שלושה אנשי סגל מחקר והוראה במחלקה לזואולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1955. משמאל לימין הפרופסורים גאורג האס, אלישבע גולדשמידט, היינץ שטייניץ1969 התחנה והמעבדה לביולוגיה ימית באילת, 1969. צילום באדיבות ד"ר דוד דרוםהמכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים באילת, 2016. צילום באדיבות פרופ' אמציה גנין, המכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים, אילת
קורות חיים
היינץ שטייניץ נולד בברסלאו שבגרמניה (כיום ורוצלב שבפולין), בנם של ד"ר ולטר שטייניץ, קרדיולוג וזואולוג, ומרתה שטייניץ לבית שינדלר. היינץ שטייניץ הושפע רבות מאביו והמשיך במובנים רבים את דרכו. למד בבית הספר בגמנסיה ההומנית בעיר הולדתו, גדל בבית ציוני, והשתתף ב-1927 בקונגרס הציוני העולמי בבזל, שווייץ. בשנים 1932-1927 למד רפואה וזואולוגיה באוניברסיטאות ברסלאו, פרייבורג וברלין, ועבר את בחינת ההסמכה לרפואה ב-1933 בברלין. באותה שנה עלו הנאצים לשלטון ומנעו מסטודנטים יהודים לעבוד ולהשתלם בבתי חולים בגרמניה. היינץ ורעייתו רות שטייניץ (1995-1907), אף היא סטודנטית בסיום לימודי הרפואה, עזבו את גרמניה ועלו ב-1933 לארץ ישראל[1][2].
שלטונות המנדט הבריטי לא אישרו לשטייניץ לעסוק ברפואה בארץ. הוא פנה לעבוד לפרנסתו בתחנת המחקר החקלאי ברחובות ובפתח תקווה. מחקריו בתחנה בשנים 1936-1933, על חרקים מזיקים של הדרים בפרדסי האזור, התבצעו בהנחיית פרופ' שמעון בודנהיימר והיו בבחינת התפנית של שטייניץ מרפואה למחקר זואולוגי. היינץ שטייניץ שייך, איפוא, לדור הראשון של מדענים זואולוגים, מייסדים וחלוצים שדרכם הזואולוגית-מדעית התחילה בארץ ישראל.
מ-1936 ואילך השתלב בירושלים כאיש מחקר והוראה במחלקה לזואולוגיה של האוניברסיטה העברית, התקדם במחלקה לאורך כל נתיב הקידום האקדמי, ועבד בה עד יום מותו. מאחר שהאוניברסיטה העברית נפתחה כעשור בלבד לפני הגעת שטייניץ לירושלים, קורות חייו האקדמיים משקפים במידה רבה פרק בהיסטוריה המוקדמת של המחלקה לזואולוגיה ושל האוניברסיטה.
בשנים 1937-1936, השלים שטייניץ מחקריו בנושא מזיקי הדרים כדוקטורנט באוניברסיטה, וב-1938 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בזואולוגיה והיה הראשון לקבלת תואר זה במחלקה לזואולוגיה[2]. משנת 1938 ואילך, ובכלל זה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שימש כאסיסטנט באותה מחלקה, ובמקביל, בשנים 1946-1943, גם לימד זואולוגיה בסמינר הקיבוצים.
לאחר שקודם לדרגת מרצה ב-1945, לימד בשנים 1951-1945 היסטולוגיה של בעלי חיים, אנטומיה של בעלי חיים מבויתים ושל חיות מעבדה, ושיטות בהוראת הביולוגיה. במלחמת העצמאות (1949-1948) שירת בצה"ל ביחידה לרפואה מונעת, ולימד סטודנטים לרפואה שגויסו לצבא[2].
בעקבות מלחמת העצמאות, עקב הניתוק מקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, המחלקה לזואולוגיה פוזרה בין בנינים שונים ברחבי ירושלים המערבית ולא שוכנה בקמפוס גבעת רם שנבנה בעשור הראשון לאחר ייסוד המדינה. שטייניץ היה פעיל בארגון תפקוד המחלקה בתנאים הקשים שנוצרו וששררו לאורך העשורים הבאים אחרי מלחמת העצמאות[2]. בין היתר, טיפל באוספים זואולוגיים שהורדו מהר הצופים והועברו אל בנייני המחלקה בעיר המערבית. משרדו, מעבדותיו ופעילותו נדדו עם השנים; תחילה פעל במתחם קולג' טרה סנטה בפינת הרחובות בן מימון וקרן היסוד, אחר כך במתחם סנט אנטוניו ברחוב ז'בוטינסקי (מול בית הנשיא), ולבסוף במגרש הרוסים.
