אין לבלבל ערך זה, העוסק ביעקובינים, אגודה פוליטית בימי המהפכה הצרפתית, עם הערך "יעקוביטים", העוסק בתנועה לרסטורציה של בית סטיוארט.

מימין: סמל המועדון היעקוביני בין 1789 ל-1792; משמאל, אחד הסמלים[1] 1792-4.

חברת ידידי החוקה, מ-21 ספטמבר 1792 חברת היעקובינים, ידידי החירות והשוויון (בצרפתית, ובהתאמה: Société des amis de la Constitution ו-Société des Jacobins, amis de la liberté et de l'égalité), הנודעת בשם המועדון היעקוביני (Club des Jacobins) או בקיצור השם בתור היעקובינים (Jacobins), הייתה אגודה פוליטית בימי המהפכה הצרפתית שפעלה מנובמבר 1789 ועד ל-11 בנובמבר 1794. הם היו המועדון הגדול, המשפיע וגם המפולג ביותר בכל התקופה, ובשיאם ב-1793 ו-1794 היו להם יותר מ-6,000 סניפים ובערך חצי מיליון חברים רשומים. לאורך חמש שנות פעילותם היוו גורם מדרבן ומקצין שהניע את המהפכה לכיוון רדיקלי יותר ויותר. התנהלות זו דחפה לפרישה או נידוי של מתונים, בעיקר סיעות הפייאנטים והז'ירונדינים, ולעליית המונטניארדים הקנאיים. היעקובינים החלו כתנועה למען מלוכה חוקתית וביטול אי-השוויון של חברת המעמדות וגלשו שמאלה עד לרפובליקניות וכינון מדינה ריכוזית עם רשות מבצעת חזקה. הם השתתפו בכל המאורעות המרכזיים של המהפכה עד שהריאקציה התרמידורית הביאה לפירוקם.

לאחר הכרזת המלך לואי השישה עשר על כינוס אספת המעמדות של 1789 והעלאת התביעה להעניק ייצוג כפול למעמד השלישי, קבוצת הרוב, ולמנות קולות לפי ראש ולא לכל שדרה כגוף אחד, ניצת בכל צרפת חיכוך פוליטי בין ה"פטריוטים" שתמכו בכך ובין השמרנים שעמדו על שימור הסדר הישן. מעטים היו המקומות שהסכסוך התלקח בהם בעזוז יותר מבחבל ברטאן. האצולה הייתה ענייה ברובה והתושבים אדוקים, והמחוז היה מאוחר יותר למוקד אנטי-מהפכני. הניגוד בין הפטריוטים לאויביהם היה חזק במיוחד. כשנענה המלך לתביעת הראשונים והכפיל את המעמד השלישי, מרבית (אבל לא כל) האצולה והכמורה הברטוניות סירבו להכיר בכך והחרימו את אספת המעמדות. רק הפטריוטים הברטונים, שרובם היו קיצונים ובלתי-מתפשרים בהתאם לסביבה המתוחה בה פעלו, הגיעו לוורסאי באביב 1789.

ב-30 באפריל הקימו צמד פרקליטים ברטונים, איזאק לה שפלייה וז'אן דני לנז'ינה, אגודה שנועדה להפגיש את הצירים מהחבל ולתאם ביניהם. הם התכנסו בקפה אמורי שבוורסאי, לא הרחק מהארמון ומבניין האספה, והתבלטו במהרה בקו הפטריוטי הנוקשה שהפגינו. מעט ידוע על "המועדון הברטוני" המקורי מאחר שלא נשמרו פרוטוקולים, אך במהרה משך צירים רבים מחוץ לחבל שצידדו בעמדות פוליטיות דומות: אונורה מירבו, עמנואל-ז'וזף סיאייס, אדריאן דופור ואחרים מוותיקי "ועדת השלושים", שרוב חבריה היו אצילים אך תמכו בביטול זכויות-היתר המעמדיות; הפרקליט אנטואן ברנאב מדופינה; המרקיז לה פאייט, גיבור המהפכה האמריקנית ואחרים. כולם אחזו בדעות ליברליות ושאפו למלוכה חוקתית עם בלמים ואיזונים שתבלום את עריצות הכתר באמצעים פרלמנטריים, אם כי ביניהם היו מגוון דעות. לצד שמות בולטים אלה היו גם אלמונים, כמו מקסימיליאן רובספייר.

