גרטה ויזנטל נולדה בווינה ב-9 בדצמבר 1885, בת לצייר פרַנְץ ויזנטל ולאשתו רוזה (לבית רַטקוֹבְֿסקי). היו לה חמש אחיות ואח.[1] בגיל עשר החלה לבקר בבית הספר לבלט של אופרת החצר של וינה, לצד אחותה אלזָה, ובשנים 1901 עד 1907 עבדה באופרה כרקדנית. ב־1907 העניק לה המנצח והמלחין גוסטב מאהלר את התפקיד הראשי של פֶֿנֶלָּה באופרה הצרפתית La Muette de Portici, בניגוד לרצונו של מנהל הבלט באופרה, יוזף הַסרַייטֶר; השערורייה שקמה לנוכח המינוי הובילה את מאהלר להתפטר מתפקידו.[1][2]
דרך עצמאית
ויזנטל חשה שאין אמנות באופרת החצר, ופיתחה גישה משלה לוואלסים הווינאיים של שטראוס ולוואלסים של שופן,[3][4][5] הקשורה לקבוצת האמנים והחדשנים של הזצסיון הווינאי.[1]
הכוריאוגרפיה הדרמטית והאקסטטית[6] שלה הפכה אותה לדמות מובילה במחול האוסטרי.[1][3][7] מֶריל קֵייטס מהניו יורק טיימס אפיינה את גישתה של ויזנטל כ"תנועה מתפתלת, אופורית, וקשתות תלויות של הגוף".[3] בקרן מאהלר תיארו את רושם הכוריאוגרפיה שלה כ"שיער משוחרר ושמלות מתנפנפות".[1]
היא עצמה כינתה את גישתה "מחול כדורי", שכלל סיבוב והארכה של פלג הגוף העליון, של הידיים, ושל הרגליים על הציר האופקי, בניגוד לסיבובים האנכיים יותר של בנות דורה איזדורה דאנקןורות סנט דניס, שזכו להערצה באותה תקופה בווינה. סיבוב על ציר היה מרכיב מרכזי בריקוד שלה.[3] חוקרת התרבות אליס קס. ג'ורג' כתבה שהשינוי הזה של ויזנטל את הוואלס הווינאי מעניין שבשגרה של אולמות ריקודים סלוניים לכדי צורת אמנות אוונגרדית מחוץ לאולמות "חישמל את העיר" [וינה].[3]
ב־1908 הובילה ויזנטל את אחיותיה ברטה ואלזה בהופעות באולם ה"קברט פלדרמאוס" של וינה, שגולת הכותרת שלהן הייתה "ואלס הדנובה" שלה (Donauwalzer), שהיו יצירות מחול שביצעה לבדה, למוזיקת "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס הבן.[3] האחיות עברו לברלין, ועבדו עד 1910 בדויטשס תיאטר ("התיאטרון הגרמני").[1][4] הן ערכו מסעות הופעות בגרמניה ובעולם: במינכן (תיאטרון האמן, 1909)[1]לונדון (ההיפודרום 1909),[3]פריז (תיאטרון הוודוויל),[1] וניו יורק (1912, תיאטרון החורף), והתקבלו בערים אלו בחום.[3]
בשנת 1910 יצרה ויזנטל כוריאוגרפיה והופיעה בתפקיד הראשי במחזה הפנטומימה "סומורון" בתיאטרון "קמרשפיל" בברלין, בבימוי מקס ריינהרדט של תסריט מאת פרידריך פרקסה; בשנת 1911 נסעה עם הפקה משוכללת יותר של אותו מחזה ללונדון, ושנה אחר כך לניו יורק.[8]
מבקרים העירו שוב ושוב על עדינות התנועה, על הקסם, ועל הנשיות של ויזנטל. בניגוד להם בשעתם, העירה הפרימה בלרינה ג'ולנתה סייפריד, שרקדה ביצירותיה של ויזנטל בשלהי המאה ה־20, שהתנועות הזעירות שיצרה ויזנטל פחות מתאימות לבמה הגדולה של של האופרה הממלכתית של וינה.[3]
בשנים 1912–1914, הייתה ויזנטל הרקדנית המובילה בשלושת סרטי "סדרת גרטה ויזנטל" – Kadra Sâfa, Erlkönigs Tochter, ו־Die goldne Fliege.[1]
בשנת 1927, הופיעה בתפקיד הראשי בבלט שיצרה בשם Der Taugenichts in Wien באופרה הממלכתית של וינה. היא המשיכה להופיע במחול בווינה ובמסעות הופעות מחוץ לה. עם שובה לניו יורק ב־1933, כבר נראו מופעיה מיושנים למבקרים.[1] ב־1934 מונתה למשרת פרופסור באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הבמה בווינה, וב־1945 הפכה למנהלת תחום המחול האמנותי בה.[1]
