המגן של גי דה ליזיניאןגי דה ליזיניאן מתחתן עם סיבילקרב חיטין, תחריט של גוסטב דורה, המאה ה-19צלאח א-דין וגי דה ליזיניאן בקרב קרני חיטין, ציור אלגורי של מתיה פריסגי דה ליזיניאן נכנע לצלאח א-דין, ציור רומנטירישום הכנה, ככל הנראה לציור שאבד בשם "גי דה ליזיניאן בכלא המוסלמי"; ג'וזף רייט, המאה ה-18מטבע קפריסאי של גי דה ליזיניאן
גי דה ליזיניאן (Guy de Lusignan, מתורגם גם "גי מליזיניאן") (1150–1194) היה מלך ירושלים שהוביל את הצבא הצלבני למפלתו בקרב חיטין. התבוסה וכיבוש ממלכת ירושלים בידי צלאח א-דין, ובמיוחד כיבוש העיר ירושלים, היו מהגורמים המרכזיים למסע הצלב השלישי, אשר בעקבותיו ויתר גי על כתר ממלכת ירושלים בתמורה לשליטה בקפריסין, שם יסד שושלת צלבנית שמשלה באי עד לכיבושו בידי ונציה בשנת 1489.
גי דה ליזיניאן, תואר על ידי פרופסור יהושע פראוור כאדם "שחסר היה שיקול פוליטי אך לא חסר מעולם אומץ והעזה".[2]
בזכות קשריו עם אנגס מקורטניי זכה אמלריך בתפקיד הקוניטאבל של הממלכה - כלומר מפקד הצבא והאחראי על התשלומים לגייסות ושכירי החרב. בתקופת שלטונו של בלדווין הרביעי החלו להיווצר שתי מפלגות בתוך האצולה הצלבנית - מפלגת אצילים מקומית הידועה גם כמפלגת הברונים שאיחדה את משפחות האצולה המבוססות שהלכו וצברו ממון וכוח פוליטי. מנגד נוצרה מפלגה שידועה כמפלגת החצר. שהתרכזה סביב חצר המלוכה והורכבה מאנשי החצר ושכבת אצילים מאירופה שנוכחותם שימשה את החצר במאבקה לשמירת כוחה - כמו אמלריך וגי מליזיניאן.
נישואים לסיביל
בשנת 1180 השיא בלדווין הרביעי את סיביל לגי דה ליזיניאן. החפזון בו נערכו הנישואים, יפי תארו של החתן, והעובדה כי הנישואים נערכו בשבוע הפסחא בו קיים איסור לערוך טקסי נישואים הולידו את השמועה כי הידידות בין גי לסיביל עברה את גבולות המותר וכי החתונה הוקדמה על מנת למנוע מבוכה בחצר.
כך או כך נישואי סיביל וגי היו חוקיים ושמו קץ למחול השדים סביב השאלה מי יירש את המלך המצורע בלדווין הרביעי ומנעו אפשרות למחטף מצד האצולה המקומית. בירושלים התגבשה מפלגת החצר ובראשה סיביל ובעלה גי דה ליזיניאן שנשא את התואר רוזן יפו ואשקלון, אנגס ואחיה ז'וסלין (רוזן אדסה וסינישאל הממלכה) דה קורטניי, הקוניטאבל אמלריך דה ליזיאן ורנו (ריינולד) משטיוןרוזן עבר הירדן.