בתוקף השתתפותם של בכירים כאלו (סיאס עמד מאחורי הכרזת האספה הלאומית ב-10 ביוני) צבר המועדון השפעה גדולה. בראשית אוגוסט הניעו הצירים הברטוניים את "ביטול הפאודליזם", כשחברם הדוכס ד'אגיון ויתר על זכויות-היתר שלו ופתח בכך לילה סוער בו בוטלה בעצם חברת המעמדות ועמה כל המבנה הציבורי של צרפת. עם זאת, עד ספטמבר נחלש המועדון וחזר להיות מקום מפגש על בסיס אזורי. אבל חלק מפעילי הברטונים השתלבו עם אחרים שאחזו בעמדות פרוגרסיביות ויצרו שדולה שכונו בפי יריביהם "קבוצת פאלה רויאל", על שום קרבתם האידאולוגית למסיתים ולמתסיסים שפעלו באתר זה. ה"פאלה רויאל" מנה כמעט את כל הבולטים מבין הברטונים. לנוכח התחזקות הימין והגורמים השמרניים, הם היוו מיעוט שמאלני עם השפעה מוגבלת.^[2]

לאחר מצעד הנשים על ורסאי ומעבר המלך לפריז ב-6 באוקטובר, פעילי הקבוצה עברו לבירה יחד עם האספה וגופי השלטון החדשים.

ההתארגנות המהירה בשורות הימין, בעיקר של ה"מלוכתיים", הציבו דוגמה ואיום לשמאל. ב-4 בנובמבר הוקרא באספה מכתב ברכה מ"חברת המהפכה הלונדונית", גוף אנגלי רדיקלי. הדבר היווה השראה לבערך עשרים מוותיקי "פאלה רויאל" להקים באמצע נובמבר – התאריך המדויק לא ידוע – את "חברת המהפכה" (Société de la Révolution) בפריז, על משקל שם הגוף הלונדוני. כמו המלוכתיים, ארגונה הפנימי היה מדוקדק יותר מההסדר המאולתר שהיה לברטונים בוורסאי. במהרה החלו לקלוט חברים שלא היו צירים באספה ולפתוח את מפגשיהם לציבור. המועדון נותר גוף אקסקלוסיבי יחסית: המנוי עלה 24 ליבר, סכום גבוה. בדצמבר, לכל המאוחר, החלו לערוך את דיוניהם במנזר היעקוביני (כינוי צרפתי לדומיניקנים) המוּלאם ברח' סט. אונורה, לא הרחק מבניין האספה. תוך זמן קצר החלו לקבל בקשות מאגודות מקומיות בערי השדה שרצו להצטרף אליהם כסניפים. ב-8 בפברואר 1790 נכתבה לראשונה חוקה מסודרת על ידי ברנאב, שקבעה שלושה יעדים למועדון: גיבוש חוקה לצרפת ברוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, דיון בשאלות שיעלו באספה וכינון קשרים עם סניפים בפרובינציה. אז גם אומץ השם הרשמי, "חברת ידידי החוקה" (Société des amis de la Constitution), אם כי השם "יעקובינים" דבק בהם בשל משכנם והפך לפופולרי הרבה יותר.

כפי שכתב טימותי טאקט, המועדון ייצג בשלב זה "קונפדרציית שמיכה" עצומה ומעורפלת: זו השתרעה מאריסטוקרטים ליברלים שהפער בינם למלוכתיים היה אפסי, דוגמת לה פאייט (שהיה בתקופה זו האיש החזק במדינה, מפקד המשמר הלאומי שבעלי-בריתו ניהלו את מערכת המשפט) ורושפוקו-ליאנקור; מירבו, שנע בין השמאל והימין ללא הרף אך גם הוא החל לנטות לכיוון דומה; ורדיקלים מן הסוג של ברנאב, דופור ולאמט. באפריל-מאי, כשהשמרנים באספה העלו הצעה להפוך את הקתוליות לדת המדינה, המריץ הדבר את הסניפים היעקוביניים לראשונה לפעולה במשותף, ושלוחות בפרובינציה תיאמו ביניהן עצומות נגד. עמדותיהם הפוליטיות, הפתיחות לציבור ואווירת הדיון החופשי, כולם המריצו מצטרפים חדשים בפריז ומחוצה לה.

