חזית כנסית סן מרקו בוונציה. פריאולי עבד כאן ובסקואולה גראנדה הסמוך מ-1609 עד 1612 לפחות.
מעט מאוד ידוע על ילדותו ונעוריו של פריאולי מעבר לעובדת הולדתו בוונציה בסביבות 1575. לעשרים וחמש שנות חייו הראשונות אין שום תיעוד. החל ב-1600 היה בקשרים קרובים עם ג'ובאני גבריאלי ויש משערים, שייתכן והיה תלמידו; הקשרים ביניהם נמשכו לאורך כל הקריירה הוונציאנית של פריאולי. באזכור הראשון של פריאולי ברשומות כנסיית סן מרקו, הוא כבר מוזיקאי מנוסה, שנשכר פעמים אחדות בין 1600 ל-1605 כעוזר לנגן העוגב גבריאלי. במאי 1607 קיבל מעמד קבוע יותר של משנה לנגן עוגב: עד אז עולה מרשומות התשלומים, שכל הזמנה שלו הייתה אירוע יחיד, ללא המשכיות. כיוון שבסן מרקו היו שני נגני עוגב קבועים, המשנה תפקד כחיזוק באירועים מיוחדים וכמחליף, כשאחד הנגנים הקבועים יצא למסע או חלה. נגן העוגב הראשון במשך רוב התקופה היה פאולו ג'וסטו; ג'ובאני גבריאלי היה נגן עוגב שני.[1][2]
נוסף לחובותיו בסן מרקו, המוסד המוזיקלי היוקרתי ביותר בוונציה, עבד פריאולי כנגן עוגב בסקואולה גראנדה של סן רוקו, אגודה שעושרה המוזיקלי היה שני רק לזה של סן מרקו. תאריכי העסקתו בסן מרקו מתחילים ב-1609, ואף כי איננו יודעים אם העסקתו הייתה רצופה בשנים הבאות, הרי פיקח על אירועי המוזיקה של חגיגת סן רוש, הקדוש הפטרון של האגודה, שחלה ב-16 באוגוסט 1612, ארבעה ימים בסך הכל אחרי מותו של גבריאלי.
בסביבות 1614 או 1615 עזב פריאולי את ונציה לבנות לו קריירה בחצר הבסבורג באוסטריה. הוא התמנה לממונה ראשי על המוזיקה (Hofkapellmeister) בשירות הארכידוכס פרדיננד, מי שיהיה משנת 1619פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. עם עליית פרדיננד לכס נסע עמו לווינה, לכהן כממונה ראשי על המוזיקה בחצר הווינאית. פריאולי מת בנוינקירכן באוסטריה התחתית.
המוזיקה שלו
פריאולי כתב הן מוזיקת קודש והן מוזיקה חילונית, בסגנונות שמרניים ומתקדמים כאחד, בהם סגנון הפוליכוראלי הוונציאני; הוא היה בין המלחינים שייבאו סגנון זה לארצות דוברות הגרמנית. המוזיקה שלו כוללת יצירות ווקאליות א'קאפלה (ללא ליווי), מוזיקה ווקאלית עם ליווי אינסטרומנטלי, ומוזיקה שכולה אינסטרומנטלית. על פי תאריכי ההוצאה לאור של קבציו, נראה שחיבר את רוב מוזיקת הקודש והמוזיקה האינסטרומנטלית שלו בשירות ההבסבורגים ואילו את רוב המוזיקה החילונית שלו - בייחוד המדריגלים האיטלקיים, כצפוי - בעת שהותו בוונציה.[3]
המדריגלים של פריאולי, הכוללים כפי הנראה את החלק המוקדם ביותר של תפוקתו המוזיקלית, ראוים לציון בכך שהם מציגים את השינוי מסגנון הפרימה פראטיקה של תקופת הרנסאנס, של פוליפוניה א'קאפלה ווקאלית מאוזנת בשני הספרים הראשונים אל סגנון הקונצ'רטאטו והמונודיה של תקופת הבארוק בשלישי. בספר זה, השלישי, כלל פריאולי מוזיקה שאפשר לבצע בקולות בלבד או בקולות בליווי אינסטרומנטלי; כן יש בו בסו קונטינואו, המתפתח מהכפלה גרידא של קו הבס בכמה מן הקטעים לכדי חלק עצמאי, שמעליו כתובים תפקידי סולו, דואטים ושאר הרכבים, במקרים רבים בסגנון אנטיפונאלי.[4]
מוזיקת הקודש של פריאולי כוללת מיסות, מוטטים ומונודיות קודש. המיסות שלו כוללות דוגמאות ב"סטיל אנטיקו" מן המאה ה-16, שכבר היה לארכאי, בדומה למוזיקה של פלסטרינה, כמו גם אחרות בסגנון הקונצ'רטאטו המתפתח, שעזר להגדיר את ראשית תקופת הבארוק. המוטטים והמונודיות שלו מתקדמים יותר, ככלל, ומכילים מאפיינים משותפים לו ולמלחינים אחרים מראשית הבארוק, שהושפעו מן הוונציאנים.<[5]
הקובץ המכונה Sacrorum concentuum מן השנים 19–1618, כולל מוטטים ומוזיקה כלית. המוזיקה הכלית של פריאולי, כוללת קנצונות ל 6, 7, 8, 10 ו 12 קולות. כמה מן היצירות עושות שימוש באפקטים של הד, המזכירים את רפרטואר המלחינים שעבדו בסן מארקו, שם התפתח הסגנון לראשונה. כל היצירות הללו מיועדות לביצוע בכנסייה.[6]
לקריאה נוספת
Jerome Roche/Steven Saunders, "Giovanni Priuli", Grove Music Online, ed. L. Macy (Accessed May 19, 2008), (subscription access)
Giulio Ongaro/Eleanor Selfridge-Field, "Venice", Grove Music Online, ed. L. Macy (Accessed May 19, 2008), (subscription access)
James Haar, Anthony Newcomb, Massimo Ossi, Glenn Watkins, Nigel Fortune, Joseph Kerman, Jerome Roche: "Madrigal", Grove Music Online, ed. L. Macy (Accessed May 19, 2008), (subscription access)
James Haar, Anthony Newcomb, Glenn Watkins, Nigel Fortune, Joseph Kerman, Jerome Roche: "Madrigal", in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1561591742
Allan W. Atlas, Renaissance Music: Music in Western Europe, 1400–1600. New York, W.W. Norton & Co., 1998. ISBN 0-393-97169-4
Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
Alfred Einstein, The Italian Madrigal. Three volumes. Princeton, New Jersey, Princeton University Press, 1949. ISBN 0-691-09112-9
Giovanni Priuli, "Instrumentalkanzonen" [2 volumes]. Herausgegeben von Ernst Hilmar. Graz : Akademische Druck- u. Verlagsanstalt, 1970
.jpg)
.svg){kind=logo}
