הרחוב חוצה את העיר התחתית לאורכה, לאורך צדו הדרומי של מפרץ חיפה ומנקז תנועה בכיוון מזרח-מערב, כשהוא נושא עליו את כביש 4 וכן מקשר אל הכבישים 752 ו-22. האזור העירוני המיידי שלו כולל רחובות חשובים מקבילים, כדוגמת רחוב הנמל ודרך יפו, ומספר רב של סמטאות, בניינים ופסאז'ים. הכביש הוא המשכה של דרך נצרת הישנה ממזרח - היום כביש 752 (דרך ישראל בר יהודה - שהמשכה הוא דרך חטיבת גולני), שבמסלולו מערבה הופך לכביש 4. אורך קטע הדרך הקרוי דרך העצמאות הוא שני קילומטרים, ושני קילומטרים נוספים ממשיכים אותו בשמות אחרים מזרחה לאורך העיר התחתית עד למחלף פז. הרחוב מתחיל בכיכר פייסל שבוואדי סליב ומסתיים בבניין מספר 158 בצומת הרחובות יפו - לוחמי הגטאות שבמושבה הגרמנית, שם הוא משתלב עם דרך יפו שנכנסת לצומת דולפין שבכניסה לבת גלים. בכיכר פייסל ומחלף חירם ממשיכות את דרך העצמאות מזרחה, לכיוון הצ'ק פוסט, הדרכים חטיבת גולני, צייזל ובר יהודה לסירוגין, ולכיוון צפון מתפצלים נתיבי המפרץ.
הרחוב הוא דו-סטרי לכל אורכו למעט בקצוות, שם נסללו מעקפים. יש בו שלושה נתיבים בכל כיוון נסיעה, כאשר נתיב אחד בכל כיוון משמש את תנועת האוטובוסים הציבוריים.
היסטוריה
דרך העצמאות בין השנים 1934–1939. במרכז הרחוב כיכר שהובילה ימינה לשער פלמרדרך העצמאות ב-2009. ניתן להבחין במסלולי המטרונית הוורודיםהקמת בית המכס ברחוב העצמאות על ידי מע"צ, שנות ה-50דרך המלכים 57: אוסף שלטי רחוב מתקופת המנדטמראה ברחוב - מבט לכיוון ממגורות דגוןמבט כללי בקרבת בית המכסמבט על דרך העצמאות מקמפוס הנמל. מימין, ממגורות דגון וחניון תחנת הרכבת חיפה מרכז - השמונהשלט הסבר על שדרת הבניינים ברחוב
דרך העצמאות, שקודם לקום המדינה נקראה דרך המלכים (Kings way), היא מרחובותיה הוותיקים של חיפה המודרנית. תולדותיה שלובות באלה של נמל חיפה. הבתים הראשונים שלאורך צדה הדרומי היו למעשה בנויים על קו המים. תכנונה בידי הבריטים החל בשנות ה-20 של המאה ה-20[1] והיא נסללה בשנת 1933[2] מצפון לעיר העתיקה, על שטח ים שיובש במסגרת הרחבת הנמל תוך העתקת קו החוף כ-200 מטר צפונה. הרחוב נבנה כרחוב מפואר. הוא שימש רחוב העסקים הראשי מאז הקמתו ובפועל עד לדעיכה מסוימת בשנות ה-70 ואילך.
מרכז חיפה של שנות ה-20 התקיים סביב מספר עוגני תחבורה ובהם תחנת הרכבת שבנה השלטון העות'מאני, ומספר דרכים ישנות. נמל חיפה היה נמל קטן שלא הלם את צורכי האימפריה הבריטית. מבין ההצעות להרחבתו, שהוגשו לשלטון המקומי כחלק מדרישות השעה, התקבלה לבסוף הצעתו של המהנדס פרדריק פלמר, מחברת "רנדל, פלמר וטריטון". ברוח הצעה זו, נערם החומר שנחפר לשם העמקת הנמל על החוף, ובכך יובשה רצועת ים בשטח של כ-360 דונם. משיובשה הרצועה, נמסר חלק מהשטח לנמל, לבניית מחסנים, בתי מלאכה ושאר מתקנים, ועל החלק הפנימי נסלל רחוב, שנועד ליצור עורף אדמיניסטרטיבי עירוני לִפעילות הנמל. בעת סלילת הרחוב התקיים ויכוח לגבי רוחבו, בין מצדדי רוחב של 15 מטר למצדדי רוחב של 30 מטר. ההחלטה שהתקבלה לבסוף הייתה רחוב ברוחב 30 מטר[3], והיא שאיפשרה בהמשך את תפקודו של הרחוב כרחוב העסקים הראשי.