בשנים 1953-1951 שהה כעמית מחקר באוניברסיטת ייל שבניו הייבן, מדינת קונטיקט, ארצות הברית. ב-1954 קודם לדרגת מרצה בכיר, ב-1957 לפרופסור חבר, וב-1963 התמנה למנהל המחלקה לזואולוגיה (סקציה א'). הרצה בתחומים זואולוגיה כללית, מורפולוגיה של חסרי חוליות ובעלי חוליות, היסטולוגיה של בעלי חיים, אמבריולוגיה ניסויית, ואקולוגיה. בשלבים מתקדמים של הקריירה שלו, מאמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת ואילך, ביולוגיה ואקולוגיה ימית הפכו למרכז כובד המחקר ופעילות הנילוות למחקר. הוא יזם את הוראת לימודי ביולוגיה ימית באוניברסיטה העברית והיה, החל מ-1966, ראש החוג ללימודים ופיתוח תוכניות ההוראה בתחום זה. ב-1968, בהיותו מנהל המחלקה לזואולוגיה, מונה לפרופסור מין המנין[3].
משנות ה-50 של המאה הקודמת ואילך הינחה תלמידי מחקר לתארים מתקדמים. חלקם הפכו ברבות הימים למדענים בכירים בענפים שונים של הביולוגיה ומדעי הסביבה באוניברסיטאות, במכללות, ובמכוני מחקר שונים בישראל. במקביל, ראה חשיבות גם בחינוך ובהוראה באוניברסיטה למטרת הכשרת סטודנטים כמורים להוראה בבתי ספר[2].
שטייניץ היה חוקר דגים ודו-חיים, וביולוג ימי. במחקריו עסק באקולוגיה, תפוצה ואבולוציה של דו-חיים ודגי מים מתוקים באזור המזרח התיכון; אקולוגיה, תפוצה וטקסונומיה של דגי הים האדום; אקולוגיה של אגן הים התיכון הדרום-מזרחי ושל הים האדום. אמבריולוגיה ניסויית, נוירו-היסטולוגיה ואנטומיה מיקרוסקופית של העין בדו-חיים, היו נושאים נוספים בהם עסק.
יחד עם עמיתו הזואולוג פרופ' היינריך מנדלסון, מהמכון הביולוגי-פדגוגי בתל אביב, הם חקרו את החי באגם החולה ובביצות שהיו בעמק החולה עד גבול המורדות המערביים של הגולן. שני החוקרים גילו ב-1940 מין נדיר של חסר זנב עגולשון שחור-גחון, צפרדע אנדמית לאגם החולה[5]. הצפרדע נמצאה שוב על ידי דר' מיכאל קוסטא ב-1955 ומאז לא נצפתה בעשורים העוקבים לייבוש האגם, עד שנתגלה מחדש ב-2011 בשמורת החולה על ידי פקח רשות הטבע והגנים, יורם מלכה. במחקר המודרני, מין (טקסונומיה) זה נחשב מאובן חי, ונכלל ברשימת מיני הדו-חיים הנדירים ביותר בעולם[6].
מאוחר יותר שטייניץ חקר דגים המצויים בגומחה אקולוגית ייחודית שבעין פשחה[7]. עין פשחה מהווה בית גידול לח במדבר, בשולי ים המלח והמקום היבשתי הנמוך בעולם, ובו נביעות מים מליחים הזורמים לים המלח. הדגים החיים במקום, שהוא ייחודי מבחינה אקולוגית, התפתחו במנותק מאוכלוסיות דגים בבתי גידול אחרים. בכנרת, שטייניץ חקר דגי מים מתוקים[8]. מחקר ראשון על דגי האגן המזרחי של הים התיכון, ובהם כאלה שמוצאם אינדו-פסיפי, פורסם יחד עם עמיתו מהמחלקה לזואולוגיה בירושלים, פרופ' גאורג האס[9]. משנות ה-50 של המאה הקודמת ועד מותו שטייניץ פרסם עשרות מאמרים על דגים, החי והאקולוגיה בים האדום והים התיכון, כשאחד מנושאי המחקר המרכזיים שעניינו אותו הוא תופעת נדידת דגים שמוצאם מהאוקיינוס ההודי, דרך תעלת סואץ, אל מזרח אגן הים התיכון.