מעוצר למנודה
בספטמבר 1183 נכנס צבא מוסלמי אל תוך שטח ממלכת ירושלים. בלדווין שמצבו הידרדר ועתה היה עיוור ומרותק למיטתו העביר את השליטה והפיקוד על הצבא לידי גיסו גי דה ליזיניאן. הצבאות עמדוה אחר זה ליד עין חרוד עד שהמוסלמים נסוגו לדמשק מבלי שהעזו להיכנס לעימות ישיר עם הצלבנים. טקטיקה צבאית זו של התשה הבאישה את ריחו של גי דה ליזיניאן עד כדי כך שמשרת העוצר נלקחה מידיו והוחזרה לריימון השלישי ובלדווין החמישי - בנה בן החמש של סיביל מנישואים קודמים הוכתר כמלך ירושלים ביום 20 בנובמבר 1183.[3]
היחסים בין בלדווין הרביעי וגי דה ליזיניאן הגיעו לשפל המדרגה, המלך דרש מהפטריארך הלטיני של ירושלים לבטל את נישואיו של גי לסיביל ובמקביל ערך מתקפה שהייתה בעיקרה טקסית על אשקלון בדרישה כי העיר תמסר לידיו. משם פנה המלך ליפו העיר השנייה של הרוזנות בה נתקבל בזרועות פתוחות וקרא לאספת האצילים. באספה בה היה רוב לתומכי גי דה ליזיניאן נמנע מבלדווין הרביעי להמשיך בפעולותיו כנגד גי.
בשנת 1184 תקף גי דה ליזיניאן מאהל של בדואים שהיו תחת חסות המלך, האספה התכנסה שוב וקיבלה החלטות בנוגע לסדרי העוצרות בממלכת ירושלים: ריימון השלישי הוכרז כעוצר בשמו של בלדווין החמישי הקטין והאפוטרופסות על הילד נמסרה לידי ז'וסלין דה קורטני, דודו של המלך מצד האם. בעת העוצרות נמסרו מצודות הממלכה לידי המסדרים הצבאיים. באותה אספה נקבע כי במקרה של מות המלך תיקבע ההחלטה על היורש על ידי הכס הקדוש ומלכי אירופה שידונו בזכויות של האחיות הטוענות לכתר סיביל ואיזבל. סידור זה נועד, על פי דברי פרופ' יהושע פראוור, לבלום ולהרחיק את סיביל ובעלה מכס המלוכה.[4]
תפיסת השלטון
בשנת 1183 מת המלך באלדווין הרביעי, אחת הדמויות הטרגיות וההירואיות בהיסטוריה של ממלכת ירושלים וארץ ישראל, ואת מקומו ירש ילד בן שש - בלדווין החמישי, בעוד השלטון נמצא למעשה בידי ריימון מטריפולי. באביב 1185 נכרת חוזה לשביתת נשק בין הצלבנים למוסלמים לאחר ששני הצדדים הגיעו לאפיסת כוחות. ובשנה לאחר מכן נפטר לפתע המלך.
בהפיכת בזק בוטלו כל סדרי הממשל שנקבעו בעבר. מפלגת החצר בראשות ז'וסלין דה קורטני אפוטרופוסו של המלך המנוח תפסו את ירושלים וניהלו בה מהלכים להכתרת גי דה ליזיניאן, ומתנגדיהם בראשות ריימון מטריפולי שהתכנסו בשכם והציע להכתיר את איזבל בתה של מריה קומננה ובעלה אונפרוא הרביעי כשליטים של ממלכת ירושלים. מפלגת החצר נותרה חופשית לפעול בירושלים אליה הגיעו גי וסיביל ממקום גלותם באשקלון, במקביל פעלו אצילי החצר במהירות ותפסו את השלטון בערים המרכזיות של הממלכה והכף הוכרעה סופית משנצטרף לשורות ז'ראר דה רידפור (אנ') מפקד המסדר הטמפלרי ואויב אישי של ריימון השלישי. בשלב זה לא ניתן היה לעצור את המומנטום של מהפכת הבזק. ביום 20 ביולי 1186 הוכתרו גי וסיביל בכנסיית הקבר במהלך שקבע דה פקטו את זהות מלך ירושלים. ריימון מטריפולי, שחשש לחייו הסתגר בטבריה בעוד מפלגת האצילים המקומית מתפוררת וראשיה נשבעים אמונים למלך החדש. במהלך מפתיע, המכריע את הכף - ככל הנראה על מנת להימנע מעימות, או מחוסר עניין בכיסא המלך - חמק אונפרוא מטורון בלילה משכם והופיע למחרת בבוקר 20 ביולי 1186 בכנסיית הקבר שבירושלים ונשבע אמונים לסיביל ובעלה - המלך החדש של ירושלים.
