המלחמה בחזית האוקיינוס השקט הייתה בעיקרה בין ארצות הברית ליפן, ונמשכה שלוש שנים וחצי. הקרבות היו בעיקר בים, בין חילות האוויר והים, וכן ביבשה – כיבוש איים על ידי נחתים אמריקניים בין 1942 ל־1945. היפנים נלחמו עד האיש האחרון, והקשו את הכיבוש האמריקני. היפנים, שהשתלטו על שטחים נרחבים, בעיקר בדרום-מזרח אסיה, נהגו באכזריות רבה כלפי התושבים והשבויים.
במזרח הרחוק לחמה יפן בעיקר כנגד כוח משולב, שעיקרו בריטי, מתוגבר בכוחות אמריקניים וסינים. כל זאת במקביל למלחמתה עם סין, שנמשכה כל אותה עת. לאחר השתלטות קלה יחסית על איי הודו המזרחית ההולנדיים, כבשו היפנים את סינגפור, ופנו מערבה בהביסם את הבריטים בבורמה (כיום מיאנמר). הם נעצרו סמוך לגבולה של זו עם הודו. לאחר שצברו בעלות הברית כוחות הם פתחו לקראת סוף המלחמה במתקפת נגד, התקדמו על פני בורמה, ונעצרו עם כניעת יפן.
קרב מידוויי היה נקודת המפנה ולאחריו החל מצב היפנים להידרדר והיוזמה עברה לידי בעלות הברית. בעוד שבאירופה המלחמה הסתיימה בחודש מאי 1945, במזרח הרחוק תמה המלחמה רק באוגוסט (בין השאר מכיוון שארצות הברית העדיפה לרכז מאמציה באירופה), לאחר ששתי פצצות אטוםהוטלו על היפנים וגרמו נזק רב בחיי אדם וברכוש. יפן חתמה על כתבי הכניעה על סיפון אוניית המערכה "מיזורי", בפני הגנרל האמריקני, דאגלס מקארתור, ותמה סופית מלחמת העולם השנייה.
מהלך המלחמה
ב-1937 פתחה יפן במלחמת סין–יפן השנייה. ארצות הברית הגיבה בעוינות כלפי ניסיונות הכיבוש של היפנים בסין וסירבה לחדש את החוזה המסחרי שלה עם יפן[1]. בנוסף, מדינות המערב החזיקו כוחות צבא בסין, דבר שהרגיז את היפנים[2]. יפן לא רצתה להגיע למלחמה עם ארצות הברית, שהייתה חזקה ממנה, אולם כעסה על תמיכתה של ארצות הברית בסין.
ב-27 בספטמבר1940, הצטרפה יפן למדינות הציר בחתימה על ההסכם התלת-צדדי, במטרה למנוע מארצות הברית מלהיכנס למלחמת העולם השנייה או לסייע לסין[3]. ב-26 ביולי1941 נכנס לתוקפו האמברגו שהטילו האמריקאים על יפן, וכל הנכסים בבעלות יפנית בארצות הברית הוקפאו. יפן החליטה לצאת למסע כיבושים במזרח הרחוק, ולצורך כך פעלה לחסל את הכוח הימי והאווירי של בריטניה וארצות הברית במרחבי האוקיינוס השקט.
חיסול ציי בעלות הברית
ב־7 בדצמבר1941 ביצעו היפנים את המתקפה על פרל הארבור, מתקפת פתע על הבסיס הימי המרכזי של ארצות הברית באוקיינוס השקט, במטרה לחסל את היכולת הצבאית של ארצות הברית במזרח הרחוק. 19 אניות אמריקניות הוטבעו, 5,000 חיילים נהרגו ונפצעו, ועשרות מטוסים הושמדו על הקרקע. עם זאת, נושאות המטוסים של ארצות הברית שהו מחוץ לנמל ולכן לא נפגעו.
למחרת, התקיפו היפנים את שדה קלארק אשר באי לוזון בפיליפינים. בשדה תעופה זה חנו באותו הזמן מטוסי קרב מסוג P-36 ו-P-40 וכן מפציצים מסוג B-17. תוך מחצית השעה, הפך הכח האווירי של ארצות הברית במזרח הרחוק לשבר כלי העולה בלהבות וכל אשר נותר לגנרל דאגלס מקארתור, מפקד הכוחות האמריקנים במזרח הרחוק, לעשות, היה לחכות לפלישה אשר לא בוששה לבוא.
