המניפסט הקומוניסטי (בגרמנית: Manifest der Kommunistischen Partei, במקור: "מניפסט של המפלגה הקומוניסטית") הוא מנשר (מניפסט) שכולל את מצע "הליגה הקומוניסטית", שפעלה בין 1848–1852. על אף שפרידריך אנגלס מוזכר ככותב-שותף של המסמך, שורה של ראיות היסטוריות וטקסטואליות, ואף עדותו של אנגלס עצמו, הראו כי הטקסט נכתב בעיקרו בידי קרל מרקס. המניפסט פורסם לראשונה בגרמנית ב-21 בפברואר 1848 בלונדון, ותורגם אחר כך לעשרות שפות נוספות. הוא הפך לטקסט המכונן של הקומוניזם בעולם כולו, וזכה להשפעה עצומה על התיאוריה, האידאולוגיה והפוליטיקה הסוציאליסטית והקומוניסטית במאות ה-19 וה-20.
המניפסט מורכב מפסקת פתיחה ומארבעה פרקים. שני הראשונים הם החשובים שבהם. הפרק הראשון, שכותרתו "בורגנים ופרולטרים" הוא בעיקרו מבוא היסטורי. בחלקו הראשון מתוארת עליית הקפיטליזםהמתועשהמודרני ומעמדבעלי ההון (הנקראים במניפסט "בורגנות" ו"בורגנים"). כפועל יוצא מהתפתחות הבורגנות נוצר מעמד העובדים השכירים, המכונה בידי מרקס "הפרולטריון". לקראת סוף הפרק מתוארת התגבשותו העצמית של הפרולטריון, חתירתו להכרה-עצמית ולהתאגדות, ומאבקו בבורגנות, עד לשלב שבו יחולל הפרולטריון מהפכה פוליטית.
הפרק השני, הנקרא "פרולטרים וקומוניסטים", מציג את עקרונות הקומוניזם, בעיקר מתוך פולמוס עם טענות הבורגנות. הפרק מציג את שאיפתם של הקומוניסטים לביטול הקניין הפרטי (באמצעי הייצור). לקראת סוף הפרק מתוארים הצעדים המשוערים שבהם יאחז הפרולטריון לאחר המהפכה, על מנת להביא לביטול הדרגתי של הסדר הקפיטליסטי. הפסקה החותמת את הפרק מתארת חזון עתידי של חברה נטולת מעמדות שבה "ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל".
כתיבתו של המניפסט
טיוטות מוקדמות של המניפסט הקומוניסטי נוצרו החל מיוני 1847, כחלק מניסיון להגדיר את החברות ב'ברית הקומוניסטים' - התארגנות מחתרתית של בעלי מלאכה גרמנים גולים שחיפשו להיות חלק ממסגרת רעיונית רדיקלית. מטרת הברית הייתה "הפלת הבורגנות, שלטון הפרולטריון, חיסול החברה הישנה המושתתת על ניגודי מעמדות, וייסוד חברה חדשה ללא מעמדות וללא קניין פרטי". בוועידה השנייה של הברית, שנערכה בנובמבר-דצמבר 1847, התקבלו המטרות באופן רשמי, ומרקס ואנגלס, אשר מילאו תפקיד דומיננטי בדיונים, קיבלו על עצמם את המטלה לחבר מניפסט חדש שיבהיר את מטרות הברית ושאיפותיה.
אף שהשניים כתבו טיוטות שונות, והמסמך מייצג את השקפותיהם המשותפות, הרי שהמסמך הסופי נכתב כמעט בוודאות בידי מרקס, שהגיש אותו תחת לחץ "המועד האחרון" מצד הוועד הפועל של הברית, אחרי איחור ניכר. המסמך הסופי נשא את השם "מניפסט המפלגה הקומוניסטית", ויצא לאור בפברואר 1848[1].
מזלה ההיסטורי של החוברת הצנועה בת העשרים ושלושה עמודים, היה, כי פחות משבועיים לפני פרוץ מהפכות 1848 היא כבר יצאה ממכבש הדפוס. המהדורה הראשונה הופיעה בגרמנית בלבד, ולפיכך נפוצה בעיקר בערים הגרמניות בהן פרצה התקוממות. בתוך כמה חודשים הודפסה המהדורה הראשונה עוד שלוש פעמים, ואף תוקנה במאי 1848. עם כישלון ניסיונות המהפכה, נעלמו עותקי המניפסט והפכו לנדירים ביותר, בד בבד עם הטלת האיסור על פעילות סוציאליסטית במדינות הגרמניות. ב-1849, כאשר התיישב מרקס לגלותו הארוכה בלונדון, הוא הוציא מחדש את החלק השלישי של המניפסט בכתב העת שלו, שזכה באותו זמן לתפוצה שולית ביותר.