מפלגת אצילי הממלכה בראשות ריימון מטריפולי התפרקה, והם הופיעוה אחר זה בפני גי וסיביל ונשבעו אמונים. באלדווין ד'איבלין אדון רמלה העדיף לעזוב את ממלכת ירושלים מלשרת את גי דה ליזיניאן באמרו[5]
רבותי, עשו כמיטב יכולתכם כיוון שהארץ אבודה. אני אצא מהארץ, כי אין אני רוצה שיטילו בי אשמה ודופי שהייתי בה בזמן אבדנה.
תחת לחץ הנסיבות ומחשש (מבוסס) כי גי דה ליזיניאן יפעל לנשל אותו בכוח ממעמדו ונכסיו כרת ריימון השלישי ברית והסכם שביתת נשק נפרד עם צלאח א-דין ובכך הכתים עצמו לעולמים כבוגד.[6]
תקופת שלטונו של גי דה ליזיניאן, קצרה נמהרת ועומדת באופן מוחלט בצל השואה של קרב קרני חיטין. בתקופה הקצרה בין הכתרתו לקרב מואצים כל התהליכים ההרסניים בממלכת ירושלים והמדינה חדלה מלתפקד. השיא הגיע עם פעולותיו של רינו משאטיון שחזר לשדוד שיירות מוסלמיות העוברות בעבר הירדן. צלאח א-דין דרש ממלך ירושלים את חזרת השבויים ותשלום פיצוי על הנזק, אך פניית גי דה ליזיניאן לרינו משטיון נתקלה בסירוב מוחלט - בטענה כי למלך ירושלים אין כל סמכות חוקית ברוזנות של עבר הירדן.
בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה כשרה להגשמת שאיפתו מזה זמן רב להחריב את ממלכת ירושלים ובאביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'יהאד נגד הצלבנים. המוסלמים נענו וצבא גדול התקבץ תחת דגלו. כשנודע לצלבנים על ההיערכות המסיבית מצדו של צלאח א-דין, הסכים דה ליזיניאן לשלוח משלחת פיוס לריימון בסוף חודש מרץ 1187. בוועידה בין אבירי הממלכה שנערכה בשכם, קרא המלך לגיוס כללי של כוחות הממלכה. הצבאות הנוצריים התחילו להתקבץ במקום כינוסם הקבוע במעיינות בציפורי ושם ערכו מועצת מלחמה, בסיכומו של יום הדיונים הכריע גי דה ליזיניאן על תנועה אל כוון הצבא המוסלמי וכניסה לעימות מכריע.
השכם בבוקר ב-3 ביולי יצא הצבא הצלבני ממעיינות ציפורי לכיוון טבריה. הצלבנים הצליחו, תוך לחימה בלתי פוסקת לעבור כ-18 ק"מ, כמחצית מהדרך עד טבריה. ונאלצו לעצור לחניית לילה במקום עומדם בין כפר לוביא לכפר מסכנה. למחרת בבוקר, הצליחו הצלבנים להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין.[7]
בשעת צהריים פקד המלך על רמון להיערך להתקפת נגד בראש גדודיו על מנת לפרוץ דרך לצבא הנצור לעבר מעיינות חיטין ועל ידי כך להציל אותו. טאקי א-דין, שפיקד על הכוחות המוסלמים שהוצבו במקום, פקד לפתוח את השורות והפרשים עברו דרכם בלי לגרום לנזק ממשי למוסלמים. לאחר שעברו הפרשים של רמון, נסגרו השורות המוסלמיות. במקום להסתובב לאחור ולהכות באויב בעורפו, בחר רמון להציל את נפשו. המלך לא הצליח לשלוט בכוחותיו וצבאו התמוסס תחת מטר החצים המוסלמים והחום הכבד. הרגלים החלו לנוס לעבר הקרן הצפונית, נסיגה זו סתמה את הגולל על הצבא הנוצרי. הפקודות החוזרות ונשנות של המלך לרדת מהפסגה ולבוא לעזרת האבירים שנלחמו בעוז במוסלמים למרגלות ההר נענו בשלילה. האבירים נלחמו כגיבורים, אך לבסוף נאלצו לסגת אף הם לעבר הפסגה והתקבצו תחת אוהלו האדום של המלך שהיה בקרן הדרומית. בשלב זה, הצליח גדוד קטן, בראשותם של באליאן ד'אבליין, רז'ינאלד מצידון וז'וסלין לפרוץ את טבעת ההסגר ולהימלט. שאר הצבא לא הצליח לפרוץ את הטבעת והושמד.