ב-9 בדצמבר 1941, כיומיים לאחר ההתקפה על פרל הארבור ולאחר שנחתו כוחות יפנים בצפון מלזיה ודרום תאילנד בתחילת מסעם לעבר סינגפור, שלחו הבריטים את תת-אדמירל תום פיליפס עם אוניית המערכה "פרינס אוף ויילס" וסיירת המערכה "ריפלס", מלוות על ידי ארבע משחתות, לאזור סינגפור. יום לאחר יציאתן של האוניות, הוזנקו לעברם כ-84 מטוסים יפניים (מפציצים בינוניים וכן מפציצי טורפדו) שהשמידו את האוניות.
בכך, הקיץ הקץ על שלושת הכוחות המשמעותיים במזרח הרחוק אשר יכלו להוות מכשול בפני הכוחות היפניים המתקדמים במהירות ומעתה ואילך, הייתה הדרך פנויה בפניהם להמשך הכיבוש.
הנשיא פרנקלין רוזוולט חותם על הכרזת מלחמה נגד יפן, דצמבר 1941
תוך חצי שנה הצליחו היפנים לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה: וייק, גואם, הפיליפינים, הונג קונג, בורמה, תאילנד, מלאיה, סומטרה, ג'אווה ובורנאו. ככלל, היו איים אלו מוחזקים על ידי שלוש מדינות עיקריות, הולנד, ארצות הברית ובריטניה. כאשר נכבשה מלאיה והכוחות הבריטיים האחרונים נטשוה ב-30 בינואר1942, כאשר הם מפוצצים מאחוריהם את מעבר ג'והור, היה ברור כי הפלישה היפנית לסינגפור עצמה אינה רחוקה. תוך שבוע ימים אספו היפנים את כוחותיהם וחצו את המצר, והכוחות בסינגפור נכנעו ב-15 בפברואר באותה שנה. משם, המשיכו היפנים במסעם לג'אווה אשר הייתה תחת שלטון הולנדי. מכיוון שהולנד עצמה הייתה כבושה וממשלתה ניהלה את המלחמה מאנגליה, הרי שלא הייתה שום אפשרות לשלוח תגבורת אף אם הייתה כזאת והאי הגדול, יחד עם בירתו בטאוויה (אשר זמן קצר לאחר מכן יוסב שמה לג'קרטה) נפלו כחודש אחר כך, ב-8 במרץ.
האמריקנים שהיו בפיליפינים, אשר בה החלה פלישה הן מהצפון והן מדרום האי המרכזי לוזון, נסוגו יחד עם הצבא המקומי אל חצי האיבטאן(Bataan), שם הקימו קו תמיכה אשר אמור היה לעצור את הכוחות היפנים המתקדמים עד להגעת תגבורת מארצות הברית. אולם התגבורת בוששה מלהגיע, והקו נפרץ. במקומו הוקם קו חדש דרומה יותר אשר כונה "קו אבוקי". בשלב זה, עדיין ניהל את המערכה גנרל דאגלס מקארתור מתוך מערכת המחילות המבוצרות באי הקטן קורגידור אשר נמצא במפרץ מנילה. בשלב מסוים, על פי פקודה מפורשת מארצות הברית, העביר גנרל מקארתור את הפיקוד למשנהו, ג'ונתן וויינרייט, כאשר הוא עצמו יצא במסע מסוכן על גבי ספינת טורפדו אל האי מינדנאו, אף הוא בפיליפינים, ומשם המריא בתוך מפציץB-17 ("המבצר המעופף") לאוסטרליה. עם הגיעו למקום מבטחים, נשא נאום בו הבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת ”שוב אשוב” (I Shall Return). חצי האי בטאן עצמו נפל ב-9 באפריל1942.
היפנים הנהיגו שלטון קשה ואכזרי באזורים שכבשו והוציאו להורג כל מי שהתנגד להם. הם לקחו את הגברים בכפייה לעבודות פרך, ואת הנשים לזנות. הם גם זלזלו בדתות אחרות באזורים הכבושים. לדוגמה: הם הכריחו את המוסלמים לשנות את כיוון תפילתם ממכה לטוקיו. במחנות שבויים שבהם החזיקו את האמריקנים, הבריטיים וההולנדים שנכנעו, היה היחס כלפיהם נוקשה ושיעור התמותה גבוה. קצינים שלהם ערכו עריפת ראשים של שבויים בחרבות לראווה, והם גם השתמשו בהם כמטרות חיות לאימוני זריקת כידון. אינדונזיה הייתה מקרה יוצא דופן, שם האוכלוסייה המקומית, וסוקרנו בראשה, שיתפה פעולה עם היפנים על מנת להחיש את עצמאותה מההולנדים.
