היא הייתה בתם של מרגרט דאוני היל ו-ויליאם רואט, יצרן צעיפים. היא ערכה ביקור באיטליה כשהייתה בת 18, מסע שעורר בה עניין לכל החיים בטקסטיל ובאמנויות דקורטיביות אחרות. היא נרשמה כתלמידה בבית הספר לאמנות בגלאזגו ב-1884.
עבודה וקריירה
ניוברי הפכה לרוקמת מוכשרת ומקורית, אם כי רקמה לא נלמדה רשמית בבית הספר לאמנות של גלאזגו. מקצוע הרקמה הועלה בבית הספר באמצעות עבודתם של ה"ארבעה" – צ'ארלס רני מקינטוש, הרברט מקנייר, פרנסס מקדונלד ומרגרט מקדונלד מקינטוש – שכולם עיצבו רקמה כחלק מהתוכניות הדקורטיביות שלהם. ניוברי התחילה את שיעור הרקמה הראשון בבית הספר בשנת 1894. הבחינה בעיצובי רקמה שהיו שונים למדי מהתפוקה של בית הספר המלכותי לאמנות רקמה. בעבודותיה היה רמז לעבודה של המאה השבע-עשרה והעיצובים שלה כללו צורות פרחוניות עם גבעולים זוויתיים ואיכות דקורטיבית חזקה. לה מיוחס כמעצבת את ורד גלאזגו הזוויתי, אשר הושווה לכרוב.[4] היא גם שילבה את האותיות החדשות בסגנון גלאזגו לתוך עיצובי הרקמה שלה.[5]
סטודנטים שלקחו חלק בשיעורי הרקמה שלה עשו זאת כמקצוע נוסף, או כי קיוו להתפרנס כעובדי רקמה מקצועיים. בתחילת המאה מחלקת החינוך הסקוטית פרסמה הנחיות שראו את הרקמה כחלק חשוב מתוכנית הלימודים הלאומית של בית הספר. מכאן שמורות נשים השתתפו בשיעורים של ניוברי כחלק מהכשרתן להוראה. ניוברי נחשבה ל"מורה נלהבת ועודדה תחושה חזקה של עיצוב בעבודת תלמידיה."[1] היא פתחה את הדלתות לנשים עם מדיניות קבלה נדיבה ותוכנית לימודים מתוקנת. מתוך רצון לקדם רקמה כסוג של אמנות לכל הרמות בחברה ולגברים ולנשים, הקימה ניוברי מחלקת רקמה ושיעורי שבת, בהשתתפות למעלה מ-100 נשים,[2] בבית הספר לאמנות של גלאזגו.[6]
ג׳סי ניוברי, עיצוב ריקמה, 1898
ניוברי הקפידה בבחירת הצבע והחומרים שלה. היא העדיפה להשתמש בפלטה בהירה יותר מהמסורתית, תוך התמקדות בסגולים בהירים, ירוקים, כחולים וורודים. היא גם עודדה את השימוש ב"טכניקות יוצאות דופן כמו אריגת מחט"[7] וכללה תוספות כמו חרוזים, סרטים וגם מכפלה מנוגדת. ניוברי הרגישה שעיצוב, בנוסף לשימושיות, חשוב בעבודתה.[1] היא זכתה להערכה עבור" המחויבות שלה לסוציאליזם ותרומתה לקהילה."[7] וגישתה זכתה לשבחים במגזין The Studio, על חדשנותה - לקחת דברים יומיומיים והפכה אותם ליפים וגם שימושיים".
ניוברי שילבה אלמנטים של סגנון גלאזגו המתהווה בעבודות העיצוב שלה, ועיצבה את הסגנון הדקורטיבי של התנועה. יחד עם בעלה היא קידמה מגוון חומרים, כמו עבודות מתכת, עבודות זכוכית, קדרות וגילוף בעץ, בבית הספר לאמנות של גלאזגו. כמו "הנערים של גלאזגו", שהתגלו כחלוצי המרד נגד הממסד האמנותי הסקוטי ואחיזתו במוסדות האמנות. כך הקימו ג'סי ופרנסיס ניוברי את "בנות גלאזגו" כקבוצה שאימצה מגוון ז'אנרים והעמידה אומנויות ומלאכות בשוויון עם יצירות אמנות אחרות.
