החברות הקבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות

החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם

החברות הקבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות (הידועות גם חמש הקבועות, חמש הגדולות או מדינות ה-P5) הוא שמן של חמש המדינות להן מושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם: סין, צרפת, רוסיה, בריטניה וארצות הברית. [1] [2] אשר ניתן להן ע״י אמנת האו"ם משנת 1945.

חברות הקבע היו כולן בעלות ברית במלחמת העולם השנייה (והמנצחות במלחמה ההיא), והן חמש המדינות הראשונות בעלות נשק גרעיני ובעלות הארסנל הגרעיני הגדול ביותר.[3] לכולן יש סמכות וטו המאפשרת לכל אחת מהן למנוע אימוץ של כל טיוטת החלטת מועצה "מהותית", ללא קשר לרמת התמיכה הבינלאומית שלה. [4]

10 החברות הנוספות במועצת הביטחון של האו"ם נבחרות על ידי העצרת הכללית, מה שמביא את סך כל המדינות החברות במועצת הביטחון של האו"ם ל-15.

היסטוריה

החברות הקבועות המקוריות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות בשנת 1945 (כחול כהה) עם המושבות שלהן ואחזקות אחרות שלהן מוצגות (כחול בהיר)
מנהיגי חמש המדינות החברות הקבועות בפסגה בשנת 2000. עם כיוון השעון משמאל קדמי: המנהיג העליון של סין ג'יאנג דזה-מין, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ונשיא צרפת ז'אק שיראק.

בהתבסס על הקונצנזוס של מבנה מועצת הביטחון שעליו הוסכם בוועידת דמברטון אוקס ב-1944 [5] ולאחר מכן בהקמת האו"ם ב-1945, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון היו הרפובליקה הצרפתית, הרפובליקה של סין, ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית. מאז חלו שני שינויים במושבים כאשר מושבי המדינות ״עברו בירושה״ לישות המדינית אשר החליפה את קודמתה, אם כי אלה לא באו לידי ביטוי בסעיף 23 של אמנת האו"ם, מכיוון שהוא לא תוקן בהתאם:

בנוסף, בין ייסוד האומות המאוחדות ועד סוף המאה ה-20, רבים מהשטחים שמעבר לים של בריטניה וצרפת קיבלו עצמאות עם התפרקות האימפריה הבריטית והאימפריה הקולוניאלית הצרפתית. צרפת שמרה על מושבה מכיוון שלא חל שינוי במעמדה הבינלאומי או בהכרה בה. (במהלך תקופה זו, צרפת גם הפכה את ממשלתה הזמנית לרפובליקה הרביעית הצרפתית ב-1946 ולרפובליקה החמישית הצרפתית ב-1958, שתיהן בהנהגתו של שארל דה גול).

חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון היו המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה ומאז שמרו על כוחן כצבאות החזקים בעולם. מדי שנה הן נמצאות בראש רשימת המדינות עם ההוצאות הצבאיות הגבוהות ביותר יחד עם הודו וגרמניה; בשנת 2011, הן הוציאו יותר מטריליון דולר ביחד על הגנה, מהווים למעלה מ-60% מההוצאות הצבאיות העולמיות (ארצות הברית לבדה אחראית ליותר מ-40%). מדינות אלה נמנות באופן מסורתי גם בין 10 יצואניות הנשק הגדולות בעולם והן המדינות היחידות המוכרות רשמית כ"מדינות המחזיקות בנשק גרעיני" במסגרת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), אם כי ישנן מדינות נוספות הידועות או משוער כי יש ברשותן נשק גרעיני.

כוח וטו

ערך מורחב – זכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם

זכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם היא הסמכות של חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם (סין, צרפת, רוסיה, בריטניה וארצות הברית) להטיל וטו על כל החלטה "מהותית". עם זאת, הימנעות או היעדרות של חבר קבע אינם מונעים את קבלת הצעת החלטה. סמכות וטו זו אינה חלה על הצבעות "פרוצדורליות". חבר קבוע יכול גם לחסום את בחירתו של מזכ"ל האו"ם.