בשנת 1967 שטייניץ השיק עם חוקר ממכון סמית'סוניאן שבוושינגטון די. סי., ארצות הברית, תוכנית מחקר על תפקיד תעלת סואץ כנתיב תפוצה של ביוטה בין הים האדום והים התיכון[10]. לאחר פטירתו ב-1971, מחקרי הגירה ופלישת מיני חי ימי מהאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ לים התיכון (ובמידה פחותה הגירה של חי בכיוון ההפוך) התרחבו והסתעפו מבחינת מגוון הנושאים המטופלים, והם נמשכים במאה ה-21[11][12][13]. במחקר המודרני, תופעת הנדידה הביולוגית דרך תעלת סואץ מכונה הגירה לספסית.
פעילויות תומכות-מחקר ומלוות מחקר
לצד המחקר עצמו שטייניץ עסק בפעולות מלוות ותומכות מחקר בשלושה אפיקים: (א) השתתפות, ארגון וניהול במשלחות מחקר; (ב) בניית אוסף מדעי של דגים; (ג) בניית תחנת מחקר באילת.
משלחות מחקר
משלחות המחקר מוקדמות בהן השתתף יצאו מירושלים בשנים 1940-1938 לחקור את החי באגם החולה. לאחר קום המדינה, בעקבות מבצע סיני, ארגן ב-1956 ועמד בראש משלחת שחקרה את החי הימי לאורך חופי סיני ותעלת סואץ[14]. ב-1962 עמד בראש מסע המחקר הישראלי הראשון לדרום הים האדום, בארכיפלגאיי דחלק שבאריתריאה[14]. מסע זה היה חלק ממכלול בינלאומי ראשון של משלחות שעסקו בחקר האוקיינוס ההודי. בארגון מסע המשלחת הבינלאומית לדרום הים האדום השתתפו אוטו אורן ממחלקת חקר הדיג בחיפה ולב פישלזון מאוניברסיטת תל אביב, שניהם דוקטורנטים של שטייניץ. לצד חוקרים נוספים מאוניברסיטאות ומכוני מחקר בארץ, המשלחת כללה חוקרים מארצות הברית, הולנד ואתיופיה.
בניית אוסף מדעי של דגים
שטייניץ הקדיש ממרצו גם לבניית אוסף מדעי של דגים. אוצר האוסף משמש לתיעוד, מחקר מדעי-אקדמי וכאמצעי עזר בהוראה באוניברסיטה. את אוסף הדגים באוניברסיטה העברית ייסדו הזואולוגים ישראל אהרוני וד"ר גאורג האס[15]. שטייניץ, מראשית דרכו במחלקה לזואולוגיה, הגדיל את האוסף במידה ניכרת לאורך שנים. בשלבים מתקדמים יותר עשה זאת יחד עם תלמידו מהתחנה לחקר הדיג בחיפה ולימים פרופ' אדם בן טוביה. הדגים עברו הליכי שימור וקוטלגו. העבודה המדעית, הגדרת החי שצורף לאוסף ושיוכו הטקסונומי והזואו-גאוגרפי, נעשו תוך חילופי מידע הדדיים בין שטייניץ וחוקרים רבים שנהלו אוספים דומים במוסדות מחקר בחו"ל ועם אוצרים של אוספים מדעיים במזיאונים למדע ברחבי העולם. כך הפך אוסף הדגים בירושלים לאוסף התייחסות עבור חוקרים מקהילת האיכטיולוגים הבינלאומית[14].
