הירש ואסר (בפולנית: Hirsch Wasser; 13 ביוני 1912–1980)[1] היה יהודי, כלכלן, היסטוריון, חבר במפלגת פועלי ציון שמאל"[2] ומזכיר ארכיון "עונג שבת". התפרסם בזכות כתיבת יומנו על המתרחש בגטו ורשה ובשל תרומתו ופעולותיו להצלת הארכיון מתחת להריסות הגטו לאחר מלחמת העולם השנייה.
תולדות חייו
הירש ואסר נולד בעיר סוואלקי שבפולין. ואסר היה בנם של לייב ואסטרה לבית פודלסקה. בשנת 1932 סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה למסחר ולכלכלה בוורשה, ולאחר מכן התיישב בלודז' ועבד ככלכלן[2]. לפני המלחמה עבד בשליחות תנועת "פועלי ציון שמאל", בספרייה על שם בורוכוב בלודז', ונמנה עם העסקנים הפעילים של תנועת הנוער של מפלגתו[3].
פעילות חברתית והבריחה
מנעוריו היה פעיל בתנועת "פועלי ציון שמאל", גם אביו היה מוותיקי התנועה ומפעיליה[3] (מפלגה סוציאליסטית, מהפכנית, מרקסיסטית וציונית, שפעלה כמפלגה עצמאית, וחבריה דגלו במיזוג הסוציאליזם עם תחייה לאומית יהודית), ודמות בכירה של המפלגה בלודז'. הוא היה כלכלן בהשכלתו, וניהל את ספריית בורוכוב של המפלגה בלודז'. בדצמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים כבשו את העיר לודז', החליטו הוא ואשתו, בלומה, לברוח לוורשה. לאחר נסיעה מענה ברכבת, נסיעה שבמהלכה הכו חיילים גרמנים נוסעים ושדדו את כספם, הגיעו בני הזוג ואסר לורשה. ואסר פנה מיד אל עמנואל רינגלבלום, המייסד והמנהל של ארכיון "עונג שבת", וזה גייס אותו ל"אליינהילף"- ארגון יהודי לעזרה הדדית, לסיוע כספי, לאספקת תרופות, ביגוד ומזון ליהודים בתקופת השלטון הנאצי בשטחי פולין, אשר לא סופחו לגרמניה. ואסר ניהל בארגון את מחלקת "הלאנדסמאנשאפט", מחלקה שהדריכה את ארגוני הפליטים שפעלו בעיר והיו מאורגנים לפי ערי המוצא של הפליטים. התפקיד זימן לו קשרים רבי ערך עם המוני פליטים שזרמו אל ורשה. הודות לפעילותו של ואסר באליינהילף טרם הכניסה לגטו, ארכיון "עונג שבת" היה יכול לאסוף שפע של נתונים אודות קורות היהודים בערי השדה של פולין[4].
ארגון "עונג שבת" וחלקו של ואסר
ואסר היה המזכיר שניהל את ענייני היומיום של עונג שבת. ברגע שהוועד הפועל- המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית, החליט לשלוח מישהו לבצע ראיונות, או להזמין מאמר מסוים, ואסר או אליהו גוטקובסקי (מזכיר- שותף של ואסר בארכיון "עונג שבת") הם אלה שהיו בדרך כלל מוציאים לפועל את ההחלטה. השניים, התוו את סדר היום של המחקר וכתבו שאלונים, שנעשו חשובים כאשר הארכיון החליט להשלים את איסוף החומרים באמצעות מחקרים ממוקדים על חיי היהודים תחת הכיבוש הנאצי[4]. ב-1/12/1940 ואסר החל בכתיבת יומן על המתרחש בגטו ורשה[1] והשתתף בכתיבת סקירות על מחנה ההשמדה בחלמנו, על האקציה הגדולה בלובלין ועל מצב האוכלוסייה היהודית תחת הכיבוש הנאצי. פרקי היומן נכתבו במקור ביידיש במסגרת המפעל הארכיוני המחתרתי[3]. מהעדויות עולה שוואסר היה מי שלקח את חומרי הארכיון. אשתו של ואסר, בלומה, שהייתה שותפה ל"סוד" הארכיון לא הסתפקה בעריכת ראיונות, והצטרפה למאגר הכתבנים שהכינו עותקים כפולים על כל העדויות והתיאורים שזרמו אל הארכיון[4]. רוב העבודה ב"עונג שבת" התנהלה בשיטה של "מי שצריך יודע". מרגע שכותב קיבל משימה, הוא לא היה אמור לדבר עליה עם איש, גם אם היה נדמה לו שאחד מחבריו עובד למען הארכיון. ארכיון "עונג שבת" עסק בעיקר בהצלת מסמכים מאשר בהצלת בני אדם. בתיבות הפח ובכדי החלב שרדו אלפי עמודים (חלק ניכר מהארכיון אבד כמעט בוודאות). מאחר שרוב המשתתפים ב"עונג שבת" לא שרדו, רק ניצולים מעטים יכלו לספק דבר מה מעבר לפרטים הביוגרפיים הבסיסיים ביותר של מי שנספו. חברים רבים בארכיון לא הותירו כמעט דבר מלבד שמם, אפילו מקום קבורתם אינו ידוע[5]. אך ידוע שרוב החברים בעונג שבת היו מורים, כלכלנים ועיתונאים[6].