התוצאות של קרב קרני חיטין היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד איתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי.
כיבוש אשקלון
בחצי השני של חודש אוגוסט, לאחר כיבוש המצודות המקיפות את אשקלון הופיע צלאח א-דין מול חומות העיר. כדי לזרז את נפילת העיר שהייתה מבוצרת היטב הובאו מהכלא בדמשק גי דה ליזיניאן שהעיר הייתה רכושו הפרטי ומפקד מסדר הטמפלרים. בעיר לא היו חיילים כלל ובורגני העיר החליטו להתגונן. מיום 23 באוגוסט הורעשו חומות העיר על ידי כלי המצור המוסלמים ובמשך 14 ימים רצופים הופגזו חומות אשקלון ובסיכומם נפתחה פרצה בביצורים, בשלב זה ומשהוברר כי לא נותר צבא צלבני לחלץ את העיר נכנסו האשקלונים למשא ומתן ותמורת כניעתם ניתנו להם 40 יום לעזוב את העיר, גי דה ליזיניאן נכלל בהסכם והובטח כי הוא ישוחרר ביום 4 בספטמבר 1187. לאחר 35 שנים של שלטון נוצרי חזרה אשקלון לידיים מוסלמיות.
כיבוש ירושלים וסוף הממלכה הראשונה
חשוב בהרבה מאובדן המבצרים והערים הבצורות היה אובדנה של ירושלים. הנוצרים הורשו לעזוב עם כל רכושם אחרי מצור בן שבועיים, שנמשך מיום 20 בספטמבר 1187 עד לכניעת מגיני העיר ביום 2 באוקטובר. המצור היה קצר יחסית אך אינטנסיבי ואלים, כאשר שני הצדדים מרגישים כי הם נלחמים על עיקרי אמונתם וסמל מרכזי בתרבותם. כיבוש העיר החזיר את ירושלים לשלטון מוסלמי לאחר 88 שנים של שלטון נוצרי. המוסלמים בראשות צלאח א-דין החלו בהפיכת ירושלים לעיר מוסלמית על ידי מחיקת עברה הצלבני. צלבים שהיו מוצבים על מבנים הוסרו מסגד אל אקצא חזר להיות מסגד לאחר ששימש כמשכן למסדר הטמפלרים. כיפת הסלע חזרה להיות מבנה מוסלמי. ציורי קיר על מוסדות נוצריים כוסו וטוהרו לאחר שהוצאו מהם הפסלים.
אירועים אלו, ששיאם היה אובדן השליטה הנוצרית על המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, זעזעו את אירופה, גרמו למותו הפתאומי של האפיפיור אורבנוס השלישי והביאו לכינונו של מסע הצלב השלישי.
בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי דה ליזיניאן המלך המובס של ממלכת ירושלים מהכלא המוסלמי, בהתאם להבטחת צלאח א-דין בעת המצור על אשקלון, ובתחילת שנת 1189 הופיע בלויית פמליה קטנה ובה מפקד מסדר הטמפלריםז'ראר דה רידפור, וגיום ממונפראטו (אביו של קונרד), מול חומות צור ודרש כי קונרד יעביר את העיר לידיו, קונרד שסירב לדרישה טען כי זכויותיו של גי כמלך ירושלים אבדו עם התבוסה בקרב קרני חיטין וציווה לסגור את חומות העיר. הדים לאירוע זה נשמעים בחילוקי הדעות בין המקורות הנוצרים בעוד שאלו התומכים בריצ'רד לב הארי שהיה נותן החסות לגי דה ליזיניאן שופטים את קונרד לשבט על יחסו לגי דה ליזיניאן ומתארים בהערכה את המלך לשעבר. פרופסור פראוור מציין כי על רקע זה טופחה הטענה על בגידתו של רמון השלישי מטריפולי בקרב קרני חיטין - על מנת להסיט את האשמה על התבוסה מגי דה ליזיניאן.[2] היסטוריונים צרפתים התומכים בפיליפ השני, מלך צרפת שנתן את חסותו לקונרד מצדיקים את מעשיו וטוענים כי לדרישתו אין כל תוקף מוסרי.
המצור על עכו
גי דה ליזיניאן חזר לטריפולי למשך החורף ובאפריל 1189 חזר והופיע מול חומות צור בלווית אשתו סיבילה, מלכת ירושלים ושוב סירב קונרד להכניס את המלך לשעבר ופמלייתו לתוך העיר. בשלב זה ובתמיכת אבירים אירופאיים שהגיעו לצור החליט גי דה ליזיניאן לצאת לכוון עכו המוסלמית במטרה לכבוש מחדש את ממלכתו. הוא יצא לכוון עכו עם גדוד קטן מפליטי טריפולי, מלווה בצי סיציליאני ועליו 200 אבירים וצי פיזאני שלווה אותם לאורך החוף. אל הכוח הקטן הצטרפו אבירים מהמסדרים הצבאיים, בהגיעם אל אזור נחל בצת הגיע הידיעה על תנועתם לצלאח א-דין שהיה צר על מבצר הבופור. כאן עשה צלאח א-דין משגה טקטי ונמנע מליירט את הכוח הצלבני הקטן מתוך מחשבה כי בעת ריכוזם לפני עכו ייקל על המוסלמים להשמיד אותם.[8] ביום 26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני שכלל ככל הנראה 600 פרשים וכ-7000 חיילים רגלים למישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר עליה.[9]
וזמן קצר לאחר מכן הפך המקום לאבן שואבת לאביריםנוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים כאשר הצבאות הנוצרים שולטים על נקודות אסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צלאח א-דין, במהלך יולי 1190 נפטרו סיבילה ובנותיה במחנה הצלבני שלרגלי עכו. מותה שמט הלכה למעשה את הבסיס מתחת לתביעתו של גי דה ליזיניאן לכתר אך הוא נאחז בתואר אף על פי שהשפעתו במחנה הצלבני הייתה מזערית ובסוף 1190 הועבר הפיקוד רשמית לאנרי משמפן - העתיד אף הוא להחזיק לזמן קצר את כתר מלכות ירושלים.
ביום 24 בנובמבר1190 נישאו איזבל הראשונה, מלכת ירושלים וקונרד ממונפראטו. כך זכה קונרד, בזכות ייחוס אשתו איזבל לתבוע את זכותו לכיסא ממלכת ירושלים, טענה שהועלתה בעבר בזכות היותו מציל שרידי הממלכה לאחר קרב חיטין. המחנה הצלבני התפלג, בעוד פיליפ השני, מלך צרפת תומך בקונראד המשיך גי דה ליזיניאן לתבוע את זכויותיו בעזרת תמיכתו של ריצ'רד לב הארי, הסכסוך התלהט והתנהל במקביל למצור הצלבני על עכו ועם כיבוש העיר הוחלט על ידי המלכים האירופיים כי גי דה ליזיניאן ישא את תואר מלך ירושלים עד מותו - ללא זכות להוריש את הכתר ובמותו יעבור התואר לקונארד או ליורשיו. לקונרד ואיזבל הובטחה אוטונומיה בצור ובביירות וצידון - לכשייפלו מחדש לידי הצלבנים. החלטות אלו היו משפטיות בלבד לאור העובדה כי לכל אורך השנים 1191- 1193 ניהל ריצ'רד לב הארי את רצועת החוף שבשליטת הצלבנים בעוד הצבאות המוסלמיים מקדישים את עיקר זמנם להרס שיטתי של ערי ומבצרי הארץ למנוע מהצבא הנוצרי אחיזה בהם.
