מפלגת האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה (בבולגרית: Български земеделски народен съюз, במקורות בעברית ידועה גם כמפלגת האיכרים של בולגריה) הוא שמה של מפלגה פוליטית בבולגריה, אשר נוסדה ב-1899 כאיגוד מקצועי ובהמשך פנתה לפעילות פוליטית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה לשיא כוחה כאשר בין 1919 ל-1923 כיהן מנהיגה אלכסנדר סטמבוליסקי כראש הממשלה והמפלגה זכתה לרוב מוחלט בבחירות הכלליות שנערכו ב-1920. במהלך מלחמת העולם השנייה חברה המפלגה לחזית המולדת של בולגריה ובספטמבר 1944 הצטרפה לממשלה החדשה בראשות קימון גאורגייב. בהמשך, פעלה המפלגה הקומוניסטית של בולגריה באופן אלים להשתלטות על המדינה וב-1947 הוצא להורג ניקולה פטקוב מנהיג מפלגת האיכרים, והיא אוחדה בכוח עם המפלגה הקומוניסטית. ב-1989, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שבה המפלגה לפעילות פוליטית עצמאית ובבחירות שנערכו זכתה ל-30 מושבים מתוך 240 באספה הלאומית של בולגריה. התמיכה במפלגה הלכה ופחתה ובבחירות שנערכו במאי 2013 לא זכתה המפלגה למושב באספה הלאומית.
היסטוריה
מראשית פעילותה ועד מלחמת העולם השנייה
האיגוד המקצועי של חקלאי בולגריה נוסד ב-1899 ובראשית דרכו פעל להקלת המיסוי על חקלאי הנסיכות. כך בהדרגה צבר כוח פוליטי וב-1901 הפך רשמית למפלגה פוליטית. ב-1908 התמנה אלכסנדר סטמבוליסקי לראש המפלגה והוא הוביל קו נוקשה נגד מדיניות החוץ הבולגרית והכניסה למלחמת הבלקן הראשונה ובהמשך למלחמת העולם הראשונה. סטמבוליסקי נעצר, נשפט ונדון למאסר עולם. אך ככל שהתארכה המלחמה וגדל מניין האבדות בקרב הבולגרים, גברה התמיכה במפלגת האיכרים ולאחר התבוסה הבולגרית בקרב דוברו פולה, פרץ מרד נגד המלך פרדיננד הראשון שהובל על ידי ראייקו דאסקלוב מראשי המפלגה ואלמנטים מצבא בולגריה. המרד דוכא על ידי יחידות בולגריות וגרמניות.[1]
סטמבוליסקי אשר ניסה למנוע את המרידה שוחרר מהכלא וב-1919, לאחר התפטרות תאודור תאודורוב התמנה לראש ממשלת בולגריה ובמסגרת תפקידו חתם על חוזה ניי. בבחירות הכלליות שנערכו ב-1920 זכתה מפלגת האיכרים ברוב מוחלט וממשלתו של סטמבוליסקי פעלה להעמדתם לדין של קציני צבא ופוליטיקאים אשר היו לשיטתה אחראים לתבוסה במלחמת העולם הראשונה. הקו הנוקשה של ממשלת סטמבוליסקי הוביל להפיכה צבאית ולהדחתו ורציחתו של ראש הממשלה.[2] לאחר הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה פעלו מנגנוני הביטחון של ממשלו של אלכסנדר צאנקוב לדיכוי גורמי האופוזיציה בממלכה, תוך הפעלת מיליציות חצי צבאיות. בתקופה זו חל פילוג במפלגת האיכרים, כאשר פלג מיעוט קיצוני חבר למפלגה הקומוניסטית והשתתף בפעולות צבאיות נגד השלטון. עם זאת, מרבית חברי המפלגה התאחדו תחת מנהיגותו של קונסטנטין מוראבייב שהפגין עמדות מרכז פוליטי מתונות. רבים מחברי הפלג הקיצוני וראשיו נהרגו או נכלאו על ידי ממשל צאנקוב.
