אליס ג'ודית וויליאמס הייתה בתו השלישית של עורך הדין הבינלאומי סר ג׳ון פישר וויליאמס (1870–1947), ואשתו, האמנית אלינור מרג'ורי היי מוריי (1880–1961).[1][2][3] אחותה הגדולה של ג׳ודית הייתה ההיסטוריונית ג׳ניפר מרגרט הארט.[4] ג'ודית גדלה בפריז ולמדה לדבר צרפתית שוטפת. היא הייתה סטודנטית בניוהאם קולג׳ שבאוניברסיטת קיימברידג' וסיימה תואר ראשון בהיסטוריה בהצטיינות בשנת 1936.[1][2] בעודה סטודנטית באוניברסיטת קמברידג׳, פגשה את דייוויד האבאק (נפטר בשנת 1991), בנה של הפמיניסטית אווה מריאן האבאק. הם התחתנו בשנת 1939, ונולדו להם בן ושתי בנות.[5]
קריירה
הוראה, חיי נשואים ולימודי חברה
האבאק עבדה כמורה עד שנולד ילדה הראשון.[2] אולם כאישה נשואה חוותה אפליה בעת שהגישה מועמדות למשרות הוראה.[5] היא הייתה מתוסכלת מכך שנמנע ממנה אפילו לשוחח עם בעלה על עבודתו, כיוון שכעובד ציבור פרטי עבודתו היו חסויים.[6]
עם תום מלחמת העולם השנייה ההזדמנויות תעסוקה לנשים[7] הצטמצמו. לאחר שבזמן המלחמה מרבית הנשים הנשואות עבדן מחוץ לבית כדי לעמוד בדרישות המלחמה ולמלא את מקום הגברים שהיו בחזית, בתום המלחמה הן נאלצו לפנות את מקום עבודתן לגברים. בנוסף, הציפיות החברתיות, שנשים תהיינה אמהות במשרה מלאה לאחר שנולדו הילדים, פעלו כמחסום תרבותי לתעסוקה.[5] בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, ג'ודית האבאק התוודעה למחקרים הסוציולוגיים של חמותה אווה האבאק בנושא עקרות בית מהמעמד הפועלים, וקראה בעניין את התשובות של הנשים לסקרים של חמותה. היחס של נשים לעבודה עניין אותה עד כדי כך שיזמה ומימנה על חשבונה מחקר עצמאי (עם שאלון ששלחה בדואר). בנושא המציאות היומיומית של נשים נשואות בוגרות אוניברסיטה בבריטניה.[8] את תוצאות המחקר פרסמה בשנת 1954 בשם " רעיות בוגרות אוניברסיטה" שקיבל תהודה בעיתונים של התקופה. בשנת 1957 פרסמה את המחקר בספר רציני הרבה יותר בשם: ״רעיות שלמדו באוניברסיטה״. עיתוןהגרדיאן כתב בהתפעלות שהספר הקדים את זמנו.
ההיסטוריונית הלן מקארתי טוענת שג׳ודית האבאק הייתה אחת ממספר חוקרות בשנות החמישים (כויולה קליין, פרל ג׳פקוט, חנה גברון ועוד), שעזרו לבסס תובנות חדשות על תעסוקת נשים נשואות כחלק הכרחי בחברות תעשייתיות מתקדמות, וכזאת שפתרה את הדילמות של האישה המודרנית במעמדות החברתיים השונים.[9] האבאק דיווחה על תסכולים של נשים בעלות יכולות, ובעלות הכשרה, שחוו לחץ להפסיק לעבוד ברגע שנישאו, או לאחר שהפכו לאמהות. במחקרה האבאק הגיעה למסקנה שכדי להפוך לאמהות ורעיות במשרה מלאה, נשים ויתרו על האפשרות למימוש עצמי. הן הקריבו יותר מדי ונתנו לשגרה היומיומית לשחוק אותן עד שהגיעו למצב נפשי בו לאט לאט הן איבדו את הייחוד האינדיוידואלי שלהן.[10] האבאק טענה שרק תמיכה מלאה של בני הזוג תאפשר לנשים לאזן בין אמהות, נישואים ועבודה.[11] הספר ״רעיות שלמדו באוניברסיטה״: עורר דיון ציבורי רב, האבאק זכתה לביקורות רבות בעיתונים והטיימס והאקונומיסט פרסמו מאמרים ראשיים על תוצאות המחקר.[12]
פסיכואנליזה ובהמשך החיים
למרות עבודתה, שכללה עיתונאות ועבודה ברדיו, האבאק המשיכה לחוש מתוסכלת מחייה: היא הייתה לא מרוצה ולעיתים מדוכאת, כיוון שידעה שיש לה פוטנציאל לא ממומש.[6] בחיפושיה הגיעה לפסיכואנליטיקאייונגיאני בשם רוברט הובסון,[1] והחליטה לשנות כוון וללמוד. בשנת 1964 היא קיבלה הסמכה מהאגודה לפסיכולוגיה אנליטית, בה הפכה לחברה מאוד מעורבת. היא כיהנה כמזכירת הכבוד של האגודה והייתה עורכת משותפת של כתב העת שלה (1976-85) היא גם הייתה נציגת האגודה הבריטית באגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה אנליטית (1992–1986) .[6]
בשנת 1988 האבאק פרסמה את המאמרים המקצועיים שלה בספר ״דברים שאנשים עושים אחד לשני״. היא גם הייתה משוררת ורבים משיריה מופיעים בספרה ״איים ואנשים״ שפרסמה בשנת1964. היא כתבה רומן, "הקולות הרבים של הים"1990, שזכה בפרס בשנת 1991. בשנת 2003, היא השלימה את האוטוביוגרפיה שלה, ״משחר עד דמדומים״.