הרחבת החברות הקבועה

מדינות ה-G4: ברזיל, גרמניה, הודו ויפן

לאורך השנים הוצעו מספר הצעות להרחבת החברים הקבועים במועצה ע״י הוספה של מדינות חדשות כחברות קבע. המועמדים המוזכרים בדרך כלל הם ברזיל, גרמניה, הודו ויפן. מדינות אלו מרכיבות את הקבוצה של ארבע מדינות הידועות בשם מדינות ה-G4, התומכות הדדית בהצעות של זו למושבים קבועים. [14]

לרפורמה מסוג זה מתנגדת באופן מסורתי קבוצת המדינות הקרויה Uniting for Consensus, המורכבת בעיקר ממדינות שהן יריבות אזוריות או כלכליות של מדינות ה-G4. הקבוצה מורכבת מאיטליה וספרד (מול גרמניה), קולומביה, מקסיקו וארגנטינה (מול ברזיל), פקיסטן (מול הודו), וקוריאה הדרומית (מול יפן), בנוסף לקנדה, מלטה וטורקיה. מאז 1992, איטליה וחברות מועצה נוספות הציעו במקום זאת להתאים את החברות במועצה ע״י הוספה של מושבים קבועים למחצה או הרחבה של מספר המושבים הזמניים. [15]

רוב המדינות המועמדות לחברות קבועה נבחרות באופן קבוע למועצת הביטחון על ידי קבוצות הבחירה שלהן. יפן נבחרה ל-11 קדנציות של שנתיים, ברזיל לעשר קדנציות, וגרמניה לשלוש קדנציות. הודו נבחרה למועצה שמונה פעמים בסך הכל, כאשר הבחירה האחרונה הייתה ב-2020.

בשנת 2013, חברות ה-P5 וה-G4 במועצת הביטחון של האו"ם היוו שמונה מעשר המדינות בעלות תקציבי הביטחון הגדולים בעולם, על פי המכון הבין-לאומי לחקר השלום בסטוקהולם (SIPRI).

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ "United Nations Charter (full text)". United Nations (באנגלית). נבדק ב-28 בפברואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Security Council Members". United Nations Security Council. נבדק ב-21 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Table 10.1. World nuclear forces, January 2020", page 326, Chapter 10: "World nuclear forces", Military Spending and Armaments, 2019, Stockholm International Peace Research Institute (SIPRI), retrieved March 18, 2023
  4. ^ [1] WHAT WE DO: THE UN SECURITY COUNCIL (אורכב 20.06.2012 בארכיון Wayback Machine)
  5. ^ Robert C. Hilderbrand (2001). Dumbarton Oaks: The Origins of the United Nations and the Search for Postwar Security. UNC Press Books. pp. 122–123. ISBN 9780807849507.
  6. ^ Froehlich, Annette; Seffinga, Vincent (2019). The United Nations and Space Security: Conflicting Mandates between UNCOPUOS and the CD. Springer. p. 40. ISBN 978-3-030-06025-1.
  7. ^ Sarmento, Clara (2009). Eastwards / Westwards: Which Direction for Gender Studies in the 21st Century?. Cambridge Scholars. p. 127. ISBN 978-1-4438-0868-2.
  8. ^ Hudson, Christopher (2014). The China Handbook. Routledge. p. 59. ISBN 978-1-134-26966-2.
  9. ^ Rigger, Shelley (2002). Politics in Taiwan: Voting for Reform. Routledge. p. 60. ISBN 978-1-134-69297-2.
  10. ^ Blum, Yehuda Z. (1992). "Russia Takes Over the Soviet Union's Seat at the United Nations" (PDF). European Journal of International Law. 3 (2): 354–362. doi:10.1093/ejil/3.2.354. נבדק ב-2022-10-20.
  11. ^ MacLeod, Andrew (2022-02-24). "Ukraine invasion: Should Russia lose its seat on the UN Security Council?". The Conversation.
  12. ^ MacLeod, Andrew (2022-02-25). "Ukraine invasion: Should Russia lose its seat on the UN Security Council?". King's College London.
  13. ^ Menon, Kiran Mohandas (7 במרץ 2022). "How did Russia get USSR's permanent seat on UN Security Council?". RTÉ.ie. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Sharma, Rajeev (27 בספטמבר 2015). "India pushes the envelope at G4 Summit: PM Modi tells UNSC to make space for largest democracies". First Post. נבדק ב-20 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ "Italy Accuses G4 of Foul Play | DW | 27 July 2005". Deutsche Welle.