בראשית שנות ה-30 הייתה מפלגת האיכרים חברה בממשלות הקואליציה של אלכסנדר מלינוב וניקולה מושאנוב. ב-1934 התחוללה בבולגריה הפיכה צבאית אשר הובלה על ידי הליגה הצבאית של בולגריה, הפרלמנט פוזר ונאסר על פעילות פוליטית. מפלגת האיכרים התנגדה להתקרבותה של בולגריה לגרמניה הנאצית ולאחר חתימתה של הממלכה על ההסכם התלת-צדדי הצטרפה המפלגה לחזית המולדת של בולגריה וחלק מראשיה כגון גאורגי מיחוב דימיטרוב, גלו מבולגריה ופעלו לצד בעלות הברית. ב-2 בספטמבר 1944, כאשר הצבא האדום התקרב במהירות לגבולות בולגריה מונה קונסטנטין מוראבייב לראש הממשלה וזאת כדי למצב את המשטר כשונה מקודמו ואוהד את ברית המועצות, אך ללא הועיל.
לאחר מלחמת העולם השנייה
ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת וזכתה לגיבוי הצבא האדום אשר כוחותיו כבשו את סופיה בערבו של היום. קימון גאורגייב התמנה לראש הממשלה ומפלגת האיכרים שהייתה שותפה לחזית, זכתה במספר תיקים ובכללם תיק התחבורה. עד מהרה החלו עימותים מול המפלגה הקומוניסטית על רקע התנגדותו של גאורגי מיחוב דימיטרוב להשתלטותה ההדרגתית על בולגריה. סוגיה זו יצרה עימות בתוך מפלגת האיכרים ובסיומו הודח דימיטרוב ונאלץ לגלות מבולגריה מחשש לחייו וניקולה פטקוב מונה תחתיו. גם גורלו של פטקוב לא שפר עליו. ב-1947 פתחו הקומוניסטים במסע טיהור פוליטי ברחבי בולגריה שמטרתו חיסול כל ראשי המפלגות החברות ב"חזית המולדת" והעברת רסן השלטון באופן מוחלט אליהם. ב-23 בספטמבר 1947 הוצא פטקוב להורג. דמיאן וולצ'ב מנהיג מפלגת "זבנו", נמלט מבולגריה וקוֹסְטָה לוּלְצֶ'ב מנהיג הסוציאל-דמוקרטים נידון ל-15 שנות מאסר. עשרות חברי המנגנונים של שלוש המפלגות הוצאו להורג ללא משפט.[3] לאחר הוצאתו להורג של פטקוב השתלטו הקומוניסטים על מפלגת האיכרים והיא אוחדה בפועל לתוך המפלגה הקומוניסטית.
ב-1989 חזרה המפלגה לפעילות עצמאית בשם "מפלגת האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה על שם ניקולה פטקוב". בבחירות שנערכו ב-1990 זכתה המפלגה ל-30 מושבים מתוך 240 באספה הלאומית של בולגריה. ב-1993 חל פילוג במפלגה וחלק מחבריה הקימו את "האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה על שם אלכסנדר סטמבוליסקי" וב-1996 חל פילוג נוסף כאשר הוקמה מפלגת איכרים נוספת בראשותה של אנסטסיה מוזר בתו של גאורגי מיחוב דימיטרוב. כוחה האלקטרולי של מפלגת האיכרים הלך ונחלש ובבחירות שנערכו ב-2009 זכתה המפלגה למושב אחד בפרלמנט. בבחירות 2013 לא עלה בידיה לזכות במושבים בפרלמנט.[4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 358-359.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 27.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 305-314.
- ^ תוצאות הבחירות לאספה הלאומית ה-42 של בולגריה, מאי 2013, באתר results.cik.bg, אוחזר ב-23 בנובמבר 2013.
