ג'ורג' בנימין לוקס (באנגלית: George Benjamin Luks;‏ 1867-1933) היה אמן ריאליסטי אמריקאי, צייר, אמן קומיקס ומאייר. ציורי הז'אנר שלו מתמקדים בנושאים עירוניים.^[1]

לוקס נולד בוויליאמספורט בפנסילבניה, ב-13 באוגוסט 1867 למהגרים ממרכז אירופה.

אביו היה רופא ואמו הייתה ציירת ומוזיקאית חובבת. משפחת לוקס עברה בסופו של דבר לפוטסוויל, בדרום פנסילבניה, בסמוך לשדות הפחם. במסגרת זו הוא למד בגיל צעיר על עוני וחמלה כאשר צפה בהוריו עוזרים למשפחות הכורים.

לוקס החל את חיי העבודה בוודוויל. הוא ואחיו הצעיר שיחקו בחוג הוודוויל בפנסילבניה ובניו ג'רזי בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 כשהם עדיין בשנות העשרה לחייהם. הוא הפסיק להופיע כשהחליט להמשיך בקריירה כאמן. לוקס ידע מגיל קטן שהוא רוצה להיות אמן ולמד באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה לפני שנסע לאירופה, שם למד במספר בתי ספר לאמנות אהב את האמנים הישנים. הוא הפך למעריץ של הציור הספרדי וההולנדי, במיוחד עבודותיהם של ולזאקס ופרנס אלס.

מאוחר יותר הוא נסע לדיסלדורף, שם התגורר אצל קרוב משפחה רחוק, והשתתף בשיעורים בבית הספר לאמנות בדיסלדורף. בסופו של דבר הוא עבר ללונדון ופריז. בשנת 1893 חזר לפילדלפיה, שם מצא בסופו של דבר עבודה כמאייר בעיתונות.

בעבודה בעיתון ההוא פגש את ג'ון סלואן, ויליאם גלקנס ואברט שין. אמנים אלה היו מתכנסים למפגשים שבועיים, חברתיים ואינטלקטואליים, בסטדיו של רוברט אנרי, צייר מוכשר מבוגר מהם. אנרי עודד את חבריו הצעירים לקרוא את וויטמן, אמרסון, אמיל זולא ואיבסן וכן מאמרים וספרים על אמנות. אנרי רצה שהם ישקלו את הצורך בסגנון ציור חדש שידבר יותר לזמנם ולחוויותיהם. אנרי תמך בתיאור של החיים הרגילים. הוא האמין שציירים אמריקאים צריכים להתעלם מנושאים עדינים וסגנון אקדמי, וללמוד לצייר במהירות רבה יותר.

בשנת 1896 עבר לוקס לניו יורק והחל לעבוד כאמן עבור המגזין "ניו יורק וולד" של ג'וזף פוליצר, שם אחת המשימות שלו הייתה לצייר את סדרת הקומיקס "Alley Alley" הפופולרית. לוקס החל לצייר את הילד הצהוב לאחר שיוצרו, עזב את המגזין לטובת "ניו יורק ג'ורנל" של ר. הרסט.^[2] בתקופתו כמאייר שם, התגורר עם ויליאם גלקנס ועם אברט שין ורוברט אנרי. גלקנס עודד את לוקס להקדיש זמן רב יותר לציור רציני.^[3]

דחייתם של רבים מציוריהם, כולל יצירות מאת לוקס, מתערוכות האקדמיה הלאומית לעיצוב, הניעו את חסידיו של אנרי להקים קבוצת עצמאית משלהם. הקבוצה הייתה מורכבת מרוברט אנרי, ג'ורג' לוקאס, ויליאם גלקנס, ג'ון סלואן, אברט שין, ארתור דייוויס, ארנסט לוסון ומוריס פרנדרגסט. הקבוצה נקראה ה"שמונה" בינואר 1908.