ככל שהתמלאו התביעות המוקדמות של המהפכה, וככל שהתחוור היקפם של האלימות ואי-הסדר שעוררה, מי שנחשבו מתקדמים מאוד בראשיתה נדחפו לעמדות מתונות ושמרניות יותר. לה פאייט ומירבו, שתיעבו זה את זה אישית – הראשון היה גורם חזק בממשל, השני התבלט כנואם כריזמטי; שניהם התחרו למען השפעה בלעדית על המלך – היו מהראשונים לעבור תמורה כזו, ונתפשו בעיני הרדיקלים כאויבים בכח. מירבו ולה פאייט היו אנשי האצולה הליברלית, בעוד שדופור, ברנאב ודומיהם ייצגו יותר את האליטות השאפתניות במעמד השלישי והתאמצו לגייס את ההמונים הפריזאיים למטרתם. אבל השנאה ביניהם נבעה לא פחות ממניעים אישיים של תאוות שררה: מאז החודשים הראשונים, הם ניסו לקדם כל אחד את מועמדיו שלו לתפקידים שונים בממשל החדש. מירבו, במיוחד, הואשם בשיתוף פעולה עם "האריסטוקרטים" ובכניעה מבישה לכתר. אבל גם קיצוני ההווה מצאו עצמם בצלם של כוחות חדשים משמאל באביב 1790. רובספייר, ז'רום פטיון ועוד כמה קראו לצעדים מקיפים בהרבה, כולל זכות בחירה אוניברסלית לגברים, דבר שנראה אפילו לברנאב מרחיק לכת.

מירבו, לה פאייט ושכמותם לא היו עיוורים למעמדם הנחלש. ב-13 במאי ארגן עמנואל סיאס את הקמת "מועדון שנת 1789". זו לא הייתה פרישה, אלא מעין תת-חברה שנועדה לארגן את הקצה הימני ולהעניק לו משקל-נגד. החוקה האזרחית של הכמורה והעימות עם הכנסייה שנבע ממנה דרבנו רבים להצטרף ליעקובינים, שהיו הרוח החיה במאבק, וחיזקו את כוחות השמאל. באוגוסט דיכא גנרל בוייה, מקורבו של לה פאייט, מרידה צבאית במרחץ דמים. האשראי הציבורי של פטרונו נפגע מאוד. ברנאב, דופור ולאמט, שפעלו זה מכבר כשלישייה מגובשת והנהיגו את המרכז הרחב במועדון, נאחזו חלחלה למול המהומות, הפרת הסדר הציבורי וההקצנה שאיימו לדעתם למוטט את המהפכה. בחורף 1790, חברי ה"טריומווירט", כפי שנודעו, החלו לסגת לעמדה זהירה. ב-6 בדצמבר תמכו במפתיע במירבו כשמנע מרובספייר לבטל את סף ההכנסה בגיוס למשמר הלאומי, ששימר אותו ככח של בעלי-רכוש מתונים. בחודשים הקודמים עוררו הטריומווירים את חמת המתקדמים גם בשל התנגדותם לביטול העבדות, מטרה אותה קידם העיתונאי היעקוביני המשפיע ז'אן-פייר בריסו. הפילוג בשורותיהם היה לעובדה קיימת.

