אסכולת גלאזגו

אסכולת גלאזגו (באנגלית: Glasgow School;‏ 1870–1920) היה חוג של אמנים ומעצבים משפיעים שהחל להתלכד בגלאזגו, סקוטלנד בשנות ה-70, ושגשג משנות ה-90 של המאה ה-19 ועד 1910 בערך. הקבוצות המייצגות כללו את "הארבעה" (הידוע גם כאסכולת ספוק), "בנות גלאזגו"[1] ו-"נערי גלאזגו".[2] חלק מתנועת הארט נובו הבין-לאומית, היו אחראים ליצירת סגנון גלאזגו הייחודי. גלאזגו חוותה פריחה כלכלית ותרבותית בסוף המאה ה-19, שהביאה לעלייה בתרומות לתנועת האר נובו, במיוחד בתחומי האדריכלות, עיצוב הפנים והציור.

הארבעה (אסכולת ספוק)

פרנסס מקנייר, פראדוקס, 1905

בין המגדירים הבולטים של קולקטיב אסכולת גלאזגו היו "הארבעה". הם היו הציירת ואמנית הזכוכית מרגרט מקדונלד, האדריכל הנודע צ'ארלס רני מקינטוש (בעלה של מקדונלד), אחותה פרנסס מקדולנד מקנייר ובעלה ג'יימס הרברט מקנייר.[3] יחד, הגדירו הארבעה את מיזוג ההשפעות של סגנון גלאזגו, כולל התחייה הקלטית, תנועת האמנויות והאומנויות והג'אפוניזם, שמצאו חן בכל עולם האמנות המודרני של יבשת אירופה. הארבעה, הידועה גם בשם אסכולת ספוק, השפיעה בסופו של דבר משמעותית על ההגדרה של ארט נובו. השם, "ספוק" היה במקור "כינוי גנאי" שניתן לעבודתם ש"עיוותה והפכה את הצורה האנושית...".[4]

בנות גלאזגו

בסי מקניקול, נערת האווזים, 1898

בנות גלאזגו הוא השם המשמש כינוי לקבוצה של מעצבות ואמניות כולל מרגרט ופרנסס מקדונלד, שתיהן היו חברות בארבעה, ג'סי מריון קינג, אנני פרנץ', הלן פקסטון בראון, ג'סי ניוברי, אן מקבת', אליזבת מקניקול, נורה נילסון גריי,[5] סטנסמור דין, דורותי קרלטון סמית', אלינור אלן מור, אמילי מורי פטרסון, דה קורסי לווייט דיואר, הצורפת אגנס בנקס הארווי[6] וכריסטיאן ג'יין פרגוסון. מיי וילסון ואלייזה בל, בין היתר, המשיכו את מסורת האמנות הקרמית לתוך שנות ה-40 וה-50 בציור ידני של פריטים שונים עם דפוסי פרחים.

נשים הצליחו בגלאזגו במהלך "תקופת הפריחה" שהתרחשה בין 1885 ל-1920, שבה נשים עסקו באופן פעיל בקריירות אמנות, ולבית הספר לאמנות של גלאזגו הייתה תקופה משמעותית של "נראות בין-לאומית".[7] הפריחה מיוחסת לעיתים לראש בית הספר לאמנות "המשפיע" וה"מתקדם". פרנסיס הנרי ניוברי, שהקים סביבה שבה נשים יכולות היו לפרוח, הן כתלמידות והן כמורות.[8] נשים נהנו מאגודת הנשים האמניות של גלאזגו (נוסדה ב-1882) שהציעה מקום להיפגש עם אמניות והיה לה גם חלל תצוגה. בנוסף, סטודנטים וצוותים רבים של בתי ספר לאמנות היו מעורבים בזכות הבחירה לנשים. "תלמידים התחלפו בין השיעורים תפרו כרזות" עבור התנועה.[9]

השם "בנות גלאזגו" צץ יותר מאוחר. בשנות ה-60 היה ניסיון להקדיש תשומת לב ראויה לעבודתן של האמניות בעיר כדי לאזן את הדיון הרב ב"נערי גלאזגו". משערים שראש מועצת האמנויות הסקוטית באותה תקופה ויליאם ביוקנן היה הראשון שהשתמש בשם בקטלוג לתערוכת נערי גלאזגו ב-1968.[10][11] "המצאה" זו כונתה "התייחסות אירונית" לקבוצת הגברים המקבילה.[12] המונח בנות גלאזגו הודגש בתערוכה גדולה של בנות גלאזגו: נשים באמנות ועיצוב 1880–1920 שאורגנה על ידי ג'וד בורקהאוזר ב-1990.

הנערים של גלאזגו

במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, בערך באותו זמן שבו אסכולת ספוק זכתה לפריחה, קולקטיב שזכה לכינוי "נערי גלאזגו" פרש והרחיב את הקנון של הציור האימפרסיוניסטי והפוסט-אימפרסיוניסטי. הנושא שלהם כלל סצנות כפריות פרוזאיות מגלאזגו וסביבתה. התיאורים הצבעוניים שלהם ניסו ללכוד את ההיבטים הרבים של דמותה של סקוטלנד.

