החול יזכור

החול יזכור

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות, זולת הקצף הלבן
נרות הלילה דעכו. הידידות, האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

(הבית הראשון והשני)

"החול יזכור" הוא שיר מאת נתן יונתן שנכלל בספר שיריו "שירים לאורך החוף" (ספרית פועלים, 1962). השיר מזוהה בעיקר עם לחנו הנוגה של נחום היימן וביצועה של חוה אלברשטיין. "החול יזכור" היה השיר המושמע ביותר ביום הזיכרון בישראל בשנות ה-90 והאלפיים,[1] ומקובל לחשוב עליו כשיר שכול וזיכרון, אף שבהקשרו המקורי ביקש המשורר, לדבריו, לבטא געגוע לקצם של הנעורים שחלפו.

ניתוח השיר

לשיר ישנם שני פירושים שונים. פירושו בהקשרו המקורי הוא געגועים או קינה לימי הנעורים שחלפו ואבדו. לעומת זאת, מקובל ברבים לראות בו שיר המתייחס לשכול. כך, לפי הפירוש הראשון, הצער בדבר "הנעורים שבאו פתע אל סופם" מתייחס לנעורים עצמם שחלפו, בעוד לפי הפירוש האחר, ה"נעורים שבאו פתע אל סופם" הם סינקדוכה, המתייחסת לא לפרק זמן בחייו של אדם כי אם לאנשים צעירים, 'בני נעורים', שחייהם נקטעו באופן פתאומי. מבין אלה הרואים בשיר ביטוי לשכול, יש הקושרים אותו בטעות לשכול לאומי או אישי בעקבות אירועים שאירעו לאחר פרסומו של השיר – טביעת הצוללת דקר (1968)[2] או נפילת בנו הבכור של המשורר, ליאור יונתן, במלחמת יום הכיפורים (1973).[3]

כשיר געגועים לנעורים – הזמן, החלוף והמוות הם נושאים יסודיים בשירתו של יונתן. שירים אחרים הכלולים בספר שבו נדפס השיר, "שירים לאורך החוף", מבהירים כי זהו ההקשר: "הרוח העובר", "מה שיישאר", "הפרק האחרון", "טיוטה על לוח השנים", "ברוח הזמן", "על גלי הזמן", "הלוא כולנו ניאסף", "דרך כל בשר", "בסוף הדרך", "כשנהיה גמורים", "השקט שאחרי הסערה".[4] המשורר מדבר בשיר זה על התבגרותו והזדקנותו, כשהוא מהרהר על שנות חייו שעברו ועל נעוריו "שבאו פתע אל סופם". על נסיבות כתיבת השיר סיפר לימים יונתן:

הייתי בחוף תל אביב, היה שם בית עלמין מוסלמי שהיו בו חצבים והשקמים המאובקות שנשארו שם, ופתאום הייתה לי תחושה שאזלו ממני הנעורים. אני יודע שזה קרה לי יותר מפעם אחת.. (התחושה של) לחזור לנעורים ולהיפרד מהם יותר מפעם אחת. יש בשיר הכל: חוויות התבגרות כשעוברים פאזה חדשה לחיים אחרים, וגם הרגשה של חידלון, של קץ.[5]

עם הופעת ספר השירים ב-1962 כתב המבקר יוסף שה-לבן, חותנו של המשורר, כי השיר מבטא את האופייני לשירתו – "כליון-הנפש של הדור לחיים מלאים, לאהבה מלאה".[6] לדעתו, "מרחפת בשיר הזה רוחו של קוהלת, אותו ספר, שתוגתו חובקת עולם ומלואו, ותשוקת החיים שבו עזה מכדי להשלים עם הכיליון".[7] גם מבקר המוזיקה יוסי חרסונסקי (1982) סבר כי זהו "שיר מספד לדור, להרגשתו".[8]

כשיר על שכול – יש הרואים בשיר זה שיר מטפורי על נופלים ועל שכול. החול (כלומר, החברה בכללותה) זוכר את הנופלים כקולקטיב, כמסה כללית עלומת-שם (כ"גלים") או, לפי פירוש אחר, זוכר את הלוחמים ששבו הביתה כגיבורים - אבל לא זוכר את אלה שלא שבו, את הנופלים כיחידים, את הקצף של אותם הגלים. הנופלים הם אנשים אנונימיים עם פנים זרות, שאנו יודעים מה קרה בזכותם, את ההישגים במלחמות, אך לא יודעים עליהם שום דבר כפרטים. מי שזוכר אלה רק הבודדים שבאו לבקרם בבית הקברות, בעוד האחרים שבים למצולות השכחה. הכול ישוב אל המצולות, כל אחד חוזר למקומו, אבל הקצף, סמל לנופלים, לא ישוב לעולם, ורק החברים האמתיים (או הים) זוכרים אותם. יחד עם זה, אצל אותם חברים או אצל החברה כולה נפער כעת איזשהו בור- הקונכיות נשארו ריקות, כאילו נלקח מהן משהו חשוב והן איבדו את תכולתן ("היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים").[9][10]
פירוש זה, אף שהוא ככל הנראה מחוץ להקשרו המקורי של השיר, מוצא ביסוס בהקשר הרחב יותר של יצירתו של יונתן, שהשכול אמנם תופס בשירתו מקום נכבד, ועשרות משיריו הוקדשו לבנו ליאור ולחברים ומכרים נוספים שנפלו במלחמות השונות.