בשלהי 1790 היו למועדון כבר יותר ממאתיים סניפים ברחבי צרפת, והבסיס בפריז מנה בערך מאתיים צירים באספה המכוננת הלאומית ולמעלה מאלף חברים אחרים. היעקובינים משכו אליהם דמויות אקזוטיות כמו אנכרסיס קלוּץ, תומכי רעיונות רדיקליים ואוניברסליים שהטילו אימה על הימין וחיזקו מאוד את האגף השמאלי, שכוחו היה בהשפעתו על דעת הקהל ולא במאזן בתוך האגודה. ככל שהמלך נתפש בציבור יותר כסרבן וריאקציונר, עקב הגנתו על הכמורה שמיאנה להישבע למדינה וצעדים נוספים, כך צברו הקיצונים כח. ה"טריומווירט" המתמתן, שהחל בגישושים כלפי החצר, גילה שגם השמרנים הקיצוניים באספה מסרבים לשתף עמו פעולה ומעדיפים לתמוך דווקא ברובספייר ובדומיו מתוך חישוב שרדיקליזציה תמוטט את ההסדר החדש כולו ותשים קץ למהפכה. במרוצת 1791, בעוד הטריומווירים לא בוחלים אפילו בשימוש במירבו כמתווך עם הכתר (אם כי הוסיפו לתקוף אותו ואת לה פאייט בפומבי במאמץ לשמר את הלגיטימציה שלהם בתוך המועדון), המפה הפוליטית הקצינה שמאלה ללא הרף. המונים זועמים, שהאשימו את השליט בתמיכה בחשאי באחיו ארטואה שהיגר מחוצה לצרפת וזמם נגד המהפכה, ערכו הפגנות אלימות סביב ארמונות משפחת המלוכה. באזורי הכפר שרפו האיכרים את אחוזות אדוניהם.

בקיץ 1791 הגיע מספר הסניפים היעקוביניים ללמעלה מ-800. ב-20 ביוני נמלט לואי השישה-עשר עם משפחתו מהטווילרי והותיר מכתב רצוף האשמות נגד המועדון, בו תלה את ליבוי כל המתיחות שהסעירה את הממלכה. הטריומווירים ותומכיהם, בחששם מפני התמוטטות, מיהרו לנקות את המלך מכל אשמה וטענו שנחטף. הצביעות והעמדת הפנים קוממו גורמים רדיקליים יותר. ב-16 ביולי, לאחר שבריסו ארגן עצומה להדחת לואי, מצאו הטריומווירים ויתר המרכז היעקוביני את העילה להשתחרר מהשמאל החזק והדומיננטי בתוך המועדון; רובספייר עצמו תקף את היוזמה של בריסו. ברנאב וכמאתיים צירי אספה, כל אלו שהיו ליעקובינים למעט חמישה רדיקלים – רובספייר, פטיון, האב אנרי גרגואר, פרנסואה בוזו ופייר-לואי פריור – עזבו את המנזר היעקוביני והקימו את מועדון הפייאנטים השמרני. הם הכריזו על עצמם כיורשים הלגיטימיים היחידים של הגוף וקראו לסניפים בכל הארץ להצטרף אליהם.

בתחילה היה נראה שהפייאנטים יצליחו להשתלט על רשת הסניפים שהעניקה ליעקובינים את כוחם: בערך מחצית מה-800 הביעו נכונות כזו או אחרת לחבור אליהם. אבל המגמה התהפכה במהירות. החלחלה שאחזה בקרב רבים מהדיכוי האכזרי בטבח שאן דה מארס, כשהמשמר של לה פאייט קטל חמישים מפגינים נגד המלך ופצע מאות, ומכליאת שמאלנים רבים אחר כך, הותירו את המועדון המקוצץ במנזר היעקוביני בעמדת עליונות מוסרית. התנופה הפייאנטית נבלמה כליל כשהתברר שהמלך איננו מתעתד למלא את החזון שייעדו לו ומוסיף להגן על המהגרים והכמרים הסרבנים. מדיניותם כולה עמדה בסימן התנתקות מההמונים ומדעת הקהל ופנייה לפוליטיקה אליטיסטית, בעוד שהמועדון הישן הוסיף לקיים פגישות פתוחות לציבור. לבסוף, רק עשירית מהסניפים ברחבי צרפת פנו לפייאנטים וגם מקרב אלו החלו לשוב לקראת סוף 1791. האגודה הישנה הצליחה לשמור בעלות על המותג "ידידי החוקה" (אם כי באותה תקופה הוסיפה 'היושבים אצל היעקובינים', כדי להתבדל מהמועדון הגדול הפורש שאימץ את אותו שם). צירים בולטים רבים שכמהו להשפעה החלו אף הם לשוב במהירות.

