גורו שימורה
志村五郎

לידה	23 בפברואר 1930 הממאצו, האימפריה היפנית
פטירה	3 במאי 2019 (בגיל 89) פרינסטון, ארצות הברית
שם לידה	志村五郎
ענף מדעי	מתמטיקה
מקום מגורים	יפן,ארצות הברית
מקום לימודים	אוניברסיטת טוקיו (1952)
מוסדות	אוניברסיטת פרינסטון (1962–1999) המרכז הלאומי למחקר מדעי (1957–1958) המכון למחקר מתקדם (1958–1959) אוניברסיטת טוקיו (1952–1957) אוניברסיטת אוסקה (1961–1962) אוניברסיטת טוקיו (1959–1961)
תלמידי דוקטורט	Bill Casselman, Jonathan Peter Hanke, Robert Adam Indik, Jerry Shurman, Eli Nicholas Donkar, Hiroyuki Yoshida, Katsuya Miyake, Peter Vincent Hegarty, Paul Feit, Ze-Li Dou, Tobias Benjamin Orloff, Jacob Sturm, Antonia Wilson Bluher, Yude (Chris) Zhao, Larry Joel Goldstein, Gabriel Fractman, Alice Silverberg, Don Blasius, Robert Rumely, Melvin Hochster, Livia Oh, Paul Brittingham Garrett, Armand Brumer, Kazim Ilhan Ikeda, Greg William Anderson, John Jeong Hyeog Im, Kuang-Yen Shih, Kamal Khuri-Makdisi
פרסים והוקרה	פרס סטיל למפעל חיים (1996) פרס פוג'יהארה (1995) פרס אשאסי (1991) פרס קול באלגברה (1976) מלגת גוגנהיים (1970)
תרומות עיקריות
ידוע הודות להשערת טניאמה-שימורה

גורו שימורה (ביפנית: 志村 五郎, באנגלית: Goro Shimura;‏ 23 בפברואר 1930 – 3 במאי 2019) היה מתמטיקאי יפני, פרופסור באוניברסיטת פרינסטון.

גורו שימורה נולד ב-23 בפברואר 1930, הצעיר במשפחה שבה חמישה ילדים. בשנת 1933 עבר עם משפחתו לטוקיו. במלחמת העולם השנייה נהרס ביתו בהפצצה. בשנת 1949 החל בלימודי מתמטיקה באוניברסיטת טוקיו, בשנת 1958 קיבל בה תואר דוקטור למתמטיקה. בשנת 1961 עבר לאוניברסיטת אוסקה. בשנת 1964 הצטרף לסגל אוניברסיטת פרינסטון. פרש לגמלאות בשנת 1999, והמשיך כפרופסור אמריטוס.

בשנת 1970 הוענקה לו מלגת גוגנהיים. הוא זכה במספר פרסים חשובים, ובהם פרס קול (1976) ופרס סטיל למפעל חיים (1996).

שימורה היה אספן של חרסינה יפנית (Imari ware), ובשנת 2008 אף פרסם ספר בנושא: The Story of Imari: The Symbols and Mysteries of Antique Japanese Porcelain

נפטר ב-3 במאי 2019, בגיל 89.

שימורה היה עמיתו של יוטקה טניאמה (עד לפטירתו ב-1958), והם חיברו יחד את הספר הראשון על כפל מרוכב של יריעות אבליות.

שימורה כתב סדרה ארוכה של מאמרים חשובים, שבהם הרחיב תופעות הקשורות בכפל מרוכב ובתבניות מודולריות לממדים גבוהים יותר. עבודה זו סיפקה נתונים שאחר-כך שולבו על ידי רוברט לנגלנדס באקסיומות של תוכנית לנגלנדס. בעבודתו גילה שימורה מבנים אריתמטיים מסוימים, שהם מקבילות ממימד גבוה של עקומים מודולריים; יריעות אלה נקראו אחר-כך על שמו, "יריעות שימורה".

שימורה תיאר את גישתו למתמטיקה כגישה מוכוונת-תופעות: העניין שלו היה במציאת התנהגויות מעניינות וחדשות של תבניות אוטומורפיות. הוא תמך בגישה "רומנטית", משהו שהוא מצא כחסר בדור המתמטיקאים שבא אחריו.

את יריעות שימורה מבינים היום בעזרת רעיונות מתחום חבורות לי ותורת החבורות האלגברית. באופן זה, יריעת שימורה מהווה מרחב פרמטרים עבור משפחות מעניינות של מבני-הודג'; ההתאמה נעזרת גם בתורת המוטיבים, שחלקים גדולים ממנה עדיין משוערים בלבד. דרך פרשנות זו, התייצבה עבודתו של שימורה במרכז הזירה בתורת המספרים ובגאומטריה אלגברית.

שימורה ידוע בציבור הרחב הודות להשערת טניאמה-שימורה, שממנה נובע כמקרה פרטי המשפט האחרון של פרמה. ההשערה הוכחה ב־1999.

• Goro Shimura, Yutaka Taniyama and His Time - Very Personal Recollections, Bull. London Math. Soc., 1989
• סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.

• גורו שימורה, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• גורו שימורה, באתר MacTutor (באנגלית)