תוכנו של המניפסט
הקדמה
המניפסט הקומוניסטי נפתח (ובמהדורות אחרות גם מסתיים) בקריאת הקרב המגדירה את מטרתו העיקרית: "פועלי כל העולם, התאחדו!"[2]. הקומוניזם, טוענים מרקס ואנגלס, הוא "רוח בלהות הרודפת את אירופה"[3] - תנועה מהפכנית ללא ארץ ולאום שהוכרה כ"מעצמה" על ידי כל הכוחות הבולטים באירופה. עתה (1848) סבורים הכותבים כי בשלה השעה לניצחונה.
בורגנים ופרולטארים
"דברי־ימיה של החברה כולה עד כה", טוענים מרקס ואנגלס, "הם דברי־ימיה של מלחמת מעמדות"[4]. מאז ומתמיד הייתה ההיסטוריה סיפורו של מאבק נצחי בין מדכאים למדוכאים, בין מנצלים למנוצלים, מאבק לחיים ולמוות המסתיים בכל פעם בתמורה מהפכנית בחברה - או בכליונם של הנאבקים.
החברה המודרנית, טוענים השניים, מורכבת משני מעמדות עיקריים הניצבים זה כנגד זה: הבורגנות והפרולטריון. הבורגנות, ששורשיה בצמיתים ובזעיר-הבורגנים שבערים הראשונות, פיתחה את סחר החליפין בדרכי הים, ובסיועו צברה תנופה שלא נודעה כמותה. במקביל פוררה הבורגנות את השיטה הפיאודלית ודחקה את רגלי אומני הגילדות. בהמשך "השווקים המשיכו להתרחב בלי הרף, ובלי הרף גדל הביקוש", וכך נוצרו התעשייה המודרנית ועימה התעשיינים הגדולים - הבורגנים המודרניים.
קיומה של הבורגנות, לטענת מרקס ואנגלס, כרוך בגרימת שינויים ללא הרף ביחסי הייצור וביחסים החברתיים - קיומה הוא מהפכה מתמדת של החברה, אי יציבות תמידית, ותנועה מתמדת. הצורך בשיווק גדל ומתרחב ובגללו נדחפת הבורגנות להרחבת הייצור והצריכה, כשהיא מנתצת אגב כך את ההיבדלות, את ההסתפקות במה שמספקת לעצמה כל מדינה ממשאביה-היא, ואת רעיון הלאום בכללותו.
פיתוח תמידי זה של אמצעי הייצור, והמהפכה המתמדת שהבורגנות מחוללת, מושכים "לתוך מעגל הציוויליזציה גם את האומות הברבריות ביותר. המחירים הזולים של סחורותיה הם הארטילריה הכבדה המקעקעת את כל חומות-סין עד היסוד, שמכניעה את שנאת-הזרים העקשנית ביותר של הברברים"; המחירים הזולים גורמים לכך שחלק ניכר מהאוכלוסייה שחי ב"בערות של חיי הכפר" - נגאל ממנה. אם אומות אלו אינן רוצות לעבור מן העולם, הם טוענים, חייבות אף הן לאמץ את הציוויליזציה ולהפוך לבורגניות. היינו, הבורגנות "יוצרת לעצמה עולם בדמותה ובצלמה".
צמיחת הפרולטריון
מרקס ואנגלס ראו בפועלה של הבורגנות סוג של "מעשה כשפים", ולסברתם באותה עת (כלומר באמצע המאה ה-19) הפכה הבורגנות למעין "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". משברי המסחר המתחוללים תדיר מעידים כי לאנושות יש "ציוויליזציה למעלה מן המידה, אמצעי-מחייה למעלה מן המידה, תעשייה למעלה מן המידה, מסחר למעלה מן המידה". הבורגנות מצליחה להתגבר על בעיות אלו באמצעות "השמדתם ההכרחית של כוחות ייצור למכביר", ועל ידי כיבוש שווקים חדשים והגברת ניצול השווקים הישנים. אלא שתוצאת אלו היא רק הכנת "משברים כוללים יותר ועצומים יותר" בהמשך, שכוחה לבולמם מתמעט.