עתה שוב הותווה קו מפריד בתוך היעקובינים. בריסו, שנבחר כציר לאספה המחוקקת החדשה שכונסה ב-30 בספטמבר לאחר החלת חוקת 1791, עלה במהירות בתוך המועדון מכח נאומיו הכריזמטיים. הוא היה משוכנע (בצדק, במידה רבה) שהמלך בוגד ושמאחורי הקלעים נרקמת פלישה אוסטרית לעזרתו, ועל צרפת להקדים אותה ולהכריז מלחמה. עימות מזוין, לשיטתו, היה מעורר את דעת הקהל, מאחד את העם המפולג והמסוכסך ומוכיח את עוצמתה של אומה חופשית לעולם. הססנותו ועקשותו של לואי סחפה אליו רבים במחוקקת. מולו ניצב רובספייר, שחשש עמוקות ממלחמה והיה בטוח שתסתיים בתבוסה או בעלייתו של לה פאייט כדיקטטור צבאי בתוקף מעמדו שלו ושל תומכיו בכוחות המזוינים; בכל מקרה, הישגי המהפכה היו באים לקצם. שוב, הפער נשען על הבדלים עמוקים: בריסו היה דמוקרט ליברל, עיתונאי אמיד שייצג אוכלוסייה מבוססת. למרות עוינותו לכתר, ברוב המובנים הוא ואנשיו חלקו את החזון של הפייאנטים על רשות מחוקקת חזקה שתבלום הפרזות מצד המלך או מצד רשות מבצעת נבחרת שיהיה לה כח רב מדי. רובספייר ייצג את הפופוליסטים הסמכותנים, שאחזו בפרשנות מופשטת וקנאית לדברי רוסו על הרצון הכללי. בעיניהם, התוכנית של הצד השני הפקירה את השדה הפוליטי לאליטות שהיו להן די הבנה ופנאי להשתתף בו, בעוד שהמוני העם העניים היו נותרים ללא השפעה. הדרך לבטא את רצון האומה באמת הייתה באמצעות מתן זכות בחירה ישירה רחבה שתכונן רשות מבצעת חזקה, שלא תהסס לפעול בשם האינטרסים של הצרפתים כולם, גם נגד האליטות. הראשונים השיתו הכל על הליכים וייצוג פורמלי, האחרונים ביכרו פעולה ישירה על הליך תקין. בריסו ורובספייר היו מסוכסכים עוד קודם, אך שאלת המלחמה הציבה את הניגודים בין מחנותיהם בעוצמה. השניים נשאו סדרה של נאומים זה נגד זה ביעקובינים בדצמבר – מאוחר יותר, טבע רובספייר את השם ז'ירונדינים לסיעת יריבו. ידו של בריסו גברה בציבור ובאסיפה, והמלך מסר אולטימטום לנסיכים-הבוחרים באימפריה הרומית הקדושה שנתנו מחסה למהגרים של ארטואה. בינתיים, לא חדלו עוד ועוד סניפים להצטרף ליעקובינים ברחבי הארץ.

הז'ירונדינים, או הבריסוטינים, צברו תנופה בתחילת 1792. הפייאנטים היו משותקים, וסיעת רובספייר הועמדה בצל ונאלצה לחזות בהתדרדרות למלחמה שיותר מדי צדדים רצו בה. ב-10 במרץ פיטר המלך את מועצתו ומינה שרים בריסוטינים בהכנה לעימות צבאי. אבל לאחר הכרזת המלחמה ב-20 באפריל, עקב חיכוך גדל והולך, הוא פיטר גם את שריו החדשים ב-13 ביוני ועבר שב להישען על הפייאנטים. בריסו ואנשיו נזעמו. ב-20 ביוני, יחד עם הסנקילוטים של פריז וגורמים רדיקליים, ארגנו הפגנת ענק בארמון הטווילרי. היא סימנה היטב את הגבולות בתוך היעקובינים: בריסו, פטיון, פייר ורניו, שר הפנים לשעבר ז'אן מארי רולאן, המרקיז דה קונדורסה ויתר הז'ירונדינים השתתפו בהפגנה, אך לא רובספייר וסיעתו.