טוויית קשרי מדע עם קהיליית המדע הבינלאומית
שטייניץ ייחס חשיבות ממעלה ראשונה לקיום קשרים עם הקהילה האקדמית בעולם. כמדען באוניברסיטה שנמצאת בראשית דרכה, ובמדינה שנמצאת בהקמה והתארגנות, הוא ראה בקשרים מסוג זה עזר לפיתוח בישראל של מחקר ברמה בינלאומית. הוא האמין שקשרים בינלאומיים ימתנו מגבלות הנובעות מקוטן הקהילה המקצועית המקומית וממרחקה הגאוגרפי ממרכזי מחקר גדולים וחשובים בעולם. כן ידע שקיים כורח בקשרים ושיתוף פעולה מחקרי בינלאומי בהקשר ספציפי של מחקר בביולוגיה ימית ואוקיינוגרפיה. פן מיוחד בטווית קשרים של שטייניץ עם מדענים ומוסדות מחקר בחו"ל הוא בניית קשרי מדע עם גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא החל בבניית קשרי מדע עם גרמניה המערבית שנים רבות לפני כינון יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות ב-1965. כבר ב-1946, במסגרת עבודתו באוסף הדגים, הוא החליף מידע וחומר ביולוגי עם הזואולוג והגנטיקאי הגרמני פרופ' קורט קוסוויג (בגרמנית: Curt Kosswig), שהיגר מגרמניה לטורקיה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. אחרי מלחמת העולם השנייה, קוסוויג שב לגרמניה ב-1955, התמנה למנהל המכון הזואולוגי והמוזיאון הזואולוגי של אוניברסיטת המבורג, וביקר את שטייניץ במחלקה לזואולוגיה בירושלים. מראשית שנות ה-60 ואילך שטייניץ שהה תקופות אחדות באוניברסיטת המבורג ובשורה של אוניברסיטאות גרמניות אחרות, במוזיאונים למדע ולזואולוגיה, ובתחנות מחקר לביולוגיה ימית. שם הכיר את גונתר בוהנקה (בגרמנית: Günther Böhnecke), אוקיינוגרף, שמילא אחרי מלחמת העולם השנייה תפקיד חשוב בשיקום קשרי מדע ומחקר של גרמניה המערבית עם מדינות העולם, והיה יועץ לקרן למחקר ופיתוח של גרמניה (בגרמנית: Deutsche Forschungsgemeinschaft, DFG) בתחום האוקיינוגרפיה. ההכרות האישית בין בוהנקה לשטייניץ עמדה ברקע קבלת התמיכה מה-DFG להפעלת התחנה לביולוגיה ימית של האוניברסיטה העברית במפרץ אילת.
הקמת התחנה והמעבדה לביולוגיה ימית
ד"ר ולטר שטייניץ, אביו של היינץ שטייניץ, הגה ונסח במאמר משנת 1919 רעיון ותוכנית להקים תחנת מחקר לביולוגיה ימית בארץ ישראל[16]. המאמצים לבנות תחנה על חוף הארץ בים התיכון, ששטייניץ האב השקיע מאז פרסום תוכניתו ועד 1940, לא צלחו. יוזמתם של אחרים הביאה ב-1946 להקמת תחנה לחקר הדיג בנמל חיפה, ולאחר קום המדינה, נוסד המכון לחקר ימים ואגמים לישראל ונבנה מבנה המכון הלאומי לאוקיינוגרפיה בחוף שקמונה, חיפה. באופן טבעי, המחקר האוקיינוגרפי של המעבדות בחיפה נמצא בעיקר בים התיכון. היינץ שטייניץ הכיר את המגוון הביולוגי העשיר מאוד של הים האדום ואת שונותו מהמגוון הביולוגי של הים התיכון. הוא גם ידע עד כמה החי בים האדום עדיין לא נחקר, ולכן, מטרתו הייתה להקים במפרץ אילת תחנה לביולוגיה ימית שתתמקד במחקר האוצר הביולוגי-ימי שבדרום.
סיבה נוספת לבחירת מפרץ אילת כאתר לתחנת מחקר קשורה לתופעה הביו-גאוגרפית של נדידת דגים מהאוקיינוס ההודי והים האדום (שהוא שלוחה צפונית של האוקיינוס ההודי) דרך תעלת סואץ אל הים התיכון. הימצאותם של דגים ממוצא אינדו-פסיפי במזרח אגן הים התיכון התגלתה ותועדה לראשונה לאורך חופי ארץ ישראל על ידי ולטר שטייניץ. בעקבות הממצאים, ולטר שטייניץ קרא לחקור ולעקוב אחר נדידת חי מהים האדום דרך תעלת סואץ אל חלקו המזרחי של אגן הים התיכון[17]. היינץ שטייניץ סבר שמעבדה באילת תוכל לשרת היטב ותעצים את המחקר הביולוגי-ימי והאקולוגי-ימי למען הבנת תופעת הנדידה של חי בין שני גופי מים עולמיים (האוקיינוס ההודי והים התיכון) לאחר שהאדם יצר קשר מלאכותי ביניהם (תעלת סואץ).