כלי הנשק שבהם השתמשה הבורגנות בעבר כדי להדביר את הפיאודליזם פונים כעת נגדה: הפרולטריון, מעמד הפועלים המודרני החי על עבודת הייצור, נברא על ידי הבורגנות עצמה כדי לשרת את הייצור הבורגני, אך "עם התרחבות מערכת המכונות ועם חלוקת העבודה" הוא הפך מעין "תוספת למכונה, שאין תובעים ממנה אלא תנועת-היד הפשוטה ביותר, החדגונית ביותר".
שכר הפועל מצטמצם לכדי אמצעי המחיה הנחוץ לו לכלכלתו ולהעמדת צאצאיו, אך ככל שממשיכה התפתחות הבורגנות שכרו מתמעט ושעות עבודתו מתמשכות והופכות קשות יותר. לפרולטריון זה, החי בדלות הולכת וגוברת, מצטרפות "שכבות הביניים הזעירות... בעלי התעשייה הזעירים, הסוחרים החוכרים, האומנים והאיכרים — כל המעמדות הללו יורדים לשורות הפרולטריון", ומעצימים את שורותיו עוד ועוד.
גודלו ההולך ורב ועוניו ההולך ומתעצם של מעמד הפועלים - הפרולטריון, דוחפים אותו להילחם כדי לשרוד. מלחמה זו מתחילה במאבק באמצעי הייצור עצמם: בסחורות הבאות מעבר לים, ובמכונות הייצור, בתקווה נואשת וכוזבת להשיב את "מעמד הפועל מימי הביניים לזה שאבד ואיננו עוד".
ברם, מאבקים אלה אין להם תוחלת, וגם אם הפרולטריון נוחל הצלחות בקרבות אלה, ניצחונותיהם דלים וארעיים. יחד עם זה, תוצאה חשובה וארוכת טווח יותר שלהם, היא התגבשותו ההדרגתית של הפרולטריון למעמד, לכוח פוליטי ולמפלגה. בכך הוא מסתייע כל הזמן בבורגנות עצמה, "שלשם השגת מטרותיה הפוליטיות, היא אנוסה ועדיין מסוגלת להניע את הפרולטריון". הבורגנות מגייסת את הפרולטריון ומבקשת את עזרתו במאבקה באויביה - בעלי הקרקעות, שרידי המלוכנים, בורגנים שאינם תעשיינים ובורגנים זעירים - ובכך "היא עצמה נותנת אפוא בידי הפרולטריון את יסודות השכלתה שלה, כלומר - נשק נגד עצמה."
נפילת הבורגנות
בשלב האחרון, כאשר מלחמת המעמדות מתקרבת לשלב ההכרעה, ישנה התפוררות בתוך המעמד השליט וחלק קטן ממנו מצטרף למעמד המהפכני, כשבולטים בתוכו "האידאולוגים הבורגנים, שהגיעו לכדי הבנת התאוריה של כל התנועה ההיסטורית", אליבא דמרקס, אנגלס ובני בריתם. המעמדות האחרים מלבד הפרולטריון, טוענים מרקס ואנגלס, אינם מהפכניים באמת ואין לצפות מהם לתרומה למהפכה. איש המעמד הבינוני, בעל התעשייה הזעירה, הסוחר הקטן, בעל המלאכה והאיכר - נלחמים בבורגנות כדי לשמר עצמם מכיליון, ולכן הם שמרנים וריאקציוניים מטבעם. ה"לומפנפרוליטריון" ("פרולטריון האשפתות") נקלע לעיתים למאבק פרולטרי אך מטבעו הוא "נוטה יותר למכור עצמו לנכלים ריאקציוניים". רק מן הפרולטריון עצמו, האמיתי, יש תקווה למהפכה.
כדי להבטיח עצמו מגורלם המר של כל המעמדות הקודמים, שאחרי כיבוש השלטון ניסו להבטיח את מעמדם על ידי שיעבוד כל החברה למתווה "יחסי הייצור" שלהם, על הפרולטריון לחסל את יחסי הייצור ואופן הרכישה הקיים. כלומר, להשמיד את הבורגנות ולחסל את הקניין הפרטי. פעולה זו, לגרסת הכותבים, אינה רק נדרשת, היא גם הכרחית: התקדמות התעשייה הבורגנית מובילה ל"אביונות גדלה ומתפשטת" באוכלוסייה, ויוצרת מעגלי קסמים של משברים חוזרים ונשנים ועוני גדל - המובילים לצמיחת התודעה הפרולטרית ולהתקדמות לעבר המהפכה. סיכומו של דבר, לטענתם, הוא כי "כליונה של הבורגנות וניצחונו של הפרולטריון - משניהם כאחד אין מפלט."