משפחה
ויזנטל נישאה לארווין לאנג ביוני 1910, והתגרשה ממנו ב־1923. היא נישאה לרופא שוודי בשם נילס סילברשלד באותה שנה, והתגרשה ממנו ב־1927. היה לה בן אחד, ושמו מרטין.[1]
קברה של ויזנטל נמצא בבית העלמין המרכזי בווינה. באוסטריה היא ידועה כחלוצה של המחול המודרני, והכוריאוגרפיה שלה זכתה לגל העלאות מחודשות בסוף המאה ה־20.[3] בשנת 1981 נקרא רחוב ברובע Favoriten של וינה על שמה של ויזנטל ("ויזנטלגאסה").[9] בשנת 2020, תיארה חוקרת התיאטרון והמחול גונהילד אוברצאוכר־שילר את המחול של ויזנטל כ"נוכח בכל דור".[10]
יצירותיה
בלט
הדבורה, 1917 מאת קלמנס פון פרנקנשטיין, מוזיקה ל'פנטומימה' עם כוריאוגרפיה מאת ויזנטל
Amort, Andrea: "Free Dance in Interwar Vienna" In: Interwar Vienna.Culture between Tradition and Modernity. Eds. Deborah Holmes and Lisa Silverman. New York, Camden House, 2009, pp. 117–142.
Gabriele Brandstetter and Gunhild Oberzaucher-Schüller: Mundart der Wiener Moderne. Der Tanz der Grete Wiesenthal. Kieser, Munich, 2009.
Fiedler, Leonhard M.; Lang, Martin. Grete Wiesenthal: die Schönheit der Sprache des Körpers im Tanz. Residenz Verlag, Salzburg and Vienna, 1985.
Huber-Wiesenthal, Rudolf: Die Schwestern Wiesenthal. 1934.
Kolb, Alexandra: Performing Femininity.Dance and Literature in German Modernism. Oxford: Peter Lang 2009.
Prenner, Ingeborg: Grete Wiesenthal.Die Begründerin eines neuen Tanzstils. PhD thesis, Vienna, 1950.
Witzmann, R. (ed.) Die neue Körpersprache, G. Wiesenthal und ihr Tanz, 18 May 1985–23 February 1986, Exhibition Catalogue, Historical Museum, Vienna, 1985.
^"Kurz notiert" [In brief]. Wiener Zeitung (בגרמנית). 18 במאי 2006. נבדק ב-6 בינואר 2022. Eine Wiesenthalgasse hat Wien übrigens schon jetzt, und zwar in Favoriten. Sie ist seit 1981 nach der Tänzerin Grete Wiesenthal (1885-1970) benannt.{{cite news}}: (עזרה)
^Hailey, Christopher (1993). Franz Schreker: A cultural biography. Cambridge University Press. ISBN978-0521392556.
^Wiesenthal, Grete; Franckenstein, Clemens von (1919). Die Biene. Eine Pantomime in zehn Bildern von Grete Wiesenthal. Musik von Clemens von Franckenstein. Op. 37 [The Bee. A pantomime in ten senes by Grete Wiesenthal. Music by Clemens von Franckenstein. Op. 37.] (בגרמנית). Berlin: Drei Masken Verlag.
^"Der Taugenichts in Wien" [The Good-for-Nothing in Vienna] (בגרמנית). Operntheater. 7 ביוני 1930. נבדק ב-6 בינואר 2022. Ein Wiener Ballett in sechse Biltern von Grete Wiesenthal. Musik von Franz Salmhofer. Inszenierung und Choreographie von Grete Wiesenthal. Der Taugenichts: Fr. Wiesenthal{{cite web}}: (עזרה)
^Wiesenthal, Grete (1919). Der Aufstieg: aus dem Leben einer Tanzerin [The Climb: from the life of a dancer] (בגרמנית). Berlin: Ernst Rowohlt Verlag. OCLC2846278.