במהלך מלחמת העולם השנייה, עיתוני המחתרת ו"עונג שבת"
ואסר היה חבר הוועד של "עונג שבת", ועסק גם בעריכה של עיתונים מחתרתיים. העיתונים האלה היו הראשונים שפרסמו תיאורים של רציחות המוניות, החל מאוקטובר 1941. עיתוני המחתרת ו"עונג שבת" הרבו לעסוק באותם הנושאים: חיי היומיום בגטו, תלונות על היודנראט ועל שחיתות המשטרה, העלייה בתמותה ברעב ובמחלות, בעיות במחנות העבודה, מאורעות שקרו בערי השדה, מצוקתם הקשה של ילדים ופליטים ועוד. בסופו של דבר, "עונג שבת" ועיתוני המחתרת השלימו אלה את אלה. הארכיון, שהיה חייב להישאר סודי, הרוויח בעקיפין מהיכולת של העיתונים המחתרתיים להפיץ מידע ולהזכיר לקוראים את הערכים והקוד המוסרי מהימים שלפני פרוץ המלחמה[7]. כעבור זמן, משהגיעו הידיעות על "הפתרון הסופי", חיבר ואסר, יחד עם רינגלבלום וגוטקובסקי, עלונים על הרציחות ההמוניות והכין דוחות שנועדו להישלח לחו"ל. במקביל לעבודתו ב"עונג שבת" המשיך ואסר להיות פעיל ב"פועלי ציון שמאל". לדברי בתו, לאה, הוא היה מסור בכל נפשו לתנועה - לפני המלחמה, במהלכה ואפילו אחריה. הוא עזר בעריכת העיתון המחתרתי שלה, והיה חבר בוועד המרכזי שלה. במחצית השנייה של 1942 הוא השתתף, כנציג של "פועלי ציון שמאל", בפגישות מפתח שעסקו בארגון היהודי הלוחם (אי"ל- מחתרת יהודית). באופן זה הוא היה לאחת החוליות החשובות שקישרו בין תנועת ההתנגדות היהודית ובין "עונג שבת"[4].
תרומתו לשותפי "עונג שבת"
ואסר החזיק רשימות של שמות האנשים שעבדו עם "עונג שבת", קשה לדעת את המספרים המדויקים, אבל נראה כי בין חמישים לשישים אנשים היו מעורבים בדרך כלשהי בארכיון, מראשיתו ב-1940 ועד מרד הגטו 1943 (3 שנים)[5]. ואסר חילק לשותפי עונג שבת מלגות קיום קטנות. בתשתית הפעילות של "עונג שבת" נמצאה קבוצה של משכתבים ומעתיקים. מחברים נהגו למסור את רשימותיהם ל"עונג שבת", וזה דאג להעתקה שלהם. רשימה זאת בכתב ידו של הירש ואסר מכילה שלושים ושבעה שמות וכתבות. רבים מהאנשים המוזכרים ברשימה זאת לא הותירו כתבים מתועדים בארכיון, אנשים ששמותיהם מופיעים ברשימה קיבלו תשלומים סדירים מואסר, ולא היו להם אמצעים מספיקים משלהם או תעסוקה יציבה[8].
הישרדותם של הזוג ואסר
הירש ואסר, ואשתו, היו בין המעטים משותפי ארכיון "עונג שבת" ששרדו את המלחמה. ואסר עצמו נותר בחיים כמעט בנס. בשנת 1943, במהלך המרד בגטו, נתפסו ואסר ואשתו בידי הגרמנים והועלו לרכבת לטרבלינקה. הזוג קפץ ממנה וחזר לורשה. בסופו של דבר הצליחו הוא ואשתו למצוא מסתור בחלק הצפוני של ורשה. ב-1944 גילו הגרמנים את מקום המסתור שלהם והרגו שלושה מחבריו בקרב יריות קצר, אבל גם הפעם הצליחו ואסר ואשתו להינצל[9].
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה, היה ואסר- חבר השלטונות בוועדה המרכזית של יהודי פולין, ראש סניף ורשה בוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית ויו"ר מחלקת ההגירה והמחלקה לחופש. הוא גם החזיק במנדט ההתאגדות של חבר מועצה במועצה הלאומית[2].
