מתחיל כשהמספר הוא נער דל אמצעים שלומד בתלמוד תורה. המבוא מציג את הווי החיים בירושלים בשנותיה הראשונות של המדינה, ובתחילת הסיפור הנער נחשף לראשונה לשואה ולניצולים החיים בארץ.
העולים ממצרים, בהם המספר, פגשו בעולים מהונגריה כבר באוניה ששמה "ארצה" שהובילה אותם מאיטליה לישראל. כבר אז הם מבחינים כי היהודים מהונגריה שותקים ודואגים הרבה, והמצרים אינם מבינים למה. הם שמחים שנחלצו מארצם ובבואם לארץ הקודש, ואילו היהודים ההונגרים מסתגרים בחדרם. רק בתפילה ובחדר האוכל הם נפגשים.
בשכונה הירושלמית הילד ממשיך להבחין בין שתי קבוצות העולים. אצל המצרים הבתים פתוחים, שכנים נכנסים ויוצאים בלי לבקש רשות, החלונות קרועים לרווחה, וצהלת הילדים נשמעת ברחוב. ואצל ההונגרים הבית סגור ביום ובלילה, ותמיד "הם מבקשים שקט".
המספר מתבונן כמבוגר בתקופת ילדותו במצרים, ומעלה בזיכרונו את המעט שידעו שם על גורל היהודים באירופה. היו שמועות רחוקות וקטועות, בבתי הכנסת אמרו תהילים ונודע להם כי המקובלים בירושלים הכריזו על תענית והתפללו על קברי צדיקים. גם במצרים עלו לקברו של הצדיק הרב אבוחצירה.
גיבור הסיפור, לצד המספר, הוא משה פרקש, בעל המכולת השכונתית, וממנהיגי הציבור במעברה. הכרותו של הנער עם פרקש התחילה כשצפה בו מוכיח חבורת ילדים שנטפלה לאישה ערירית שגרה בשכונה. בהזדמנות אחרת, שתי זקנות קיבלו מהמועצה הדתית שובר למכולת לקניות לפסח במסגרת מנהג קמחא דפסחא. הזקנות פנו לנער וביקשו ממנו כי יביא להם את המוצרים, בשל הבושה לקנות עם שוברים אלו. במכולת של פרקש פנה הנער לקופאית והיא מביטה בו במבט שהיו בו חמלה ובוז, ושוחחה עם ממתינה בתור. הסופר כותב: "ידעתי שהיא אומרת, זה בוודאי לא בשבילם, כולם אומרים שהם לא לוקחים בשביל עצמם, למה העולים החדשים לא יכולים לעבוד כמונו?". בעל המכולת פרקש מופיע מאי שם, אוסף בעצמו את המוצרים, תוחב לחבילה שתי חפיסות שוקולד ושטר כסף, ומורה לנער לצאת שלא דרך הקופה והקופאית. כך הכיר המספר את פרקש, בעל המכולת ואיש החסד.
שנים חלפו ופרקש נפל למשכב. על מיטת חוליו פרקש תיאר למספר את קורותיו בהונגריה, עד השואה ובמהלכה.
ביום כיפורים תשל"ד פרצה מלחמת יום הכיפורים. המספר וחבריו יוצאים למלחמה, ואחד מהם, אבי בלום, בן של ידידו של פרקש, אף הוא ניצול שואה, נהרג ביום הלחימה האחרון.
פרקש מרגיש כי זמנו קצר והוא קורא למספר ומבקש להפקיד בידיו שלושה פקדונות יקרים.
הפקדון הראשון הוא בנו של פרקש, יוסי. פרקש מבקש כי בנו יהיה תלמיד חכם, כמו אבותיו, ושילמד בישיבה גם מידות טובות, עדינות ואהבת ישראל. לאחר שפרקש נפטר, בנו יוסי אכן מגיע לישיבה בה מלמד המספר. המספר חש שקיבל להשגחתו את ה'פקדון', בעוד הנער לא יודע על כך דבר. יוסי סיים את לימודיו בישיבה וקיבל תעודת הסמכה לרבנות. המספר מסכם: "את הפקדון הראשון החזרתי".