חרף הצלחתם לאיים על המלך, הז'ירונדינים נמלאו אימה כשההמונים החלו לתבוע את הדחתו ברצינות, לאחר הפלישה האוסטרית-פרוסית ביולי. מאחורי הקלעים, הם החלו במגעים בהולים עם החצר במאמץ לשמר את לואי, לפחות בינתיים. הפיכת ה-10 באוגוסט 1792, שהפילה את המלוכה בצרפת, לא ניזומה על ידי אף אחת משתי הסיעות במועדון היעקוביני אלא צמחה מלמטה, מפעילי שטח כמו ז'ורז' דנטון שהנהיגו את הסנקילוטים. רובספייר מיהר לכונן ברית עם הקומונה הפריזאית המהפכנית של דנטון ועמיתיו וליצור רוב באספה, בעוד הבריסוטינים היו מהוססים יותר. הם הצטיירו לפתע כסמן המתון; ההפיכה ציינה את סוף עליונותם הפוליטית. אחרי הבחירות לקונבנט בספטמבר התגבש רוב של נציגי היעקובינים הפופוליסטים והרדיקלים מהסוג שיוצג בקומונה. בשל מקומות מושבם בחלק הגבוה של הספסלים כונו "אנשי ההר" (מונטניארדים). לאחר טבח ספטמבר, בו נרצחו יותר מאלף אסירים בגל היסטריה ציבורית, החל בריסו לפרסם טורים נגד מפלגת הרוב החדשה ולהאשימה בברוטליות וצמאון דמים. גם התביעה להוציא להורג את המלך קוממה את הז'ירונדינים, שהעדיפו לפחות להמתין עם עונש מוות עד שזה יאושרר בחוקה חדשה. יחסי הכוחות במועדון הלכו ונטו לרעתו עם התחזקות השמאל הקיצוני, ולאחר שלא ענה על מכתב אזהרה של קאמי דמולן, סולק מן היעקובינים בהצבעת רוב ב-12 באוקטובר 1792. רולאן, מנהיגם השני של הז'ירונדינים, גורש אף הוא חודש לאחר מכן. האגף השמאלי, שרובספייר היה האיש החזק ביותר (אך לא היחיד) בקרבו ושהיווה את לב הקואליציה המונטניארדית, שלט עתה במועדון.

לאחר סילוק בריסו ושותפיו, הגיעו היעקובינים לשיא כוחם והשפעתם. ב-21 בספטמבר 1792 שינו את שמם ל"חברת ידידי החירות והשוויון." בשיאם ב-1793 היו להם יותר מ-6,000 סניפים ברחבי צרפת ומחוצה לה^[3] ובערך חצי מיליון חברים רשומים.^[4] היו להם נציגויות בנחלות הגרמניות הכבושות ואגודות מחתרתיות באירופה; בממלכת מייסור, טיפו סולטאן הכריז על עצמו כ"אזרח טיפו" וייסד מועדון יעקוביני יחד עם קצינים צרפתים שסייעו לו במלחמתו בבריטים.

עם השלטת הגישה הפופוליסטית-סמכותנית, קיבל המושג "יעקוביני" את המשמעות שהוא נושא עד היום בשיח הפוליטי הצרפתי: תמיכה במדינה ריכוזית חזקה (עם רשות מחוקקת יחידה ולא מחולקת לשני בתים, בין היתר) וקנאות דוגמטית בהכפפת כל המערכות והחברה לעיקרון זה. הז'ירונדינים, במהלך משפט לואי השישה-עשר וגם אחר כך, תבעו התחשבות רבה יותר במחוזות הפרובינציה וביזור סמכויות מהבירה. הדבר גונה על ידי המונטניארדים כ"פדרליזם", חתירה תחת אחדות הרפובליקה החדשה. הצורך לקנות את תמיכת ההמונים דחף אותם באוגוסט לאמץ גם מדיניות כלכלית פופוליסטית והטלת מחירי מקסימום ופיקוח הדוק. במקביל, דיכאו את ה"נזעמים" הפריזאים שהטיפו לכך ביתר שאת וסיכנו אותם משמאל. כמו כן, הוקמה סמכות מרכזית חזקה לניהול המלחמה, "הוועד לשלום הציבור", שנטל לידיו כוחות עצומים וגייס את כל משאבי המדינה למאבק באויב. הועברו חוקים שזירזו את ההליך הפלילי והפכו כמעט כל אדם לחשוד.