גילוי הארכיון על ידי ואסר ורחל
כאמור, ואסר נמנה עם הבודדים מבין עובדי הארכיון "עונג שבת" שניצלו. בשנת 1950 עלה יחד עם אשתו לישראל, שם היה מנהל המכון למחקר על תנועת העובדים היהודים בתל אביב. הרש ואסר היה האדם היחיד שידע את מיקומו של הארכיון התת- קרקעי של גטו ורשה[2]. לאחר המלחמה ניסו ואסר ורחל אוירבך, שהייתה ממפעילי ארכיון "עונג שבת", לאתר את החומר ששרד מהארכיון[10]. בלי הדרכתו של ואסר, שהנחה את המחפשים, קרוב לוודאי שהארכיון לא היה מתגלה לעולם. לפי הקטלוג המקיף ביותר של הארכיון, המטמון הראשון הכיל 25,540 עמודים, ואילו המטמון השני הכיל 9,829 עמודים[11]. החלק הראשון אותר על ידי ואסר ורחל במהירות יחסית, עוד בספטמבר 18/9/1946, רבים מהמסמכים שהיו בו נרטבו והיה קושי להשתמש בהם; בסופו של דבר "חולצו" 1,208 מסמכים. החלק השני לא אותר תחילה, ונחשף רק במקרה ב-1 בדצמבר 1950 במהלך עבודות בנייה שבוצעו במקום. בחלק זה אותרו 484 מסמכים. באותו זמן ואסר היה בטוח שיש מטמון שלישי, נוסף לשניים שכבר נמצאו ובשנת 2003 נעשה ניסיון למצוא את חלקו השלישי של הארכיון במתחם השגרירות הסינית (שממוקמת על שטח גטו ורשה לשעבר), אך לא נמצאו שום עקבות למטמון שלישי[10].
הערות שוליים
- ^ 1 2 הרש ואסר ב-18/9/1946, עם גילוי חלק מארכיון "עונג שבת" בוורשה., נבדק ב-2022-02-27
- ^ 1 2 3 4 הרש ואסר, באתר אֶנצִיקלוֹפֶּדִיָה
- ^ 1 2 3 יוסף קרמיש, רשימות היומן של הרש ואסר, יד ושם קובץ מחקרים, ט"ו ירושלים תשמ"ד, עמ' 161
- ^ 1 2 3 4 שמואל ד׳ קאסוב, יד ושם., תרגום: עדי מרקוזה-הס, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? : מבט חדש על עונג-שבת - הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה / שמואל ד' קאסוב, יד ושם: ירושלים : יד ושם - המכון הבין-לאומי לחקר השואה, תשע״ד 2014, עמ' 167
- ^ 1 2 שמואל ד׳ קאסוב, יד ושם, תרגום: עדי מרקוזה-הס, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? : מבט חדש על עונג-שבת - הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה / שמואל ד' קאסוב, יד ושם: ירושלים : יד ושם - המכון הבין-לאומי לחקר השואה, תשע״ד 2014, עמ' 164
- ^ שמואל ד׳ קאסוב, תרגום: עדי מרקוזה-הס, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? : מבט חדש על עונג-שבת - הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה / שמואל ד' קאסוב, יד ושם: ירושלים : יד ושם - המכון הבין-לאומי לחקר השואה, תשע״ד 2014, עמ' 165
- ^ שמואל ד׳ קאסוב, תרגום: עדי מרקוזה-הס, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? : מבט חדש על עונג-שבת - הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה / שמואל ד' קאסוב, יד ושם: ירושלים : יד ושם - המכון הבין-לאומי לחקר השואה, תשע״ד 2014, עמ' 229
- ^ שמואל ד׳ קאסוב, תרגום: עדי מרקוזה-הס, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? : מבט חדש על עונג-שבת - הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה / שמואל ד' קאסוב, יד ושם: ירושלים : יד ושם - המכון הבין-לאומי לחקר השואה, תשע״ד 2014, עמ' 231
- ^ שמואל ד׳ קאסוב, תרגום: עדי מרקוזה-הס, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? : מבט חדש על עונג-שבת - הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה / שמואל ד' קאסוב, יד ושם: ירושלים : יד ושם - המכון הבין-לאומי לחקר השואה, תשע״ד 2014, עמ' מבוא
- ^ 1 2 To-Be Education - עימנואל רינגלבלום- "עונג שבת", באתר www.to-be.co.il
- ^ שמואל ד׳ קאסוב, תרגום: עדי מרקוזה-הס, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? : מבט חדש על עונג-שבת - הארכיון היהודי החשוב מגטו ורשה / שמואל ד' קאסוב, יד ושם: ירושלים : יד ושם - המכון הבין-לאומי לחקר השואה, תשע״ד 2014, עמ' 469