פרולטרים וקומוניסטים
מטרת כל המפלגות הקומוניסטיות בכל המדינות, לדעת מרקס ואנגלס, היא לעצב את הפרולטריון עד שיהפוך למעמד, למגר את שלטון הבורגנות ולכבוש את השלטון הפוליטי למען הפרולטריון. היינו, תפקידן לשמש לסיוע ולזירוז בתהליך ההיסטורי ההכרחי שיתרחש ממילא.
ביטול הקניין הפרטי
האמצעי העיקרי להשגת המהפכה הקומוניסטית הוא "ביטול הקניין הפרטי". ביחס לבורגנות הזעירה ולאיכרים, אין כלל צורך לטרוח לעשות זאת, כי התפתחותה של התעשייה גורמת להפיכתם לנטולי קניין ממילא, היא "ביטלה ומבטלת אותו יום-יום". אשר ל"קניין הפרטי המודרני" שלא יתבטל באופן כזה - הוא ממילא אינו שייך לבעליו, שכן הוא נוצר באמצעות "פעולתם המשותפת של כל חלקי החברה" ועל כן שייך לחברה כולה. הבעלות עליו היא רק שיקוף של יחסי הכוח בחברה.
כנגד הטענה העולה, כך הכותבים, כי עם ביטול הקניין "תחדל כל פעולה, והעצלות תשתלט בכל", התשובה היא על דרך ההיקש. אם אכן ביטול הקניין היה מוביל למצב כזה "צריכה הייתה החברה הבורגנית לעבור מן העולם מכבר מחמת העצלות; שהרי העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים."
בניין העל האשלייתי
שגיאת הבורגנים, טוענים הכותבים, היא שהם מודדים מונחים כמו קניין, חירות, השכלה, משפט, וכו' באמת המידה של ההשקפה הבורגנית. הדמוקרטיה המערבית, על חוקי הקניין והחירות שביסודה, אינה בעיני מרקס ואנגלס אלא שיקוף האינטרס המעמדי של הבורגנות "שנתעלה לדרגת חוק". למעשה, הדמוקרטיה או החירות אינן אלא אשליה שנוצרה על ידי הבורגנות כדי לסייע בשלטונה, ואין להם חשיבות ממשית.
גם על "המשפחה הבורגנית" צריך לעלות הכורת, גורסים הכותבים. הקשר בין הורים לילדים מעורר בהם שאט-נפש וצריך להתבטל. במקום חינוך ביתי צריך להיות "חינוך חברתי". הנישואים הבורגניים בעיניהם אינם אלא זנות בלתי רשמית "שיתוף בנשים הנשואות. לכל היותר אפשר היה להאשים את הקומוניסטים בכך שהם מתכוונים להנהיג... שיתוף רשמי, גלוי [בנשים]".
באותו אופן עתידות גם האומות והדתות להתבטל או לכל הפחות להפוך חסרות משמעות, שכן אלו הן "אידאות" שאין להן משמעות ממשית אלא כביטוי ליחסי היצור בין המעמדות. ברגע שיתבטל ניגוד המעמדות, תתבטל מאליה גם הסיבה לקיומן של אומות או דתות.
הפרוגרמה הקומוניסטית
השלב הראשון במהפכת הפועלים, טוענים הכותבים, הוא כיבוש השלטון במדינה הקפיטלסטית. שלטון זה יפעל בדרכים שונות ממדינה למדינה, אך בכל המקרים יחולל את השינויים הבאים:
הפקעת הקרקעות לטובת המדינה ושימוש בהכנסות הרנטה שלהן לכיסוי הוצאות המדינה.
איחוד החקלאות והתעשייה בשאיפה לבטל את ההבדל בין עיר לכפר.
חינוך חינם לכל הילדים, ביטול עבודת ילדים בצורתה הקיימת, איחוד חינוך עם הייצור החומרי.
מטרת אמצעים אלו היא להפוך את כל האזרחים לבעלי מעמד אחד, מה שיביא לביטול ההבדלים והניגוד המעמדי ומתוך כך יחדל השלטון להפוך כלי פוליטי בידי מעמד אחד לדיכוי מעמד אחר. המהפכה תוביל לשנוי ביחסים בין תושבי המדינה.
ספרות סוציאליסטית וקומוניסטית
בפרק זה של המניפסט מגנים הכותבים ומצביעים על הפגמים הטמונים בכל סוגי הסוציאליזם השונים מזה שהם דוגלים בו:
הסוציאליזם הפיאודלי נדחה, בטענה שאינו אלא כמיהה נואלת לעידן שחלף מן העולם ועיקרו אשליה אוטופית.