המניע השלישי להקמת תחנת מחקר באילת קשור לסכנות האורבות למערכות הביולוגיות בים האדום כתוצאה מזיהום הים על יד פעילות אנושית. קיים פוטנציאל של ממש לפגיעה אקולוגית וסביבתית כתוצאה מזליגת מזהמים לתוך הים משתי ערי המפרץ, אילת ועקבה, וממזהמים שמקורם בתעבורת אוניות משא ומיכליות נפט בים האדום, אוניות המגיעות לנמלי אילת ועקבה או עוברות בתעלת סואץ. שטייניץ האמין שתחנת מחקר באילת תוכל לעקוב ולנטר, בכלים מדעיים, אחר השפעות אנוש על המערכות האקולוגיות הרגישות באזור.
שנים רבות לפני בניית התחנה שטייניץ הקדיש מאמצים רבים לתכנון המבנה, תפקוד המעבדות וניהולה המדעי. הוא ביקר בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת בעשרות תחנות מחקר אוקיינוגרפיות ואקווריומים ימיים באירופה, ארצות הברית והאיים הקריביים, שם שאב מהניסיון בתכנון, בנייה וניהול אתרים כאלה. היות שהמקום המיועד לתחנה המתוכננת, מפרץ אילת, רחוק ומבודד גאוגרפית מכל מרכז אקדמי בעולם, ובשל היות קהיליית אנשי המחקר שעסקו בביולוגיה ימית בישראל של אותם ימים עדיין קטנה, טווה קשרים אישיים עם חוקרים בחו"ל ועניין אותם לבוא לבצע מחקרים במעבדה שעומדת לקום. כדי לבסס את פעילותה של התחנה לאורך זמן דאג שתהיה לה מראשית דרכה מועצה מייעצת שהורכבה מצוות בינלאומי של מדענים בתחומי האוקיינוגרפיה, מאירופה, אוסטרליה וארצות הברית[18]. היוזמות הללו עזרו לקיים באילת, מיום חנוכת התחנה, מחקר ברמה ואיכות שאינם נופלים מאלה הקיימים במרכזי מחקר מקבילים בעולם. חזונו של ולטר שטייניץ התממש לאחר מותו עת נחנכה ב-1968 תחנת המחקר לביולוגיה ימית של האוניברסיטה העברית במפרץ אילת, על חוף הים האדום[10]. היינץ שטייניץ זכה לעידוד, תמיכה ועזרה מחוקרים באוניברסיטאות ישראליות וגופי מחקר אחרים בארץ, מהחברה והמכון לחקר ימים ואגמים ומקרן למחקר ופיתוח של גרמניה (DFG). התחנה באילת נחנכה ב-1968 והפעלתה הייתה בבחינת שיא בפועלו של היינץ שטייניץ כזואולוג וכביולוג-ימי, כמוביל מדעי ישראלי ובינלאומי, וכאיש מעשה. המעבדה לביולוגיה ימית נקראה ב-1972 על שמו של היינץ שטייניץ לאחר שנפטר באופן פתאומי ב-1971 בעת כהונתו כמנהלה הראשון[3].
הפעילות המחקרית תפסה תנופה והתחנה שגשגה מתחילת העבודה[18]. לאחר פטירתו של שטייניץ, המחקר הורחב מביולוגיה ימית בעיקר למחקר רב-תחומי באוקיינוגרפיה ביולוגית, כימית, פיזיקלית, אקולוגיה ימית ושמירת איכות הסביבה. מבנה התחנה גדל ונוספו מעבדות חדשות ומרחבי הוראה ולימוד. בשנת 1985 החליטה המועצה להשכלה גבוהה להפוך את המעבדה למכון כלל-אוניברסיטאי שנקרא המכון הבין אוניברסיטאי למדעי הים באילת. המכון הוא מוסד אקדמי בו שותפות כל האוניברסיטאות הישראליות, מכון ויצמן למדע והטכניון.
תרומה במסגרות שמחוץ לאוניברסיטה העברית
במקביל לעבודת המחקר וההוראה באוניברסיטה, שטייניץ תרם מהידע והניסיון שלו למסגרות אקדמיות שמחוץ לאוניברסיטה העברית ובמסגרות לא-אקדמיות.