היא לימדה עיצוב שמלות לצד רקמה. היא חשבה שבגדים צריכים להיות פרקטיים והתעניינה בלבוש רציונלי, ובמקביל האמינה שבגדים צריכים להיות יפים. גישה זו לבגדי נשים נחשבה ל"אוונגרד" ו"רדיקלית".[3] ניוברי התנסתה לראשונה עם "סגנון הרנסאנס" בלבוש שלה, ולעיתים קרובות בחרה בסגנונות משוחררים יותר, חומרים כגון קטיפות משי וצמר קל משקל שהיא רקמה בעצמה. בנוסף, היא קיימה שיעורים בפסיפס, מ-1896 עד 1898, באמייל מ-1895 עד 1899, וגם באיור ספרים ב-1899.
תמיכה בפמינזם
ניוברי הייתה חבר פעילה באגודת אמניות של גלאזגו. לצד מתן חסות לחברים וסטודנטים רבים לחברות באגודה, היא גם סיפקה חלל תערוכות וסטודיו לנשים אמניות. היא הייתה להוטה שלנשים יהיה יותר מקום בחברה, והייתה חברה פעילה באיגוד החברתי והפוליטי של נשים, שארגנה את דוכן "האמנויות והסקרנות" בבזאר הגדול שנערך באולמי סנט אנדרוז, גלאזגו ב-1910.[8][9] היא עזרה לייצור חומרים לתנועות פמיניסטיות, כמו כרזות לזכות הבחירה, יחד עם אן מקבת',[10] כולל אחת עם חתימות רקומות של 80 אסירי הולווי שהואכלו בכפייה, כשהייתה בתהלוכה המונית מ'כלא לאזרחות' בלונדון, 1911.[2]
חיים מאוחרים יותר
לאחר מחלה ניוברי פרשה בשנת 1908 כראש תחום רקמה בבית הספר לאמנות של גלאזגו וירשה אותה אן מקבת', תלמידה לשעבר שלה שהייתה עוזרת שלה מאז 1901.[11]
ניוברי המשיכה ליצור עבודות משלה והראתה את הרקמה שלה בתערוכות, כולל אחת בלובר, פריז. בשנת 1911 היא השתתפה בתכנון התערוכה הסקוטית להיסטוריה, אמנות ותעשייה לאומית, במדור לאמנויות דקורטיביות ויפות.[12]
ניוברי מתה בטירת קורפה, דורסט, לשם היא ובעלה, פרנסיס ניוברי, נסעו לגור לאחר הפרישה.
^ 123Arthur, Liz (1993). "Jessie Newbery (1864–1948)". In Burkhauser, Jude (ed.). Glasgow Girls: Women in Art and Design 1880–1920. Edinburgh: Canongate Press, Plc. pp. 146–151.
^ 123Hunter, Clare (2019). Threads of Life. London: Sceptre (Hodder & Stouhton). pp. 235–238.
^ 12"Jessie Newbery and Artistic Dress". Special Collections at Glasgow School of Art Library. 24 March 2014. Retrieved 22 February 2015.
^Glasgow girls : women in art and design, 1880-1920. Jude Burkhauser, Canongate Publishing, Red Ochre Press (Revised ed.). Edinburgh. 1993
^Morris, Barbara J. (2003). Victorian Embroidery: An Authoritative Guide. Courier Corporation. p. 148.
^Fry, Michael (2017). Glasgow. Head of Zeus. p. 186.
^ 12"Cushion Cover". Victoria and Albert Museum. Retrieved 22 February 2015.
^Burkhauser, Jude (2005). Glasgow Girls: Women in Art and Design 1880 – 1920. Edinburgh: Canongate
^Hunter, Clare (2019). Threads of Life. London: Sceptre (Hodder & Stouhton). pp. 235–238
^Gaze, Delia (1997). Dictionary of women artists. London; Chicago: Fitzroy Dearborn Publishers. pp. 1016
^Elizabeth L. Ewan, Sue Innes, Sian Reynolds, Rose Pipes (2006). The Biographical Dictionary of Scottish Women. Edinburgh University Press. p. 216.
^Scottish National Exhibition: Catalogue of the Decorative and Ecclesiastical Arts Section. Glasgow: Dalross Limited. 1911. p. 1.
.jpg)
