במהלך המאה ה-19 קרא מייקל ד. ג'ונס, מטיף ולשי מבאלה, להקמת מושבה ולשית מחוץ לוויילס, שהייתה נתונה לדעתו להשפעה אנגלית גדולה מדי. לאחר ששהה מספר שנים בארצות הברית, הגיע למסקנה כי במדינה זו נטמעים הוולשים במהירות גבוהה יחסית, ולא שומרים על מורשתם. הוא בדק מספר חלופות, בהן אוסטרליה, ניו זילנד ואף ארץ ישראל. בסופו של דבר בחר בפטגוניה, לה היו שני יתרונות עיקריים. ראשית, האזור היה מבודד, מה שאפשר לג'ונס להגשים את רעיון שימור המסורת הוולשית. שנית, באותה העת עודדו שלטונות ארגנטינה הגירה של תושבים זרים לאזורים לא מיושבים בתחומה, במטרה לחזק את שליטתה בהם. ממשלת ארגנטינה הייתה מוכנה להעניק לוולשים שטח של כ-260 קמ"ר לאורך נהר צ'ובוט.
ב-1862 הגיעו לפטגוניה סר לאב ג'ונס-פרי ולואיס ג'ונס, כדי לבדוק האם האזור מתאים להתיישבות. הם הפליגו מבואנוס איירס לכיוון אזור צ'ובוט, וסופה סחפה אותם למפרץ אותו כינו פורט מדרין (Porth Madryn), על שם אחוזתו של ג'ונס-פרי בוויילס. לאחר סיור באזור, הגיעו למסקנה שהמקום מתאים להתיישבות, ושבו לוויילס.
ב-27 ביולי1865 הגיעה לפטגוניה קבוצה ראשונה של 153 ולשים, בהם 52 ילדים. הם צעדו לאורך נהר צ'ובוט, בחיפוש מקום שבו מים ראויים לשתייה. במהלך המסע מתו כמה מהם, ואחת הנשים ילדה תינוקת. בסופו של דבר התמקמו במקום בו שוכנת כיום העיר ראוסון. גם לאחר הקמת היישוב הראשון לא תמו תלאותיהם, לאחר שכבר באותה שנה הוצפו הבתים והשדות בשיטפון. כמו כן, ניסיונותיהם הראשונים בחקלאות נכשלו, מאחר שכמויות הגשמים במקום היו נמוכות מאלה שהיו מורגלים אליהן בוויילס.
בהדרגה, החלו המתיישבים להתאקלם. במקום אותו כינו ג'ונס-פרי וג'ונס פורט מדרין הוקמה העיר פוארטו מדרין. קשרים החלו להירקם עם בני הטוולצ'ה, ומערכת של תעלות השקיה נבנתה לאורך נהר צ'ובוט. המערכת, שהייתה הראשונה בארגנטינה, השתרעה לאורך קטע נהר של 50 ק"מ, והשקתה שדות חיטה המרוחקים 5 עד 6 ק"מ משני צדי הנהר. עד 1885, היה עמק צ'ובוט לפורה ביותר בארגנטינה, והתוצרת החקלאית של הוולשים הגיעה ל-6,000 טונות בשנה. ב-1886 הוקם הקואופרטיב קומפנייה מרקנטיל דל צ'ובוט (Compañía Mercantil del Chubut), שארגן את המסחר של הוולשים עם יתר חלקי ארגנטינה, ותפקד גם כבנק.