כששלטון הטרור החל, ניתן היה לזהות בתוך המועדון כמה גוונים. המתונים והפייסנים יחסית, כמו המזכיר אלכסיס תוריו, ז'וסף דלוניי ופבר ד'אגלנטין תמכו בדנטון, שניסה לרסן את ההפרזות; פופוליסטים כמו פייר-לואי בנטבול וניקולא מורה העדיפו את ז'אן-פול מארה, שנרצח ביולי; וקנאים עוד מאלו היו תומכיו בתוך המועדון של נשיא אגודת הקורדליירים הקטנה יותר, ז'אק-רנה אבר, שתמך בהעצמת הטרור וברדיפת הדת הנוצרית. יעקובינים בכירים דוגמת ניקולא ביו-וארן וז'אן-מארי קולו-ד'ארבואה, גם אם לא נמנו לגמרי על האברטיסטים, היו קרובים אליהם מאוד. בתווך ניצב רובספייר חסר-המעצורים אך המחושב, שהתנגד לטרור מופרז, וסביבו התלכדו ז'ורז' קוטון, לואי אנטואן דה סן-ז'וסט ואוהדים אחרים.

כשהאיום הצבאי המיידי שכך קמעא בשלהי 1793, נפנו הסיעות למאבק זו בזו. עת שהאברטיסטים איימו לערוך הפיכה, פנו רובספייר וגם גורמים שמאלנים יותר לתמוך בדנטוניסטים נגדם. הוועד לשלום הציבור הוציא נגדם צו מעצר, דבר שהיה שקול כמעט לגזר דין מוות בתנאי הימים ההם. הם נערפו בגיליוטינה ב-24 במרץ. אז פנה המרכז גם נגד דנטון ואנשיו, שנערפו פחות משבועיים אחר כך ב-5 באפריל. רובספייר נותר כאיש החזק ביותר במדינה, כמעט ללא תחרות. כקנאי דוגמטי, לחם בימין ממש כשם שרדף את השמאל הטרוריסטי ותבע להעמידם לדין על פשעיהם. הוא גם גירש כמה פעילים בולטים מימי הטרור מן המועדון היעקוביני, כמו ז'וזף פושה וז'אן טאליין. החשש ממנו איחד את כולם. ב-28 ביולי הלך גם רובספייר אל הגיליוטינה.

הריאקציה התרמידורית שהחלה עם הוצאתו להורג נישאה על גלי מיאוס בקונבנט מן הטרור והמשטר של הוועד לשלום הציבור. אנשים כמו טאליין ופושה, שהיו קנאים קודם, עברו עתה חדות לימין, לעמדות שלא בוטאו כמעט מזה למעלה משנתיים. מחזור ההוצאות להורג שלל מהיעקובינים את מנהיגיהם והותיר אותם משותקים וחלשים מול קונבנט שראה בהם תחרות לסמכותו ונטל כבד בדעת הקהל שזועזעה מהדיווחים על זוועות השנה שעברה. שורדי הטרור ששוחררו מבתי-הכלא פתחו במסע נקם נגד רודפיהם, וכנופיות של צעירים מגונדרים הכו יעקובינים ברחובות והשחיתו מועדונים. שמה של האגודה הפך לכינוי גנאי ורבים מחבריה נרצחו. אחד הצעדים הראשונים של הממשל הריאקציונרי היה דיכוי האסיפות העממיות והמועדונים הפוליטיים שמילאו תפקיד מכריע כל כך בהקצנת הפוליטיקה המהפכנית. לאחר סדרה של התפרעויות מצד מתנגדים שהכו את הנוכחים, פקדו הרשויות לסגור את המועדון במנזר היעקובינים ב-11 בנובמבר 1794. שאריות המונטניארדים באספה טואטאו בשנה הבאה.

מדיה וקבצים בנושא המועדון היעקוביני בוויקישיתוף

• המועדון היעקוביני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)