ב-18 באפריל ביצעו האמריקאים את הפשיטה של דוליטל (Doolittle), ובה הפציצו מטרות שונות ביפן. הפשיטה הייתה הישג סמלי בלבד, אך היא העלתה את המורל האמריקני, וגרמה למבוכה ביפן.
בתחילת מאי 1942 נערך אחד הקרבות החשובים בדרך למפנה – קרב ים האלמוגים. הקרב הסתיים ללא ניצחון ברור של אחד הצדדים, אולם הנזק שספגו הצדדים והניסיון שצברו במהלך הקרב ולאחריו שימשו אותם כהכנה לקראת הקרב הבא – קרב מידוויי שנערך בתחילת יוני.
ביוני 1942 התהפך הגלגל באוקיינוס השקט. בקרב מידוויי הפציצו מטוסים אמריקנים, שהמריאו מנושאות מטוסים, אוניות ונושאות מטוסים יפניות. ליפנים נגרם נזק רב, וארבע נושאות המטוסים שלהם הוטבעו. קרב מידוויי נחשב לקרב מכריע, ואחד הקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה. היפנים איבדו בעקבותיו את היוזמה ההתקפית, ומכאן ואילך נדחקו חזרה יותר ויותר כלפי איי יפן.
בעקבות קרב מידוויי החלה ארצות הברית במתקפה לכיוון יפן – בשנים 1942–1945 – הכוחות האמריקנים ניהלו מערכת כיבושים מחדש של אותם אזורים שיפן השתלטה עליהם. המתקפה התנהלה בשתי זרועות בפיקוד אמריקני.
הזרוע הראשונה פעלה מאיי הוואי מערבה דרך מרכז האוקיינוס השקט, ובו הצי האמריקני, בפיקוד האדמירל צ'סטר נימיץ, השתלט בחזרה על כיבושי היפנים באוקיינוס השקט. אחר כך השתלט הצי האמריקני על איים בקרבת יפן, מה שאיפשר לכוחות האוויר להתקיף בצורה סדירה את איי יפן עצמה, ולגרום ליפנים אבדות חמורות בנפש וברכוש. דם רב נשפך על כיבוש כל אי, כאשר הלוחמים היפנים לחמו בעוז עד האיש האחרון, מול עדיפות חומרית מכרעת של האמריקנים.
התוכנית האמריקנית הייתה להביס את יפן ולפלוש אליה. לשם כך היה עליהם לכבוש איים ששימשו מבצרי הגנה ליפן. האי המשמעותי הראשון היה איוו ג'ימה, שבו שלושה שדות תעופה. כיבוש האי היה קשה משום שהיפנים נלחמו בעוז והקרבות התנהלו פנים אל פנים, מלווים בהפגזות תותחי הצי. 5,000 נחתים ומספר כפול של יפנים נהרגו בקרבות. אי שני, בולט בחשיבותו, היה אוקינאווה, ששלט על נתיב התעבורה והאספקה ליפן. הצי הבריטי סייע לאמריקנים וגם כאן היו אבדות רבות מקרבות עקובי דם. האמריקנים איבדו 50,000 איש, כרבע מהם הרוגים, והיפנים מספר כפול. קרב אוקינאווה היה האחרון באוקיינוס השקט. היתרון האמריקני היה בכוח האווירי ובנשק חדיש, ותעוזתם ואומץ לבם של היפנים לא עמד להם בקרבות מכריעים.
זרוע נוספת של בעלות הברית פעלה בבורמה (כיום מיאנמר). במערכה על בורמה היו הבריטים, בפיקודו של פילדמרשלויליאם סלים (Slim) דומיננטיים, ולאחר שדעכה המתקפה הראשונית היפנית סמוך לגבול בורמה – הודו, הצליחו בעלות הברית להדוף את היפנים חזרה, והתקדמו בהדרגה עד שכניעת יפן שמה קץ לקרבות. מהלכים אלה נתמכו מצפון על ידי התקדמותו המקבילה של צבא אמריקני – סיני בפיקוד הגנרל ג'וזף סטילוול (Stilwell), שפעולותיו, מצדן, הבטיחו את הקשר עם סין בדרך בורמה.