בשנת 1936, יחד עם ד"ר גאורג האס וד"ר א. הכט, היה ממקימי העמותה לזואולוגיה בישראל[2].
בשנות ה-40 של המאה הקודמת, כמי שחקר את החי באגם החולה, הבין את הנזקים האקולוגיים הצפונים בכוונות, שהתגבשו באותה תקופה, לייבש את האגם, והיה מהמתנגדים לתוכניות אלה. מתוך דאגה לגורל החי, הצומח ומשאבי טבע אחרים שנמצאו בסכנה של הרס ואף הכחדה עקב התיישבות ופיתוח מואצים בארץ לאחר קום המדינה, שטייניץ נמנה בשנת 1953, לצדם של עזריה אלון, פרופ' היינריך מנדלסון, פרופ' אמוץ זהבי ואחרים, על גרעין המיסדים של החברה להגנת הטבע[19].
משנת 1965 ואילך היה חבר האקדמיה הישראלית למדעים ובכלל זה חבר בוועדה של האקדמיה שעסקה בפרסום "הפאונה של ישראל".
היה עורך-שותף של כתב העת של התחנה לחקר הדיג בחיפה, וחבר מערכת "במדגה", עיתון חקר טיפוח המדגה בישראל.
בשנים 1966-1957 שירת בכמה מסגרות מיקצועיות שמונו מטעם הממשלה, כמו גם בוועדות של גופים לאומיים: במשרד החקלאות, היה יועץ מדעי ומנהלה של וועדה לחקר דגה, וחבר וועדה לחקר הכנרת כמאגר המים המתוקים העילי הגדול במדינה ממנו נשאבים מי שתייה והשקייה; יושב ראש וועדה מייעצת ומתאמת מחקרים בכנרת מטעם תה"ל (תכנון המים לישראל) ומטעם חברת המים הלאומית של ישראל "מקורות"; חבר וועדה למניעת זיהום הים האדום במשרד הפנים; חבר הוועדה הלאומית לחקר ימים ואגמים במשרד ראש הממשלה.
המוניטין הלאומי ובינלאומי של שטייניץ כמדען, ביולוג-ימי בכיר וכמורה באו לביטוי בלמעלה מעשרים מיני דגים ודו-חיים שנקראו על שמו על ידי עמיתים מישראל ומחוצה לה[20]. חלק מההשמות נתנו שנים לאחר פטירתו[21].
^Steinitz, H. (1951). The fishes of Ein Feshkha, Palestine. Nature167: 531-532
^Goren, M. (1974). The freshwater fishes of Israel. Israel Journal of Zoology23: 67-118
^Haas, G., Steinitz, H. (1947). Erythrean fishes on the Mediterranean coast of Palestine. Nature160: 28
^ 12Clark, E. and Aron, W. (1972) Heinz Steinitz: to realize a dream. Israel Journal of Zoology21: 131-134
^Por, F. D. (1978) Lessepsian Migration – the influx of Red Sea biota into the Mediterranean by way of the Suez Canal. Ecological Studies23, Springer-Verlag, Berlin-Heidelberg-New York, 228 pp
^Galil, B. S. (2009) Taking stock: inventory of alien species in the Mediterranean Sea. Biological Invasions11: 359-372
^Zakaria, H. Y. (2015). Lessepsian migration of zooplankton through Suez Canal and its impact on ecological system. The Egyptian Journal of Aquatic Research41: 129-144
^Werner, Y. L. (1965). Georg Haas: On the occasion of his sixtieth birthday. Israel Journal of Zoology14: 5-6
^Steinitz, W. (1919) Denkschrift zur Begründung einer zoologischen Meeresstation an der Küste Palästinas. Broschürenbibliothek des K.J.V. Nr. 7, 24pp
^Steinitz, W. (1929) Die wanderung indopazifischer Arten ins Mittelmeer seit beginn der Quartärperiode. Internationale Revue der gesamten Hydrobiologie und Hydrographie22: 1-90
^ 12Por F. D. (Editor) First report of The Marine Biological Laboratory at Elat, August 1968 – June 1971. The Hebrew University of Jerusalem, August 1971, 20pp.
^Grach, C., Plesser, Y., Werner, Y. L. (2007) A new, sibling, tree frog from Jerusalem (Amphibia: Anura: Hylidae). Journal of Natural History41: 709–728
.JPG)