כחלק מתפיסה זו של השיר, שמו הושאל בעבר לפינה שבועית ברשת ג' שהוקדשה לשירים שנכתבו לזכר חללי מערכות ישראל,[11] ובשנת 2016 הוצא בול יום הזיכרון המעוצב על סמך השיר.[12]

לחן וביצועים

לחנו הידוע של השיר הוא מאת המלחין נחום היימן, שעבד בשיתוף פעולה עם המשורר יונתן כבר מאז המחצית השנייה של שנות ה-50,[13] מבקר המוזיקה יוסי חרסונסקי רואה בשיר בלחנו של היימן "שיר בעל איכות שאנו מכירים מהשנסונים הגדולים".[14] לדבריו, "הלחן של נחום היימן נוגע בנימי השיר הזה, מעניק לו רובד נוסף למילים";[9] "היימן הפך את המלים הללו לכמה רגעי אווירה נוגים".[14]

השיר הוקלט על ידי רוחמה רז והשתתף בקיץ 1977 במצעד הפזמונים העבריים של גלי צה"ל, "משלנו".[15]

בראש השנה (ספטמבר 1977) הקליטה את השיר גם קורין אלאל.[16]

שלוש שנים מאוחר יותר הקליטה גם חוה אלברשטיין את השיר לאלבומה "אני הולכת אלי" (NMC,‏ 1980), שהוקלט באולפנו של נחום היימן בלונדון.[14] בלחנו של היימן ביצעו את השיר גם חני ליבנה וסי היימן.

לחן פחות ידוע הוא של שלמה ארצי, שביצע אותו באלבומו "מקום" (הד ארצי, 1982). בנוסף קיימת גרסת מטאל לשיר בביצוע הלהקה אלמנה שחורה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אלכס דורון, החול יזכור: המושמע ביותר ביום הזיכרון, nrg מעריב, 27 באפריל 2009.
  2. ^ חגית סלוטקי, יונתן והיימן: שירים עד כאן, מעריב, טור 3, 10 באוקטובר 1986.
  3. ^ סיפורו של ליאור יונתן באתר יזכור
  4. ^ שרה קרש, עיון בשיר טיוטה על לוח השנים מאת נתן יונתן, באתר אוח - משרד החינוך.
  5. ^ תוכנית הרדיו "בין אביב לענן: עם נתן יונתן", בעריכת עפרה הלפמן, רשת ג', ספטמבר 2003; שידור נוסף בעשור למותו: 15 במרץ 2014.
  6. ^ יוסף שה-לבן, שירים לאורך החוף, דבר, טור 1, 23 בנובמבר 1962.
  7. ^ יוסף שה-לבן, "החול יזכור", נתן יונתן, תל אביב: אור עם, תשל"ט 1978, עמ' 24.
  8. ^ יוסי חרסונסקי, רומנטיקן ציני, מעריב, טור 4, 28 באוקטובר 1982.
  9. ^ 1 2 יוסי חרסונסקי, החול יזכור, שירים לזכר הנופלים (אפריל 2013) באתר "חרסונסקי מיוסיק". 30 שנה לאחר ביקורותו שהובאה לעיל, חרסונסקי סבור אמנם כי יונתן ממחיש בשיר את זמניות הקיום האנושי, אולם כעת הוא רואה בו "שיר מטפורי על הנופלים" (שם).
  10. ^ הבלוג של המורה לספרות
  11. ^ איזי מן, קול ישראל מירושלים: מדינה מאחורי המיקרופון, ירושלים: רשות השידור, 2008, עמ' 311.
  12. ^ בול החול יזכור באתר דואר ישראל
  13. ^ חגית סלוטקי, יונתן והיימן: שירים עד כאן, מעריב, 10 באוקטובר 1986.
  14. ^ 1 2 3 יוסי חרסונסקי, חוה מחליפה חומרים, מעריב, טור 1, 21 באוקטובר 1980.
  15. ^ גלי צה"ל: "משלנו", דבר, 24 ביוני 1977; גלי צה"ל: "משלנו", דבר, 1 ביולי 1977.
  16. ^ כוכבים ולילות | עונה של סידורים: מיקי גבריאלוב וקורין אלאל, דבר, 11 בינואר 1978.