ג'ובאני גראנצ'ינו (באיטלקית: Giovanni Grancino; 12 במרץ1637 - 3 ביוני1709), בנו של אנדראה גראנצ'ינו, היה אחד מבוני הכינורות המוקדמים במילאנו, וייתכן שעבד עם אחיו, פרנצ'סקו.[1]
הסדנאות של גראנצ'ינו נמצאו כולן ב"קונטראדה לארגה", כיום "ויה לארגה" במילאנו. כלי הנגינה שלו נושאים את ה"'segno della corona" (סימן הכתר) האופייני.
אף כי בוני כלי הקשת של מילאנו יצרו כלים באיכות משתנה, הכינורות, הוויולות, הצ'לי והקונטרבסים של גראנצ'ינו נחשבים מעולים בטיבם. גראנצ'ינו השתמש תחיל בלכה סמיכה, אדומה כהה, אך בהמשך עבר לשימוש בלכה במרקם עדין, בצבעי צהוב צלול עד חום בהיר.[3]
התבניות ועיצובי כלים המוקדמים של גראנצ'ינו הושפעו מניקולו אמאטי מקרמונה, שיצירותיו המרשימות השפיעו על בוני כלים רבים באיטליה באותה תקופה. עם זאת, הכלים שהפיק בשנים הבאות מגלים קימור שטוח יותר וצורה צרה יותר בהשפעת סטרדיווריוס. הצ'לי של גראנצ'ינו נוטים להיות גדולים יותר מאחרים, אך צלילם הזך אופייני לבוני כלי הקשת האיטלקים.[4]
בין תלמידיו של גראנצ'ינו היה בונה כלי הקשת המילאנזי ג'ובאני ואסאלו.
לכינורות של גראנצ'ינו שמור מקום מעניין בסיפורת. הסופרת הקנדית אמילי-ג'יין הילס אורפורד (ילידת טורונטו, 1957) הכניסה לרומן שלה כינור גראנצ'ינו שכרוכה בו תעלומה לפיענוח. הרומן של האמריקאי הרולד דקר, בהוצאה עצמית, "אני, ג'וליה: מראה מבעד לפתחי-F" מתאר את חייו של כינור הגראנצ'ינו האהוב שלו. שחקנית הילדים הקנדית, פגי הילס (ילידת טורונטו 1950) מזכירה גם היא כינור גראנצ'ינו בקלטת שלה לילדים, "הכינור של פגי", שהייתה מועמדת לפרס יוני ב-2007.
לקריאה נוספת
Kulik, A. 'Reise ins Jahr 1710. Ein Grancino-Cello gibt sein Geheimnis preis', Toshiba Visions, German Edition Nr.5, 2001, p. 48-51.
Vannes, Rene (1985) [1951]. Dictionnaire Universel del Luthiers (vol.3). Bruxelles: Les Amis de la musique. OCLC53749830.