התערוכה שלהם בגלריית מקבת בניו יורק, הייתה אירוע משמעותי בקידום האמנות האמריקאית במאה העשרים. אף על פי שהסגנונות של "השמונה" היו שונים מאוד (דייוויס, לוסון ופרנדרגאסט לא היו ריאליסטים עירוניים), מה שאיחד את הקבוצה היה ניצול ההזדמנויות לתערוכה חופשית ממערכת שיפוט, בטכניקות ותכנים שהיו מקובלים באקדמיה לעיצוב. ג'ון סלואן, ארגן המשך של התערוכה והיא נדדה מניו יורק לשיקגו, אינדיאנפוליס, טולדו, סינסינטי, פיטסבורג, ברידג'פורט וניוארק וסייעה לקדם דיון לאומי על הריאליזם החדש שאותו ייצגה האסכולה האשקאנית.

לוקס צייר נושאים וסצינות של חיים עירוניים, סימני ההיכר של הריאליזם של אסכולת אשקאן. הציור "רחוב הסטר" (1905), לוכד את חיי המהגרים היהודים באמצעות דמויות של קונים, רוכלים ועגלות דחיפה, עגלות ילדים, וצופים סקרנים שאפיינו את תחילת המאה ה-20. עבודתו של לוק מאפיינת את הסצנות שציירו אמני אסכולת אשקאן. "רחוב הסטר" מדגים גם את יכולתו של לוקס לצייר היטב קומפוזיציות צפופות ולתפוס ביטויים ומחוות כמו גם פרטי רקע קטנים. הציורים הנוספים - "רחוב אלן" (1905) ו"רחוב יוסטון" (1917) מצליחים באותה מידה. הלואר איסט סייד היה מקור עשיר לחומרים חזותיים עבור ג'ורג' לוקאס.

אסכולת אשקאן קראה בהצלחה תגר על מוסדות האמנות האקדמיים, ועל סמכותה של האקדמיה הלאומית לעיצוב, וגרמה להקטין את חשיבותה במהלך שנות העשרים של המאה העשרים. בתקופה בה הבדיון הריאליסטי של תאודור דרייזר ופרנק נוריס צבר קהל רחב יותר, וכאשר עיתונאים הפנו את תשומת ליבם לתנאי שכונות העוני בערים אמריקאיות, ציירי האשקאן מילאו תפקיד בהפניית תשומת הלב לנושאים חברתיים אלה. אולם ההבדל בין הסופרים הריאליסטים לעיתונאים בעלי אופי חברתי, מצד אחד, לבין הציירים, מצד שני, היה בכך שהאמנים לא ראו את עבודתם רק בעיניים של ביקורת חברתית או פוליטית.

השימוש הידוע הראשון במונח אשקאן="פחית אפר" לתיאור התנועה היה על ידי ארט יאנג, בשנת 1916, אך המונח הוחל בהמשך לא רק על החוג של רוברט אנרי, אלא גם על ציירים כמו ג'ורג' בלוז, ג'רום מאיירס, גפורד ביאל, גלן קולמן, קרל שפרינצ'ורן ומייבל דווייט ואפילו צלמים כמו ג'ייקוב רייס ולואיס היינה, אשר הציגו את שכונות מעמד הפועלים בניו יורק בצורה ריאליסטית.

בשנת 1905, צייר לוקס שתיים מיצירותיו המפורסמות ביותר, אייקונים של אסכולת אשקאן: ה"רקדניות", מצוי באוסף גלריית אדיסון לאמנות אמריקאית, ו"המתאבקים", כיום באוסף המוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון.

שני ציורים אלה ממחישים היבטים שונים במזגו של לוקס - ברקדניות, שתי נערות צעירות רוקדות בטירוף, ופניהן השמחות מהוות ניגוד גמור לידיים המלוכלכות. לוקס הציג את יכולתם של ילדים ממעמד הפועלים לחוות הנאה למרות נסיבות חייהם. הוא צייר את האמת, כפי שראה אותה, כפי שכתב חברו אברט שין.

