בן החל את דרכו כיוצר אקספרסיוניסט לפני מלחמת העולם הראשונה בפרסמו קובץ קטן של שירים פרי עטו בשם "חדר מתים" (1912), העוסק בניוון ובריקבון הפיזי של הגוף.
"שירתו פורשת בפנינו ניהיליזם מופנם: פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית אשר רואה בביטוי האמנותי הפעולה היחידה בעלת תכלית. בשיריו המוקדמים בן עשה שימוש בניסיונו הרפואי ובטרמינולוגיה מתחום זה על מנת לצייר תפיסה חולנית של האנושות כעוד זן מלא תחלואים של בעל חיים" – ג'ון קולינס (הוצאת בולוק & וודינגז, 1984).
בן התגייס לצבא בשנת 1914. תחילה נשלח לתקופה קצרה לחזית הבלגית, ולאחר מכן שירת כרופא צבאי בבריסל. בן נכח במשפטה והוצאתה להורג של אדית קאוול. בן עבד אז כרופא בבית בושת של הצבא. לאחר מכן, עבר בן לברלין ושם התמחה ברפואת עור ובמחלות מין.
בן, אשר סלד מרפובליקת ויימר ודחה את המרקסיזם ואף את ה"אמריקניזם", החל לרחוש אהדה כלפי הנאציזם ככוח מהפכני ואף להזדהות עם הנאצים. הוא קיווה שהנציונל-סוציאליזם יהלל את האסתטיקה שלו, שהאקספרסיוניזם יהפוך לזרם האמנות הרשמי של גרמניה, כפי שקרה עם הפוטוריזם באיטליה. בשנת 1932 נבחר בן לשמש כחבר במחלקת השירה באקדמיה הפרוסית לאמנויות, והפך ראש המחלקה בפברואר 1933. במאי של אותה השנה הגן על המשטר החדש בשידור רדיו באמרו כי "מצב העובדים הגרמנים טוב מתמיד".
המדיניות התרבותית לא הלכה בנתיב שבו קיווה בן שתלך, ובחודש יוני, הנס פרידריך בלונק החליף את בן כראש מחלקת השירה של האקדמיה. לאחר שנזדעזע ממנו, עקב ליל הסכינים הארוכות, חדל בן לתמוך בתנועה הנאצית. בן החליט לבצע "הגירה באופן אריסטוקרטי" והצטרף בשנת 1935 לשורות הוורמאכט, שם מצא קצינים רבים אשר היו שותפים לסלידתו מהמשטר.