הסוציאליזם הזעיר-בורגני, שדוברו העיקרי הוא סיסמונדי, נדחה בגלל בקשתו לבטל את הייצור המודרני, אך במקביל הוא מנסה לכונן את יחסי הקניין הישנים ועל כן הוא "ריאקציוני... ואוטופיסטי גם יחד".
הסוציאליזם הגרמני, או הסוציאליזם האמיתי, מתואר כלא יותר מהוספת הערות שוליים בנוסח מעורפל לספרות הצרפתית הסוציאליסטית-קומוניסטית, והפיכת סוציאליזם זה לכלי בידי הממשלות הגרמניות האבסולוטיות כנגד הבורגנות העולה, ומתן כלי זה בידי "אינטרסים ריאקציוניים".
הסוציאליזם השמרני, או הסוציאליזם הבורגני, שדוברו העיקרי הוא פייר-ז'וזף פרודון, גורס כי ניתן לקדם את ענייני הפרולטריון לא באמצעות מהפכה אלא באמצעות שינוי מדורג מתוך המשטר. שינוי כזה אינו אלא המשך שלטון הבורגנות באדרת אחרת, ועל כן דינו להידחות.
הסוציאליזם והקומוניזם הביקורתי-אוטופיסטי: סוג סוציאליזם זה, שבראשו אנשים כבאבף, קלוד-אנרי דה סן-סימון, שארל פורייה, ורוברט אוון נפסל משום שאין לו "מדע סוציאלי וחוקים סוציאליים" כדי לחולל את השינוי הרדיקלי בחברה. הם מקימים מגדלים פורחים באוויר, שאין להם סיכוי, אך בעיקר הם פסולים משום שהם מבקשים לנקוט בדרך של שכנוע ולא מהפכה אלימה.
קומוניסטים ומפלגות אופוזיציה שונות
בחלק אחרון וקצר זה של המניפסט מבהירים הכותבים מה צריך להיות יחסם של הקומוניסטים למפלגות האופוזיציה במדינות השונות, ותמציתו של דבר: "בכל מקום תומכים הקומוניסטים בכל תנועה מהפכנית נגד הנסיבות החברתיות והפוליטיות הקיימות". עם זאת, הקומוניסטים מכריזים על כך שבכוונתם להשיג הפיכה בכח בכל מדינה קיימת. לפרולטרים הרי אין מה להפסיד, זולת כבליהם, ו"עולם ומלואו לפניהם לזכות בו".
רעיונות, השפעה וביקורת
המניפסט הקומוניסטי הוא החיבור הקומוניסטי החשוב והמשפיע ביותר אי-פעם. מרקס ואנגלס, ובמהדורות המאוחרות יותר אנגלס לבדו, עשו הרבה כדי להפוך את המניפסט לכזה, בניסוחים פשוטים ובהירים, בהקניית עמדה לוחמנית ובשימוש בסיסמאות מלהיבות. במובנים רבים, הטענות המובעות בו בקיצור נמרץ, זכו להד רחב הרבה יותר מהדיונים הנרחבים והמעמיקים, בסוגיות חברתיות וכלכליות, אשר להם ייחד מרקס את עבודותיו בשנים הבאות.
היסוד הנאו-אפלטוני
חלקו הראשון של המניפסט מתמקד בעיקר בהתוויית הסיפור ההיסטורי על-פי התפישה המרקסיסטית. על פי המניפסט, ההיסטוריה היא סיפור של מאבקים בין מעמד המדכאים והמדוכאים, המונע בתנועה דיאלקטית, ממשטר אחד (התזה), דרך ההתנגדות לו (האנטיתזה) וכלה בהתמזגות ביניהם (הסינתזה), וכן הלאה. המציאות היא המצב הכלכלי - ויחסי הייצור - שבין המדכאים למדוכאים. הדת, האידאולוגיה, המשפט והתרבות אינם אלא אשליה, "מבנה על" שהמעמד המדכא, השליט, עוטה על המציאות כדי להסוות את הדיכוי בו הוא נוקט ביחס לצד המדוכא. הפתרון המתבקש, לפיכך, הוא ביטול ההיררכיה המעמדית - ומאליו יתפוגג לו המניע ליצור את מבנה-העל האשלייתי.