בציור "המתאבקים", לעומת זאת, הם עדות למבט גברי נוקשה ומצויר להפליא. בציור אדם גדל גוף הוצמד למזרן על ידי אדם אחר. פניו של המתאבק שהובס, בוהים היישר אלינו. התנוחה המעוותת, כל שריר מתנפח והצבע משקף את הזיעה והעומס.

אף על פי שלוקס ידוע בעיקר בזכות תיאוריו מחיי העיר ניו יורק, הוא גם צייר נופים ודיוקנאות אחרים בצבעי מים. הסגנון שלו לא היה אחיד לאורך הקריירה שלו. "בית הקפה פרנסיס" (1906) מכיל נגיעות אימפרסיוניסטיות יותר מציוריו האפלים הרגילים של החיים האורבניים של המעמד הנמוך, העניין שלו ברמת הדיוק התיעודית היה מגוון.

כמו אנרי וסלואן, גם לוקס היה מורה, תחילה בליגת הסטודנטים לאמנויות ברחוב מערב 57 במנהטן, ואחר כך מעבר לרחוב בבית ספר שהקים בעצמו, שנותר פתוח עד למותו. תלמיד אחד, הצייר אלסי דריגס, זכר אותו ככוח כריזמטי בכיתה. הוא נהנה מההערצה של תלמידיו והיה מפורסם. הוא לא היה מעוניין להטיף את עקרונות המודרניזם, המחויבות שלו הייתה לריאליזם ולהסתכלות ישירה.

לוקס היה מורד מלידה ואחד האישים המיוחדים ביותר באמנות האמריקאית. הוא התגאה בכך שהוא נודע כ"ילד הרע" של האמנות האמריקאית. אהב לאפיין את עצמו כיצור עצמאי לחלוטין, והמעיט בהשפעתו של רוברט אנרי על התפתחותו האמנותית. הוא היה מעורפל במכוון לגבי פרטים אוטוביוגרפיים, והעדיף לשמור על הילה של תעלומה של מיתולוגיות עצמית.

לוקס היה תמיד שתיין כבד, וחבריו נאלצו לעיתים קרובות להפשיט אותו ולהוביל אותו למיטה אחרי לילה של הוללות שיכורים. אף על פי שמקורות רבים מאשרים נטייה זו, הם גם מאפיינים אותו כאדם טוב לב שהתיידד עם אנשים החיים בשוליים שהפכו לנושאים ביצירות האמנות שלו. למשל, "האלמנה מקגי" (1902) או "הדוכסית הזקנה" (1905), בהם לוקס מתאר ברגישות נשים קשישות, שהכירו את המציאות הקשה של הרחוב. בלוקס היה פרדוקס - אדם בעל אגואיזם עצום ונדיבות רוח גדולה.

לוקס נמצא ללא רוח חיים על ידי שוטר בשעות הבוקר המוקדמות של 29 באוקטובר 1933, בעקבות קטטה בבית מרזח. אירה גלקנס, בנו של ויליאם גלקנס, כתב על מותו של לוקס, שבניגוד לדיווח בעיתון בו צוין כי הצייר נכנע בדרכו לצבוע את שמי השחר, הוא הוכה למוות בקטטה עם אחד הלקוחות האחרים בבר הסמוך. בהלוויה הגדולה שלו הגיעו בני משפחה, סטודנטים לשעבר, וחברים בעבר ובהווה. הוא נקבר בז'קט רקום מהמאה ה-18, אחד מחפציו המוערכים ביותר.

לוקס היה נשוי פעמיים אך לא היו לו ילדים. הוא קבור בבית העלמין פרנווד ברוירספורד, פנסילבניה.

מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' בנג'מין לוקס בוויקישיתוף

• ג'ורג' בנג'מין לוקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ורג' בנג'מין לוקס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)