על רקע זה, בעוד צבאו של ריצ'רד לב הארי ממשיך לדשדש בקרבות חסרי הכרעה בארץ הקודש הגיעו ביום 20 בינואר1191 לחורבות אשקלון גדודים צלבנים והחלו להקים את חורבות ביצוריה. במהלך עבודת הביצורים נאלץ ריצ'רד להתמודד עם נטישה של הגדודים הצרפתים שתקופת שירותם תמה וגרוע מכך - עם חדשות קשות מאנגליה לפיהן אחיו ג'ון העוצר ניצב מול מרד גלוי. מועצה של אצילים התכנסה באשקלון ושמעה את ריצ'רד מכריז על עזיבתו. המועצה החליטה כי מלך ירושלים בקרב קרני חיטין גי דה ליזיניאן - איש אמונו של ריצ'רד איננו ראוי לשאת את כתר ממלכת ירושלים וכי הכתר יימסר לקונרד ממונפראטו.
ייסוד הממלכה הצלבנית של קפריסין
לסיום נושא הכתרת השליט של ממלכת ירושלים פעל ריצ'רד להסדיר את ענייניו של גי דה ליזיניאן, והעביר לידיו את כיסא המלוכה של האי קפריסין אותו כבש ריצ'רד לב הארי בדרכו ממסינה לעכו. האי נמכר למסדר הטמפלרים אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר היה מעוניין לחזור בו מהרכישה והיו מוכנים להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן שילם דמי קדימה אלו למסדר הטמפלרים ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד. כך עזב דה ליזיניאן את חופי ארץ ישראל ונחת בקפריסין שם ייסד את שושלת בית ליזיניאן ממנה יצאו במאה ה-13 מלכים לממלכת ירושלים הדועכת, ושלטה באי עד סוף המאה ה-15.
גי דה ליזיניאן מופיע בדקמרון (איטלקית: Decamerone) קובץ ספרותי ידוע מהמאה ה-14 מאת המחבר האיטלקיג'ובאני בוקאצ'ו, בסיפור התשיעי מהיום הראשון - בו הביקורת של גברת מגסקוניה מטיבה את דרכיו של גי מלך קפריסין.
בסרט "צלאח א-דין" (1963) הבמאי המצרייוסף שאהין מתאר את גי דה ליזיניאן אדם זקן ושוחר שלום הנדחף להרפתקאה גורלית על ידי רינו משטיון.
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades Harvard University Press, 2006
^ 12יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 35
^Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 189
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963 כרך א' עמוד 517
^יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך א' עמוד 523
^Bernard Hamilton. The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press, 2005 page 194
^Marshall Whithed Raymond III of Tripolis and the fall of Jerusalem, Prinston university press, 1936 p121
^David Nicolle, Christa Hook. The Third Crusade 1191: Richard the Lionheart, Saladin and the Struggle for Jerusalem. Osprey Publishing 2006 ISBN 1841768685, 9781841768687 p. 46
^Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221 p. 83.
![מטבע של גי די ליזיניאן, "מלך קפריסין"; הכיתוב מצידו השני של המטבע "EIERVSALEM" מראה שלא נטש את תביעתו לירושלים[1]](%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Coin_issued_by_Guy_de_Lusignan_during_when_he_was_Lord_of_Cyprus_(Crop).png)