הפקדון השני היה חבילה ובה סידור וגמרא קטנה. את הסידור יחזיר לבנו, יוסי פרקש. הסידור מלא כתמי רטיבות, פרקש החזיק אותו כשקפץ לים מאוניית המעפילים, בזמן שאניות מלחמה בריטיות הקיפו אותה. פרקש קפץ מהאוניה ורק הסידור בידיו. הגמרא הייתה השריד היחידי מארון הספרים בבית. על כריכתו כתב אביו של פרקש מה עבר עליו באותו יום מר - סיפור שיימסר כפקדון השלישי. הגמרא הוחזרה לפרקש על ידי גבאי בית הכנסת של העיירה, בו הוא היה גר, ואשר פגש, במקרה, ברחובות תל אביב. הגמרא הייתה בידיו באושוויץ ושמרה עליו. שנים רבות אחרי שהספרים נמסרו למספר הוא פוגש את יוסי פרקש בנו של משה פרקש, שמשמש כעת כמנהל בית ספר, ומחזיר לו את הפקדון השני.
הפקדון השלישי הוא סיפור שאביו של משה פרקש סיפר לו לפני מותו. והוא אומר לו "יום יבוא ותספר אותו לכולם, למען ידעו בני, ובני בני, וכל יושבי הארץ הזאת את קללת הגלות". הסיפור הוא סיפור הישרדותו של אביו של פרקש במלחמת העולם הראשונה, במהלכה הרג חייל אויב שהתגלה כיהודי. לאחר שאביו של פרקש סיפר את סיפורו לבנו, הוא החזיר את נשמתו לבורא עולם. ופרקש אומר למספר: זה הפקדון השלישי, יבוא יום ותספר אותו.
מקורו של הסיפור, מציאות ובדיון
עפרה לקס שוחחה עם הסופר[1] וכך היא כותבת:
בואי הרוח הוא ספר 'אמיתי', ובדומה לתיאום כוונות מספר אירוע שהיה, בתוספת קישוטים ספרותיים. הספר נוגע לאנשים שחיים היום בקרבנו, ובהם בנו של משה פרקש, יוסי, שאף מוזכר בספר, וגם חינוכו היה פיקדון שהפקיד משה בידי הרב סבתו.
סבתו יצר קשר עם יוסי פרקש ועם שתי אחיותיו תוך כדי כתיבת הסיפור. "הוא קרא הכול לפני הפרסום, והתרגש מאוד", אומר הרב סבתו, ומוסיף: "הוא רצה שאגיד לו מה מתוך מה שכתבתי היה באמת, וכך גם אמי רצתה שאומר לה מה היה אמת עם אבא שלה ב'אמת מארץ תצמח'. לא אמרתי לה וגם לו לא אומר.
שם הספר
בראיון שנתן סירב סבתו להסביר את שם הספר, ומבקרים ניסו כוחם בסברות שונות (ראו למשל מאמרה של דינה לוין להלן). השם מאזכר ביטוי מחזון העצמות היבשות של יחזקאל:
"ויאמר אליי, הינבא אל-הרוח; הינבא בן-אדם ואמרת אל-הרוח: כה אמר ה' אלוהים, מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה, ויחיו." (ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים ט'–י"ד).
לקריאה נוספת
- זיוה קוסופסקי ודקלה כהן, "התמודדות עם שאלת הייסורים: עיון משווה ברומן "בואי הרוח" לרב חיים סבתו וברומן "ליצני החצר" לאביגדור דגן לאור הגותו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק", בתוך: מכלול: עיונים ביהדות, בחינוך ובמדע לא, תשע"ה, עמ' 134-113.
- נחם אילן, "הכל צריך שיתברר מעצמו", דעות (נאמני תורה ועבודה) 39, תשס"ט, עמ' 23–27.
קישורים חיצוניים
- דינה לוין, רוח האדם על פי 'בואי הרוח', באתר דעת
- יניב מזומן, הסיפור כפקדון, האם כתיבה רווית מסרים פוגמת בסיפור או מעשירה אותו?, מקור ראשון, י"א בשבט תשס"ח (הקישור אינו פעיל, 4.10.11)
- אלישיב רייכנר, סיפורה של משפחה באתר "כיפה"
- שחר פינסקר, לא שאלתי אז שאלות, אבל הכל נכנס אל לבי ושרט אותו, באתר הארץ, 3 באפריל 2008
- חיים וייס, "וראיתי מה עוללו הרשעים האכזרים לבני עמי", באתר הארץ, 19 בפברואר 2008
- חיותה דויטש, ומעוות יוכל לתקון, באתר ynet, 13 בדצמבר 2007
- נחם אילן, "הכול צריך שיתברר מעצמו" - על בואי הרוח מאת חיים סבתו, דעות 39, תשרי תשס"ט, באתר נאמני תורה ועבודה
- הרב אליעזר מלמד, רוח חדשה - רביבים, באתר ערוץ 7, 20 במרץ 2008
הערות שוליים
