הליטורגיה הקדושה (ביוונית: Θεία Λειτουργία) היא שמו של טקס האוכריסטיה כפי שהוא מתנהל במנהג ביזנטיון, המשמש את הכנסייה האורתודוקסית המזרחית ורבות מהכנסיות האוניאטיות. היא מקבילה למיסה בכנסייה הקתולית הלטינית וכנסיות מערביות אחרות. כמותה, הטקס בנוי על בציעת לחם הקודש לשם האכלת המשתתפים וגמיעה סמלית מהיין. על פי האמונה הנוצרית, הלחם והיין הופכים לבשרו ולדמו של ישו, אף על פי שלא משתנה צורתם, בטרנסובסטנציאציה. הטקס מאזכר את הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו, מפיצי בשורתו.

האזכור הקדום ביותר של הסעודה האחרונה מופיע ככל הנראה בתוך "האיגרת הראשונה אל הקורינתים", בדבריו של פאולוס: "כִּי־כֵן קִבַּלְתִּי אֲנִי מִן־הָאָדוֹן וּמָסַרְתִּי לָכֶם כִּי הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה אֲשֶׁר־נִמְסַר בּוֹ לָקַח אֶת־הַלָּחֶם׃ וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה גוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים, פרק 11, פסוקים 23–24).

בליטורגיה מקובל להשתמש בלחם חיטים. על פי הבשורות של מתי, מרקוס ולוקאס, הסעודה האחרונה התרחשה בעת חג הפסח, לכן מדובר בלחם שלא החמיץ, אולם על פי הבשורה על-פי יוחנן התרחשה הסעודה לפני חג הפסח, לכן מדובר בלחם שהחמיץ. בהתחלה נהגו כל הזרמים, פרט לכנסייה הארמנית, להשתמש בלחם שהחמיץ והומלח. הכנסייה הארמנית השתמשה בלחם שלא החמיץ ולא נאפה. הכנסייה הקופטית השתמשה בלחם שהחמיץ, אך לא הומלח. במאה השישית הכנסייה המרונית קיבלה את מנהג הלחם הארמני ובהמשך בין המאה השמינית ובין המאה ה-12 עבר המנהג גם למערב.

במאה ה-11 התפתח פולמוס בין המערב ובין המזרח על סוג הלחם שיש להשתמש בו ולבסוף בסינוד פירנצה, ב-1432, הוחלט ששני סוגי הלחם כשרים לשימוש, אולם בכל מקום צריכים ללכת לפי מנהג המקום. במאה ה-16 שבה הכנסייה האנגליקנית להשתמש בלחם שתפח - הכנסייה הקלוויניסטית, לעומתה, משתמשת בלחם שלא תפח.

מדיה וקבצים בנושא הליטורגיה הקדושה בוויקישיתוף