| 8
|
|
|
|
|
|
|
![]()
|
|
| 7
|
|
![]()
|
|
|
|
|
|
|
| 6
|
![]()
|
|
![]()
|
|
|
|
![]()
|
|
| 5
|
|
![]()
|
|
![]()
|
|
![]()
|
|
![]()
|
| 4
|
![]()
|
|
|
|
![]()
|
|
![]()
|
|
| 3
|
|
![]()
|
|
![]()
|
|
|
|
![]()
|
| 2
|
|
|
![]()
|
|
|
|
|
|
| 1
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
א
|
ב
|
ג
|
ד
|
ה
|
ו
|
ז
|
ח
|
היפרמודרניזם, היפרמודרניות או "האסכולה ההיפרמודרנית" היא אסכולת שחמט שנוצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה. היא מתאפיינת בערעור על אסטרטגיות שחמט קודמות כגון על גישתו של וילהלם שטייניץ למרכז ובמיוחד על הכללים הדוגמטיים שנקבעו על ידי זיגברט טאראש. ההיפרמודרניות קראה תיגר על הקווים המנחים של רבי-האמן מהדור הקודם תוך הוכחות מעשיות ליתרונה של אסכולה זו.
אהרון נימצוביץ', למשל, הראה כיצד ניתן להשיג ניצחון דרך שליטה עקיפה על המרכז, בניגוד לכללי טאראש הקובעים כי המרכז חייב להיות מאוכלס על ידי רגלים. נימצוביץ' דגל בשליטה במרכז הלוח באמצעות כלים מרוחקים במקום באמצעות רגלים, המושכת את היריב לכבוש את המרכז עם רגלים, שיכולים לשמש כמטרות להתקפה. עם זאת, זה היה רק חלק ממסגרת ההיפרמודרניזם,[1] המתואר בהרחבה בספרו של נימצוביץ', שיטתי (גרמנית: Mein System), אשר השפיע על שחמטאים רבים. חלק מהאסטרטגיות המוצגות בספר הן:
אף על פי שאף אחד מהמאפיינים העיקריים של אסכולת ההיפרמודרניזם לא הביא לזכייה ישירה בתואר אלוף העולם בשחמט, הם נפוצו ובאו לידי שימוש על ידי השחקנים החזקים ביותר בעולם. שמו של אלוף העולם אלכסנדר אלכין קושר עם אסכולת ההיפרמודרניזם, אך סגנונו נחשב כעירוב עם הקלאסית.
בפועל, ההיפרמודרניזם לא החליף את התאוריה הקלאסית של שטייניץ וטאראש. במקום זאת, ספרי לימוד השחמט המודרניים מתארים את ההיפרמודרניות כתוספת, או כהרחבה של התאוריה הקלאסית.
פתיחות שחמט
אסכולת ההיפרמודרניזם כוללת את פתיחות השחמט הבאות:[2]
היסטוריה
אמנם, הווארד סטאונטון ורבים מהשחמטאים בני דורו, הכירו אסטרטגיות היפרמודרניות שונות, אך רק ב-1920 הפכה אסכולת ההיפרמודרניזם לתיאורית שחמט לגיטימית. בין רבי האמנים שדגלו באסכולה זו היו אהרון נימצוביץ', ריכרד רטי, סבלי טרטקובר, גיולה ברייר וארנסט גרינפלד, אשר מוצאם המשותף היה מרכז אירופה. הם חשו כי השחמט נעשה משעמם, איטי ולא משתלם. הם גם סברו כי המשחק איננו מוגדר רק על ידי מערכת פשוטה של חוקים או עקרונות, כמו אלה שנקבעו על ידי זיגברט טאראש הגרמני.
הרעיונות שלהם היוו אתגר לתאוריה הקלאסית הקיימת שהגה טאראש בשנות ה-90 של המאה ה-19. תאוריה זו, הייתה למעשה זיקוק דוגמטי של רעיונות שעובדו על ידי חלוץ השחמט וילהלם שטייניץ. האחרון היה השחקן הראשון אשר הפגין במשחקו סגנון עמדתי, על פי אסכולת שחמט שנודעה בשם "האסכולה הקלאסית" או "האסכולה המודרנית". אסכולה זו הדגישה את חשיבותם של מהלכים "סטטיים" כגון הימנעות מהחלשת רגלי, מאחזים חזקים עבור פרשים, וחתירה לרצים "טובים" ולא "רעים" בעמדות עם מבני רגלים סגורים. אסכולה זו היוותה תגובה לסגנון ההרפתקני והנועז שקדם לה ונודע בשם האסכולה הרומנטית (אנ') אשר יוצגה על ידי אדולף אנדרסן, הנרי בלקברן ואחרים.
בשנת 1922, פרסם ריכרד רטי את ספרו, רעיונות חדשים בשחמט (גרמנית: Die Neuen Ideen im Schachspiel), אשר בוחן את התפתחות תהליכי החשיבה והאסכולות השונות בשחמט מפול מורפי עד תחילתה של אסכולת ההיפרמודרניזם.[3] בשנת 1924 יצא לאור ספרו של טרטקובר, השחמט ההיפרמודרני (גרמנית: Die hypermoderne Schachpartie). מ-1925 ועד 1927, ב-5 פעימות שונות, פורסמו חמשת חלקיו של ספרו של נימצוביץ', שיטתי (גרמנית: Mein System)[4] אשר אמנם דן בהרחבה באלמנטים היפרמודרניים, אך מתמקד בעיקר במשחק עמדתי.[5]
הערות שוליים
- ^ פרד ריינפלד (אנ'), שחמט היפרמודרני: כהתפתחות במשחקיו של גדול פרשניו, אהרון נימצוביץ', הוצאת דובר, מסת"ב 0-486-20448-0
- ^ ניק דה פיירמיאן, פתיחות שחמט מודרניות, מהדורה ארבע עשרה, רנדום האוס, 1999
- ^ ריכרד רטי, רעיונות חדשים בשחמט, Hardinge Simpole, 1922, מסת"ב 1-84382-015-3
- ^ אהרון נימצוביץ', שיטתי (אנ'), ברלין: ברנרד כגן (אנ'), 1925-1927
- ^ גארי קספרוב ויורי אברבקה, ההיסטוריה של השחמט מצ'טורנגה ועד ימינו, Russell Enterprises, דצמבר 2012, מסת"ב 978-1-936490-44-8