רעיון בסיסי זה של מרקס, כפי שמציינים קרל פופר ואחרים, אינו אלא ניסוח מחדש של תפישות נאו-אפלטוניות בלשון אחרת. כאן כמו שם, העולם הנגלה לעין הוא "מסך אשליה רגשני" או "צעיף" העוטה על המציאות האמיתית. לפי אפלטון, המציאות האמיתית, זו שאינה שרויה בערפל ואינה רק צללים על קיר המערה, ניתנת להתגלות באופן חלקי באמצעות הרהורים והעמקה טרנסנדנטלית. מרקס ואנגלס, לעומתו, גורסים כי בשלב זה היכולת לראות את המציאות כהווייתה שמורה רק למי "שהגיעו לידי הבנתה התאורטית של כל התנועה ההיסטורית" אך בעתיד הקרוב ניתן יהיה לחשוף את המציאות באופן מלא יותר לעיני הפרולטריון כולו, כיוון שהבורגנות מעצם הווייתה מציגה את מציאות הניצול במערומיה, בלא אשליות, וממירה "את הניצול המתכסה באצטלה של אשליות דתיות ופוליטיות... בניצול הגלוי, המחוצף, הישיר, היבש".[דרוש מקור]
השפעות המניפסט
טיעונים אלו של מרקס ואנגלס, ובמיוחד טיעון הליבה שהיחסים האמיתיים בחברה מוסווים באמצעות "מבני על" אשלייתיים שנועדו לשרת את הכוחות ההגמוניים, אומצו על–ידי שורה ארוכה של הוגים ואסכולות מחשבה. תפישת העולם וההתרחשות החברתית וההיסטורית כאירועים שבהם אין לפרט חשיבות או השפעה, הפכו לאבני יסוד באסכולות הגות מרכזיות, במיוחד בתחומי חקר כמו כלכלה וסוציולוגיה, ובזרמים מחשבתיים קולקטיביסטיים רבים.
השפעה דרמטית אף יותר הייתה למצע הבסיסי לכינון הקומוניזם שפרשו מרקס ואנגלס. מבין עשרת הצעדים הבסיסיים שמנו, אימצו רוב המשטרים הפשיסטיים את רובם, בפועל גם אם לא בשם, ואילו מדינות שנמנו עם מדינות הרווחה המודרניות אימצו בעיקר את הסעיפים של שליטה באשראי, תחבורה וחרושת וכינון מס פרוגרסיבי גבוה. סעיף הפקעת הקרקעות מומש בחלק מהמדינות באמצעות הלאמת הקרקע על–ידי המדינה והעברתה לאזרחים בחכירה. סעיף ריכוז האשראי מומש באמצעות הקמת בנק מרכזי בעל מונופול והכתבת אופני ההשקעה לבנקים. אמצעי התחבורה הולאמו ברוב מדינות הרווחה, ושיטת העידוד והסובסידיות הייתה מקבילה ל"ריבוי בתי החרושת הלאומיים" במדינות רבות נוספות. סעיפים אחרים, כמו "הקמת גדודי עבודה", מומשו באופן ספורדי ואופורטוניסטי יותר, אם באמצעות "עבודה יזומה" ואם באמצעות גדודי עבודה צבאיים-למחצה ממש, כפי שיושם בארצות הברית בתקופת הניו דיל ובגרמניה הנאצית.[דרוש מקור]
היסוד המיסטי והנאו-אפלטוני המובהק במניפסט חשף את המרקסיזם לביקורת חריפה, במיוחד בגלל הניגוד בין הקביעות המיסטיות בנוגע להתפתחות ההיסטוריה האנושית, ודחייתן של תאוריות סוציאליסטיות מתחרות מהטעם שאינן "מדעיות" כמו המרקסיזם. הדברים בולטים במיוחד משום שהמניפסט פורסם 17 שנה לפני שהציע מרקס סימוכין מדעיים, כביכול, לטענות המובעות בו בנחרצות כאילו היו עובדות שאין לפקפק בהן.
ביקורת אחרת כלפי המניפסט קשורה בשורה של טיעונים "אופורטוניסטיים" או "דיאלקטיים" במניפסט, שבהם מועלית טענה וגם היפוכה בו-זמנית. במקרים אחרים, מכיל המניפסט שגיאות לוגיות גסות, שהכותבים מנסים להסוותן באמצעות רטוריקה חריפה.
דוגמה אחת לכך היא הסתירה במניפסט בין הטענה כי הבורגנות מנצלת את הפרולטריון באופן גלוי, לבין הטענה כי הבורגנות מסווה את הניצול שלה. מחד גיסא, מרקס ואנגלס מגנים את כל מה שנתפש בעיני הציבור כראוי לגינוי, כדוגמה לניצול "הגלוי, המחוצף, הישיר" של הבורגנות. מאידך, ביחס למה שנתפש בעיני הציבור כרצוי, כמו דמוקרטיה, חירות, לאום, רווחה כלכלית או קשרי משפחה, נטען כי כל אלו אינם אלא אשליה והטעייה שמחוללת הבורגנות.