לקראת סוף המלחמה, החלו היפנים להשתמש בנשק ייחודי, ה"קמיקזה" – טיסות התאבדות של טייסים יפנים. המטוסים, שנטענו בחומרי נפץ רבים הוטסו אל היעדים האמריקניים – בעיקר נושאות מטוסים – והתרסקו במכוון, מנווטים על ידי הטייסים עד לפיצוץ. הנזק שהקאמיקזים היפנים הסבו לאמריקנים היה גדול, אך רבים מהם הופלו באש התותחים הצפופה. למרות הנזק המשיכו הכוחות האמריקנים ובעלות הברית להתקרב ליפן כדי לכבשה.
פצצת האטום שהוטלה על נגסאקיהנשיא טרומן מודיע על כניעת יפן בבית הלבן ב-14 באוגוסט 1945
הנשיא טרומן דרש מיפן להיכנע, אך היה ברור כי לא ניתן לכבוש את יפן כמו את שאר האיים, ובמקרה שארצות הברית תפלוש ליפן, אם זאת לא תיכנע, היא תאבד מאות אלפי חיילים. עקב כך החליט הנשיא טרומן להשתמש בנשק הסודי החדש של ארצות הברית – פצצת אטום. ראשית הטילו על הירושימה, ב-6 באוגוסט1945, את הפצצה "ילד קטן" שעוצמתה 12 קילוטון TNT. מאה אלף יפנים נהרגו, עשרות אלפים נפצעו, ונגרם חורבן ניכר לעיר. היפנים לא הזדרזו להיכנע, ולכן הוטלה "איש שמן" על נגסאקי ב-9 באוגוסט. שעות בודדות לפני כן פלשה ברית המועצות למנצ'וקוו ולאזורים נוספים שבשליטת יפן, בכוח של כמיליון חיילים, והשתלטה על שטחים נרחבים תוך שהיא מסבה נזקים כבדים לכוחות היפניים.
בצהרי ה-15 באוגוסט שמעו היפנים בפעם הראשונה את קולו של הקיסר הירוהיטו, כשהכריז בשידור רדיו על כניעת יפן. רבים פרצו בבכי מול הרדיו, אנשי צבא רבים התאבדו ואזרחים ריטשו את בטנם מול ארמון הקיסר. עם זאת, בין אם בשל קשיי תקשורת ובין אם בשל סירוב להיכנע, נמשכו הקרבות בחזית מנצ'וקוו עד 20 באוגוסט, במהלכם השתלטה ברית המועצות כמעט על כל השטחים שבשליטה יפנית, כולל שטחים במונגוליה הפנימית ובחצי האי הקוריאני. באופן רשמי חתמו על הכניעה שר החוץ היפני וראש המטה הכללי של צבאה ב-2 בספטמבר על סיפון ספינת המלחמה "מיזורי" שעגנה במפרץ טוקיו. מלחמת העולם השנייה הסתיימה.
שיקולי ארצות הברית להטלת הפצצה
שיקולים מגוונים הניעו את ארצות הברית להטיל את פצצת האטום על יפן:
לסיים את המלחמה במהירות. רק כך יתחיל תהליך שיקום העולם מנזקי המלחמה הכבדים.
על-פי ההערכות, ברור היה כי פלישה ליפן הייתה גוררת אבדות רבות לארצות הברית, ומזאת ביקש טרומן להימנע, בעיקר נוכח עמידתם העיקשת של היפנים – הן הקמיקזה והן בקרבות פנים אל מול פנים.
טרומן רצה להראות שהוא מנהיג תקיף ורציני על אף תדמיתו, כדי לבנות מוניטין דומה לשל קודמו פרנקלין דלאנו רוזוולט.
ההיסטוריון ברונו (מייקל) שטיינהרדט וחוקרים נוספים סבורים כי מאחר שהכנעת גרמניה זירזה את פרוץ המלחמה הקרה, היה חיוני להקדים את יוסיף סטלין שכבר החל להזרים כוחות למזרח הרחוק כדי להצטרף לחזית האוקיינוס השקט.
טרומן קיבל את הסכמתם של מפקדי הצבא הבכירים שלו. גורמים בכירים רבים בעולם, ביניהם וינסטון צ'רצ'יל, חשבו שהשמדת ערים יפניות היא הדרך הכדאית ביותר להכנעת יפן.
שיטת הממשל הקיסרית-מיליטנטית של יפן בוטלה, היא הסכימה להשתלב במערך העולמי עם המדינות הדמוקרטיות והפכה לדמוקרטיה עם חוקה פרלמנטרית. בשנת 1947 סייעה ארצות הברית לשיקום יפן, בעיקר כלכלית. שנים אחר כך חתמה עמה על שלום (עם הגבלות – איסור על צי, למשל) ויפן התקבלה לאו"ם.
