סגנון לימודו היה חריף ומפולפל, ותלמידו, הרב דוד אופנהיים, העיד עליו כי "אלו נשתכחה ח״ו תורה מישראל היה הוא מחזירה בפלפולו" (הקדמה ל"עבודת הגרשוני"). בכל המקומות בהם שימש כרב, פעל לפתיחת ישיבות ולהעמדת תלמידים רבים. היה מראשי הלוחמים נגד השבתאות בתחילת דרכה והיה מהמנהיגים היהודיים הבולטים באירופה בתקופתו.
היה תלמידם של הב"ח (הרב יואל סירקיש), רבי יהושע העשיל מחבר הספר "מגיני שלמה", ורבי מנחם מנדל קרוכמל מניקלשבורג, מחבר ספר "צמח צדק" (הקדמון). בנישואיו הראשונים נשא את נכדת רבו הב"ח, ולכן הוא מתייחס במספר מקומות בספרו "עבודת הגרשוני" אל הב"ח כאל חותנו.[3] בנישואיו השניים היה חתנו של רבו רבי מנחם מנדל קרוכמל. נפטר בי' באדר ב'ה'תנ"ג. בפטירתו גזרו חכמי דורו, כי במשך שנה לא ינגנו בכלי נגינה בבתי היהודים ואף לא בחתונות.
בנו היה הרב משה אשכנזי, מנכבדי ברודי. חתנו היה הרב אהרן הוליטשר, מחבר הספר "בית אהרן".
הש"ך במספר מקומות[4], מכנה אותו "מחותני", אולם אין ידיעה מה היו בדיוק קשרי המשפחה ביניהם.
^מלשון הסכמתו לספר "ספרא דצניעותא דיעקב" מר' יעקב בן אלעזר אשכנזי נראה שהוא הכיר אותו שלש שנים בווינה, אם כן נראה שהתחיל לכהן שם בשנת תכ"ג (אולי בחודש ניסן): "כאשר שהיתי עם החסיד ועניו המחבר באמנה, ג' שנים, שנה אחר שנה"
^ביורה דעה סימן ק"י סעיף ה', בנקודות הכסף על הט"ז ס"ק ה', הש"ך מביא בשם "מחותני הגאון מהר"ר גרשון נר"ו" והדברים נמצאים בחידושי הגרשוני בגיליון השו"ע. הש"ך מצטט אותו גם ביו"ד סימן צ"ח ס"ק ב': "ומחותני האלוף המרומם מהרר"ר גרשון נר"ו הקשה..."