במקום אחר, נטען כי הבורגנות מחריבה בקלות את כל המעמדות המתחרים ומשנה את העולם; מאידך, כדי להסביר מדוע שופרו תנאי העבודה של פועלים תחת שלטון הבורגנות, נטען כי הבורגנות חלשה וזקוקה לתמיכת הפרולטריון. ברוח דומה, נטען במקום אחר כי מצבו של הפרולטריון הולך ומחמיר, שעות העבודה שלו מתארכות ושכרו מתמעט; אך מאידך נטען כי הפרולטריון מצליח להשיג הישגים כמו "חוק עשר השעות באנגליה", שבמהותם נוגדים את הטענה הקודמת.
דוגמה בולטת לטענות שיש בהן כשל היא תשובת הכותבים לטענה הבורגנית, כביכול, שעם ביטול הקניין "תחדל כל פעולה, והעצלות תשתלט בכל". לטענת מרקס ואנגלס, אם אכן היה כך, "צריכה הייתה החברה הבורגנית לעבור מן העולם מכבר מחמת העצלות; שהרי העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים." אלא שישנה גם אפשרות שלישית, שהעצלות אינה מושלת בכל משום שלפרולטריון דווקא יש קניין.
טיעון יסודי יותר מופנה כלפי ליבת הטענה המובעת במניפסט. לפי מרקס ואנגלס, היה לבורגנות "תפקיד מהפכני ביותר" ביצירת שורה של מהפכות, מהחרבת השיטה הפיאודלית, דרך הייצור הזעיר (המנופקטורה) וכלה בייצור ההמוני המודרני. בכל התהליך הזה, טוענים השניים, הולך מעמד הבורגנים ומצטמצם ואילו הפרולטריון הולך ומתרחב, לא רק בגלל הדרישה לפועלי ייצור, אלא גם משום שהעוני ההולך ומתגבר סוחף אליו את הבורגנות הזעירה, את "שכבות הביניים הזעירות... בעלי התעשייה הזעירים, הסוחרים החוכרים, האומנים והאיכרים". הכול הולכים והופכים עניים יותר ויותר, ורק בורגני התעשייה ההמונית הגדולה הולכים ומתעשרים.
מטיעון זה עולה השאלה כיצד הולכים הבורגנים ומתעשרים. ברור מאליו כי כיצרני מוצרים שנועדו להמונים, על הבורגנים למכור את מוצריהם להמונים, אלא שפעולה כזו סותרת את הטענה שההמונים הופכים עניים יותר ויותר ואפשרותם לרכוש מצטמצמת. לא ניתן לטעון, גם, כי מוצרים אלו נמכרים למדינות אחרות, עניות יותר, שכן בעיה זו קיימת שם מלכתחילה. במטבע דומה, אך הפוך, לא ניתן לטעון כי מוצרי הבורגנות מיועדים למיעוט האצולה העשיר, כיוון שייצור עבורו אינו דורש כלל הקמת מפעלים לייצור המוני.
פתרון אחד לבעיה, שאותו מעלים מרקס ואנגלס, הוא הטענה כי רוכשי המוצרים לצריכה המונית הם בפועל הבורגנים עצמם, שכן הם טוענים כי "העובדים בחברה הבורגנית אינם רוכשים, והרוכשים אינם עובדים". היינו, שהפרולטריון אינו רוכש את המוצרים שמיצרים מפעלי הבורגנים, אלא הבורגנים עצמם. טענה זו עומדת בסתירה ברורה לטיעון שהבורגנות הולכת ומתכווצת לקבוצה זעירה.
פתרון אחר לבעיה, לטענת מרקס ואנגלס, הוא שאכן לבורגנות אין למי לייצר והמוצרים היוצאים את מפעליה נותרים ללא דורש ולפיכך נוצרים מצבים מחזוריים של משבר בעקבות "הפורענות של עודף הייצור". כלומר, הבורגני יצר את אמצעי הייצור והתחבורה העצומים, אך אינו שולט בהם. הוא ממשיך לייצר מכוח דחף עלום מוצרים שאין להם דורש, כאותו "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". במילים אחרות, לפי מרקס ואנגלס הפתרון לקושיה מדוע ממשיכה הבורגנות לייצר מוצרי צריכה המונית, אף שניטל מהם הטעם הכלכלי והם אינם מסוגלים להניב לו רווח אלא רק משבר והפסד, הוא שהיא פשוט מוכרחה לעשות זאת. כוח היסטורי עלום דוחף אותה לייצר חולצות, מכנסיים, נעליים או מזון המושלכים מיד לפח האשפה משום שאיש אינו מסוגל לקנות אותם.