אזור עירוני בעורף הנמל
כדי לבסס את חיפה כעיר שלטונית וייצוגית תוכננה דרך המלכים כרחוב רחב, אלגנטי ומשדר-ממלכתיות. היא נועדה לשמש חזית עירונית ראשונה לבאים בשערי הנמל, שתכלול מגורים ומשרדים. התכנון נמסר לאדריכליםקליפורד הולידיי ור. הַאבַּארְד, שחזונם היה מפלס קרקע למסחר וקומות עליונות - עד 6 - למגורים. התוכנית התוותה חזית מבנים אחידה עם גגונים ושדרת עצים להצל על העוברים והשבים עם מעברים מתחת לבניינים מרחוב אחד אל רחוב אחר ובניינים בצורת "שער" בכל תחילתו של רחוב הנפגש עם דרך העצמאות יחד עם שורת אלמנטים מודרניים, ואלה אפיינו את מראה הרחוב בשנות ה-30. ממול, בצדו הדרומי של הכביש, ניצבה שורת בתי-אבן שבנתה משפחת כיאט, משפחה ערבית של אילי-נדל"ן, בראשית המאה ה-20, שאליהם נוספו מבנים שניסו לשמר את המראה הכללי של בנייה באבן, לצד הבנייה האקלקטית של השוק הטורקי. הרחוב היווה את גרעין המע"ר החיפני, שגדל והתפתח, והמושל האנגלי אמר עליו כבר אז כי זהו הרחוב "הכי יפה בארץ ישראל". הציפיות היו גבוהות. שלטי עסקים רבים לאורך הרחוב נכתבו באנגלית[4]. בפברואר 1936 הוא הואר בפנסי רחוב חשמליים[5]. ב-1937 נבנתה בצדו הצפוני תחנת הרכבת המרכזית - שהחליפה את התחנה הישנה, ומגרש גדול בחזיתה, ששימש כתחנת אוטובוסים מרכזית - זוהי כיכר הרברט פלומר. על יתרת השטח נבנו בנייני מסחר, משרדים ומגורים. בשנה זו אף הושלם האזור המסחרי בצדו הצפוני של החלק המזרחי של הרחוב[6]. בשנות ה-40 פרחו שירותי התחבורה, ההסעות והתיקונים שהפעילו ערבים ברחוב, לצד עסקים יהודים ובריטים. העורק העירוני החדש נטל את תפקידו של רחוב יפו הוותיק, המקביל, שעד לסלילתה של דרך העצמאות היה ציר התחבורה הרוחבי העיקרי של חיפה.
באותן שנים ומעט קודם, התחוללו מאורעות פוליטיים וביטחוניים שהשפיעו על שגרת החיים בערים המעורבות לבלי שוב. תושבי חיפה שחששו להסתובב במרכז העיר מאימת הערבים, נטשו אותו, ורק אלה שפרנסתם בנמל המשיכו להגיע אליו. גידולו של גרעין המע"ר נבלם בד בבד עם התפתחותו של מרכז מסחרי אלטרנטיבי ברובע המגורים בעל הרוב היהודי - הדר הכרמל.
מלחמת העולם השנייה תרמה את חלקה לעצירת הפיתוח ברחוב, בכך שאילצה את המשק הארץ-ישראלי להגביל את השימוש בחומרי בנייה, שנדרשו לצורכי ביטחון. כתוצאה מכך נותרו הבתים שטרם הושלמו בלתי אחידים בגובהם. בינתיים שונו התקנים, ומשתמה המלחמה שוב לא יכלו הבעלים לממש את שלבי הבנייה המתקדמים. הרחוב היה זירה לאחדים ממאורעות קום המדינה, והבריטים תחמו בו אזור ביטחון שנועד, בין היתר, לנטר את צעדיהם של אנשי ההגנה ופלוגת הנמל. במקביל התיישב בדרך המלכים "המשרד הציבורי להתייעצות להחזקת החיים הכלכליים בעיר חיפה", שביקש לסייע לבעלי העסקים היהודים ולמנוע בכל דרך את עזיבתם את העיר התחתית, מתוך תפיסה שיציאתם של מוקדי התעסוקה ממרכז העיר היא הפקרת מאבק הקוממיות במובן הרחב.
בדצמבר 1947, זמן קצר לאחר קבלת תוכנית החלוקה, החליטה ממשלת המנדט למכור את שטח הקרקע הים שיובש לאורך דרך העצמאות, במסגרת תוכנית למכירת נכסים כחלק ממהלך סיום המנדט. בשטח נבנו בשלב זה כבר עשרות מבנים, והממשלה הציעה למכירה את הבעלות על הקרקע והזכות לגבות דמי חכירה מבעלי הבתים[7].