הנערים של גלאזגו היו מורכבים מכמה גברים, שרובם הוכשרו, או היו בעלי קשרים חזקים עם העיר גלאזגו. גברים אלה הובאו יחד על ידי תשוקה לריאליזם ונטורליזם, והדבר ניכר ביצירות שהם יצרו. יחד עם התשוקה הזו לנטורליזם, הם חלקו סלידה בולטת מממסד האמנות הסקוטי המכוון מאדינבורו, שנראה בעיניהם כמעיק. מונעים ומונעים מהאידיאלים הללו הם אימצו את השינוי, יצרו יצירות מופת והפכו לסמלים סקוטיים.

ויליאם יורק מקרגור, נוף ליד דובר, 1921

היו שלושה גלים ברורים של "נערי גלאזגו". הדמויות המובילות של הגל הראשון היו ג'יימס פטרסון (1854–1932) ויליאם יורק מקגרגור (1855–1923), והקבוצה נהגה לאכול בסטודיו של מקגרגור.

הגל השני היה מיוצג בג'וזף קרוהול (1861–1913), תומאס מילי דאו (1848–1919), ג'יימס גאת'רי (1859–1930), ג'ורג' הנרי (1858–1943), א.א. הורנל (1864–1933) וג'יימס ויטלאו המילטון. (1860–1932).

הגל השלישי של האמנים היו דייוויד גאולד (1865–1936), ויליאם קנדי (1859–1918), ג'ון לאברי (1856–1941), הרינגטון מאן (1864–1937), סטיוארט פארק (1862–1933), וויליאם וולס (1872–1923), דייוויד יאנג קמרון (1865–1945), אלכסנדר רושה (1861–1923), ארתור מלוויל (1855–1904), תומאס קורסן מורטון (1859–1928), ג'יימס נירן (1859–1904), ג'ורג' פירי (1863–1946) וג'ון קווינטון פרינגל (1864–1925).

ההשפעות העיקריות שלהם היו של הסגנון היפני, הריאליזם הצרפתי כולל ז'ול בסטיאן-לפאג' וג'יימס אבוט מקניל ויסלר, אבל כל החוויות שלהם ברחבי העולם השפיעו רבות על עבודתם והיוו השראה ליצירתם, במיוחד בספרד, צפון אפריקה ויפן.

הקבוצה הושפעה ללא הרף ממה שהם ראו בעולם סביבם ושאפה להציג את התמונות הללו על ידי שימוש בטכניקות של ריאליזם ונטורליזם; הייתה להם תשוקה לתאר דברים כפי שהם בפועל. זו אחת הסיבות לכך שהקבוצה בחרה לא פעם לעבוד בחוץ. העבודה בחוץ אפשרה להם לייצר ציורים נאמנים לטבע ככל האפשר והיא אפשרה להם לצייר חפצים ריאליסטיים בסביבתם הטבעית. הם ציירו אנשים אמיתיים במקומות אמיתיים. ייצורם של ציורים נטורליסטיים היה חדש בתקופה זו, ולכן הטכניקות שלהם נחשבו לחדשניות. באופן דומה, היצירות נתנו לעיתים קרובות תחושה של תנועה, תיאור מדויק (או נטורליסטי) של אור וצל, ומרקם ריאליסטי במיוחד. זה גרם להם להתבלט בקהילת האמנות.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אסכולת גלאזגו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Burkhauser, Jude, ed. (2001). Glasgow Girls: women in art and design, 1880-1920. Edinburgh: Canongate.
  2. ^ Rezelman, Cogger. The Glasgow Boys.
  3. ^ "The Four". Charles Rennie Mackintosh. CRM Society. Re
  4. ^ Burkhauser, Jude (1993). "The Glasgow Style". Glasgow Girls: Women in Art and Design 1880-1920. Edinburgh: Canongate Press. pp. 55–104
  5. ^ Glasgow Girls On Display, Mary Selwood, accessed July 2010
  6. ^ "Series 35, Antiques Roadshow - BBC One". BBC.
  7. ^ Burkhauser, Jude (1993). "Restored to a Place of Honour". Glasgow Girls: Women in Art and Design 1880-1920. Edinburgh: Canongate Press, Plc. pp. 19–26.
  8. ^ "Glasgow Girls (act. 1880–1920) - Oxford Dictionary of National Biography". Oxforddnb.com. 2004.
  9. ^ Burkhauser, Jude, ed. (1993). "The 'New Woman' in the Arts". Glasgow Girls: Women in Art and Design 1880-1920. Edinburgh: Canongate Press, Plc. pp. 43–54.
  10. ^ "ExploreArt - Search Results - The Glasgow Girls". Exploreart.co.uk. Retrieved 23 April 2018.
  11. ^ The Glasgow Boys: An Exhibition of Work by the Group of Artists who Flourished in Glasgow 1880-1900, Volume 2, Scottish Arts Council, 1968
  12. ^ Lynne Walker (1993). "Review of "Glasgow Girls": Women in Art and Design 1880-1920". Woman's Art Journal. 14 (2): 60.