מאחר ששפך נהר צ'ובוט היה רדוד מכדי שספינות יוכלו להפליג בו, התעורר צורך במציאת פתרון תעבורתי אחר להעברת התוצרת החקלאית לשאר חלקי ארגנטינה. ב-1884 אישר הקונגרס הארגנטינאי הקמת מסילת ברזל שתקשר את העמק עם פוארטו מדרין. לואיס ג'ונס נסע לחפש מקורות מימון בבריטניה, ושב חזרה עם המהנדס אסאל בל, ועם 465 ולשים נוספים שהגיעו כדי לעבוד בבניית המסילה. ב-1886 הוחל בבנייה. בנקודת המוצא של המסילה קמה עיר חדשה - טרלאו (Trelew; בוולשית: העיר של לואיס, על שמו של לואיס ג'ונס). ב-11 בנובמבר1888 נחנכה מסילת הברזל, באורך 70 ק"מ. ב-1908 נחנך קטע נוסף בן כ-50 ק"מ לגאימן, וב-1915 נחנך קטע נוסף, בין גאימן לדולאבון.
ב-1885 רוב הקרקעות בעמק צ'ובוט כבר היו מעובדות, וקבוצות ולשים יצאו מערבה, לאזור הרי האנדים בחיפוש אחר מקומות חדשים להתיישב בהם. כך הוקמו הערים טרוולין ואסקל. באותה העת התעוררה מחלוקת בין ארגנטינה לצ'ילה על תוואי הגבול ביניהן, והוא נקבע בבוררות בריטית. כחלק מהליך הבוררות, פנו הבריטים למתיישבים הוולשים כדי לשמוע את עמדתם. אף שצ'ילה הציעה להקצות להם קרקעות נוספות, בחרו הוולשים להישאר בארגנטינה.
בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 פקדו את עמק צ'ובוט שיטפונות שהסבו נזקים כבדים לראוסון ולגאימן. אירועים אלה, מחלוקות עם שלטונות ארגנטינה, שדרשו כי הגברים הוולשים יתגייסו לצבא ארגנטינה ויתאמנו בימי ראשון בניגוד לאמונתם, וכן מחסור הולך וגדל בקרקעות ראויות לחקלאות, הביאו לתהליך של הגירה שלילית. כמאתיים מתוך 4,000 הוולשים בצ'ובוט עזבו אותה ב-1902, מרביתם לססקצ'ואן שבקנדה, ומקצתם לריו נגרו.
מאז מלחמת העולם הראשונה מרבית המהגרים לאזור היו איטלקים ובני עמים אירופאים אחרים, והוולשים היו למיעוט. גם כמיעוט, נותרו הוולשים קהילה מגובשת, והקואופרטיב שהקימו הקנה להם יציבות כלכלית. עם זאת, גם הקואופרטיב קרס בתקופת השפל הגדול, ורבים מהתושבים איבדו את חסכונותיהם.
ב-19 באפריל1963 נחנך סכר על נהר צ'ובוט, כ-120 ק"מ מערבית לטרלאו, וסכנת ההצפות הוסרה מהעמק.
הוולשים כיום
פואבלו דה לואיס, המוזיאון הוולשי בטרלאו
ברבות השנים דעכה הזיקה בין הוולשים למולדתם, ומספר דוברי השפה הוולשית הצטמצם בהדרגה. הקשרים התחדשו ב-1965, כשוולשים רבים הגיעו לפטגוניה לחגיגות לציון מאה שנים להתיישבות. בהמשך הגיעו מורים לוולשית, בניסיון להחיות את השפה, ופעילויות ומוסדות ולשים מסורתיים, כגון בתי תה הוקמו ברחבי הפרובינציה. ב-2006, כשנבחרת הרוגבי של ארגנטינה אירחה את מקבילתה הוולשית, נערך המשחק בפוארטו מדרין. מבין 20 אלף צאצאי המתיישבים הוולשים החיים כיום בצ'ובוט, בין 1,500 ל-5,000 דוברים ולשית.
ההשפעה הוולשית ניכרת גם בסגנון הבנייה של החלקים הישנים יותר בערי צ'ובוט. אחד המבנים הבולטים בטרלאו, סלון סן דוד, הוא העתק של קתדרלת סנט דייוויד בסנט דייווידס.
שמות מקומות
חלק משמותיהם של יישובים שונים בצ'ובוט מקורם בוולשית, ולאחרים שם ולשי בנוסף לשמם הספרדי.