ב-1951, בהוראת ראש העיר אבא חושי, הוחלפו חלק משמות הרחובות בחיפה התחתית לשמות עבריים. השם החדש שניתן לדרך המלכים, דרך העצמאות, ביטא את ההיבט הלאומי של הקרב על העיר[9].
נסיגה והתעוררות
עם קום המדינה הפך נמל חיפה לנמלה הראשי, וחיפה התבססה כעיר תעשייה ושירותים. לאורך דרך העצמאות פעל שוקימאים שוקק, אנשים באו ויצאו בדרך הים, ובקרבת טרמינל הנוסעים פעלה תחנת הרכבת חיפה מרכז, שהוקמה עוד בידי הבריטים.
בהדרגה, עם זאת, תמורות שחלו במבנה החברה והכלכלה בישראל שללו מהעיר את מעמדה החשוב, והתפתחויות דומות בתוך חיפה עצמה הרחיקו את מרכז הכובד הכלכלי והחברתי שלה ממרכזה ההיסטורי לאורך הרבע האחרון של המאה ה-20. מספרם של הבאים לישראל דרך השער הימי בחיפה ירד, ובמקביל לא רצו יהודים לגור בעיר התחתית והעדיפו לבנות שכונות ורובעי מגורים חדשים. לאחר פינוי מעברת ואדי סאליב חיו רק יהודים בודדים בעיר התחתית. הרחוב הוסיף לשמש כציר מעבר ראשי בין מרכז הארץ והפרוורים הצפוניים, אולם הוזנח במישור העירוני; תחנת האוטובוסים של חיפה עברה מהעיר התחתית מערבה, והעורף התפעולי שסביב הנמל וסביב דרך העצמאות הפך לחצרה האחורית של העיר, ועוקר מפעילות אנושית לאחר סיום שעות העבודה. חיפה ירדה מגדולתה כעיר תעשייה עם התיישנותם של הנמל והתשתיות ונוכח הפסדה בתחרות לערי מרכז הארץ, והדגש העירוני הושם על השקעה בשכונות ובאזורים פנימיים במעלה ההר ובשולי הכרך, שהסיטו את ליבת הפעילות האורבנית מהמע"ר ופיזרו אותה בין מספר מרכזים ברחבי המטרופולין. תיירים חדלו לבקר בדרך העצמאות, בין היתר משום שהם כבר לא באו בדרך הנמל אלא מנמל התעופה. שוק הימאים נסגר, ויחד איתו עוגני מסחר אחרים; "השוק הטורקי" הסואן גווע והצטמק, ואת השטח הנותר החליפה עזובה. לאורך שנות ה-70 וה-80 נקשר שמו של רחוב העצמאות עם פעילות לילית של זונות, שלקוחותיהן היו בעיקר מלחים שפקדו את בתי המרזח הוותיקים. חיסול שוק הימאים הביא לירידה גדולה בתנועת האנשים ברחוב. את מקומו תפסו סוחרים פרטיים שסחרו במוצרים זולים. עסקים רבים נסגרו, או עברו למקומות אחרים, כשסגירה גוררת סגירה. סמוך למפנה המאה ה-21 עזבו גופים גדולים את הרחוב וסביבתו, בהם חברת החשמל וצים.
דרך העצמאות משמשת ציר תנועה מרכזי ורחוב מסחר, והיא אחד מהרחובות הבודדים בחיפה שמציגים אדריכלות בסגנון הבינלאומי לצד מבנים אקלקטיים כמעט לכל אורכם. תבנית עירונית ישרה וריבועית אינה שכיחה בחיפה, שבה בנייה בצורה של "בלוק" אינה מוכרת, והתפרוסת החדשה ה"מיובאת" שהותאמה לשטח המישורי הקטן, הצר והארוך, בין העיר העתיקה לים, גילמה, במבט היסטורי ואדריכלי, אפשרויות תחבורתיות, כלכליות וחברתיות, שהיישוב הצעיר ובהמשך לו המדינה, לא התפנו למצות ולשמר. היום ניצבים הבתים משני עברי הרחוב כשהם מכילים עירוב שימושים, מוסדיים כפרטיים, מסחריים ותעשייתיים, כשהם מעורבים זה בזה לכל אורך הרחוב. בחלקו המזרחי חולשים קריית הממשלה מזה ואזור המכס והמחסנים מזה, ובחלקו המערבי תחנת רכבת מרכז וממגורות דגון מצפון, ובתי המושבה הגרמנית מדרום. בחלקו המרכזי של ציר זה בנוי טור בניינים ישר, לבן, אחיד ומאופק - חותמו של קליפורד הולידיי, שנחצה, תוך התעגלות סימטרית של שתי ה"אונות", על ידי שער פלמר, בעבר שער הכניסה הראשי לנמל, ובחזית הדרומית שוק הטורקים ("המרכז המסחרי הישן") ומספר בנייני אבן כבדים.