מטרות המניפסט
המניפסט נועד להציג את ההשקפות, המטרות והמגמות של המפלגה הקומוניסטית.
בפסקת המבוא למניפסט, כותבים מרקס ואנגלס כי "הגיעה השעה שהקומוניסטים יגוללו קבל העולם כולו את אורח-השקפותיהם, מטרותיהם, מגמותיהם, וכנגד סיפורי המעשיות על רוח הבלהות של הקומוניזם יעמידו מניפסט של המפלגה עצמה".
לדעת חוקרים חשובים, החלק החשוב ביותר במניפסט איננו התיאור ההיסטורי שהפך לייצוג המפורסם ביותר שלו ("דברי ימיה של החברה כולה הן תולדות מלחמת המעמדות"), וגם לא סיסמאותיו ("אין לפועל מה להפסיד זולת כבליו"), אלא "תוכנית 10 הנקודות" הנזכרת לעיל בפרק "הפרוגרמה", שהיא למעשה הבסיס הפוליטי-המעשי הנגזר מהניתוח ההיסטורי ושאפשר לתבל אותו בסיסמאות הפונות אל ההמון.[5]
בין 1848 ל-1868 לא היו עוד תרגומים למניפסט, להוציא גרסה שוודית מ-1848 וגרסה אנגלית ב-1850, שנעלמו שתיהן בלי להותיר זכר. רק עם התגבשותו של האינטרנציונל הראשון, בשנות ה-60 של המאה ה-19, החלה התעניינות מחודשת בכתבים נוספים של מרקס, ושתי מפלגות הפועלים הגרמניות החדשות, שרבים מפעיליהן היו חברי ברית הקומוניסטים לשעבר, שמרו את זכר המניפסט. פרסומו המחודש הגיע מכיוון בלתי צפוי. במסגרת משפט בגידה שהתנהל נגד המנהיגים הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים ליבקנכט, בבל והפנר במרץ 1872, השתמשה התביעה בטקסט של המניפסט בבית המשפט, ובכך ניתנה לסוציאל-דמוקרטים הזדמנות ראשונה לפרסם את הטקסט באופן חוקי ובתפוצה נרחבת, כחלק מפרסום פומבי של חומרים מן המשפט[6].
מרקס ואנגלס כתבו הקדמות מחודשות למהדורות שיצאו בשנים שלאחר מכן, ועד 1883 כבר הופיעו לפחות תשע מהדורות בשש שפות שונות. מאז ועד היום נפוץ המניפסט יחד עם התרחבות התנועות והמפלגות הסוציאליסטיות בעשורים האחרונים של המאה ה-19, תורגם לשפות רבות ברחבי העולם, והופץ בקנה מידה עולמי.
תרגומים לעברית
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: אחדות-העבודה, תרפ"ב.
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי, תרפ"ז.
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י 1950, תשי"ב.
המניפסט הקומוניסטי, מ' דורמן (עורך), עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ב 1942.
מאניפסט המפלגה הקומוניסטית, תרגום: מ' דורמן, תל אביב: ספרית הפועלים, 1945?
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשי"ד, תשכ"ד 1964, תש"ל, 1975.
מניפסט המפלגה הקומוניסטית, תרגום: משה בן-חורין, תל אביב: הוצאת עיון, ה'תשלט 1979.
המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מנחם דורמן; עריכת תרגום: דני גוטוויין, אברם קנטור, נגה אלבלך; הקיבוץ המאוחד, 2024
^אריק הובסבאום, בנימין כהן (ע), המניפסט הקומוניסטי: מבוא, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 13
^במקור: Proletarier aller Länder, vereinigt euch!, פרולטרים בכל העולם, התאחדו!
^במקור: Ein Gespenst geht um in Europa - das Gespenst des Kommunismus.
^במקור: Die Geschichte aller bisherigen Gesellschaft ist die Geschichte von Klassenkämpfen. הציטוטים בהמשך על פי תרגום מ. דורמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"י (העתק של תרגום זה נמצא ב-כאן)
^יגאל וגנר ומיכה שטראוס, 'על התוכנית שב"המניספט הקומוניסטי" ויסודותיה העיוניים', בתוך: אורי זילברשייד (עורך), מרקס ועתיד הסוציאליזם, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 109-104.