לכל אורך הרחוב רבות הן הכניסות שמכילות שילוב של משרדים ועסקים שונים ואף מפעלים קטנים שנותרו על מקומם. ביניהם יושבות סוכנויות לנסיעות ולתיירות, לצד ענפי ספנות ומכס, מספר רב של בתי-אוכל וברים קטנים ועוד. מספר מבנים ותיקים - במיוחד בצד הדרומי - עומדים רעועים או אטומים. הצד הצפוני נכלל במתחם שהוכרז לפיתוח. המגורים ברחוב דלים. לפי העירייה, גרו ב-2009 כ-200 סטודנטים במעונות החדשים. רוב האוכלוסייה שעוברת ברחוב מורכבת מנהגים. צדו הצפוני של הרחוב מאופיין במספר רב של חנויות סדקית ודוכני "בזאר" של ביגוד ובשמים. מעליהם קומות שלמות התרוקנו ונעזבו, חלקן עם המעבר למתחם קריית-הממשלה הסמוך.
בעוד שקטעו המרכזי של הרחוב עונה על הגדרות של אזור בעל צביון עירוני, שני קצותיו, מתחנת חיפה-מרכז מערבה, וממגדל המפרש מזרחה - הם למעשה דרך ראשית שאינה משמשת הולכי רגל, ולהלכה ולמעשה החיים העירוניים ברחוב מתרכזים כמעט אך ורק בחלק האמצעי. לאורך ממגורות דגון אף אין מדרכה והאזור אינו עביר. בקטע המזרחי מפרידים גדרות וקירות בין הכביש לבין פסי הרכבת ומתקני התעשייה בעורף הנמל. בתי קברות ישנים שנמצאים לאורך קצות הכביש מקשים גם הם על פיתוח, כמו גם העובדה שחלק ניכר מהבתים לאורך הגדה הדרומית הם נכסי כנסייה. טור הבניינים בצד הצפוני שייך לעירייה.
השיח הפומבי על שיקום הרחוב וסביבותיו - והתוכניות הרלוונטיות, נולדו והתגבשו רק בעשור הראשון של המאה ה-21, על קרקע של מיאוס ציבורי מניוון מרכז העיר לטובת הקניונים, תחושות שבאו מצד סוחרים כמו גם מצד אזרחים אחרים[10]. פעילי סביבה ואדריכלים ביקשו להפנות את תשומת הלב ליכולות הצפונות תחת הקליפה הלא מטופחת של הרחוב והן פוליטיקאים והן תושבים השמיעו תקווה כי הניצנים בדמות "הקמפוס" יביאו פעילות רבה למקום. עיריית חיפה החלה מפנה את הדוכנים הבלתי פעילים בשוק הטורקי, שהיוו מפגע תברואתי ובטיחותי, והכינה תוכנית רחבת-היקף לרחוב. המדרכות הוחלפו, ותחת הכביש הוטמנו תשתיות חדשות, כשמעליו נוצר גינון, ושולבו אלמנטים הנדסיים ואסתטיים כהכנה ל"רכבת הקלה", שבינתיים התחלפה במטרונית - אוטובוס משודרג שצפוי לנוע בדרך העצמאות. שני נתיבי המטרונית נסללו באמצע הכביש בין שני כיווני-הנסיעה המנוגדים, ונצבעו בוורוד.
בחינה לאורך זמן של סוגיית ההתיישבות באזור הנמל העלתה כי הגורמים המשמעותיים המונעים מצעירים לבוא למקום הם דימויו כחשוך, ריק ועברייני[11]. עם זאת, הדעה המושמעת מצד אנשים העוסקים בתכנון עירוני היא כי הימצאות קו הרכבת - וסוללת הנמל - בתוואם הנוכחי לאורך העיר התחתית היא שדנה אותו לבליה; במבט היסטורי מכירים כיום אנשי המקצוע בכך שבחירת מיקום התשתיות הבריטית בעייתית[12]. הטענה היא שמרגע שקו החוף המרכזי של הכרך אינו פנוי לשימושים אזרחיים ולהתפתחות של קהילה עירונית ההשפעה על כלל העיר מרחיקת-לכת, והפוטנציאל האורבני נשלל ממנה. אל מול זאת, ההיסטוריה מצביעה גם על הגורם של עזיבת המע"ר על ידי היהודים החל משנות ה-30 ככזה שאינו פחות מכריע ברצף תהליך העצירה העירונית[13].
