בניית כינורות היא אמנות ואומנות עתיקה, שראשיתה במאה ה-16 בקרמונה שבאיטליה. אף על פי שחלפו למעלה מ-500 שנה מאז נוצרו הכינורות המודרניים הראשונים, נותר תהליך הבנייה כמעט זהה.

בונה הכינורות המודרני הראשון המוכר הוא אנדראה אמאטי, מייסד שושלת אמאטי, ששיכללה אמנות זו במהלך המאה ה-17 וה-18. הידוע בבני משפחת אמאטי הוא ניקולו אמאטי. (יש הטוענים, שהראשון לבנות כינור מודרני היה גספארו דה סאלו מברשה, שהקדימה את קרמונה כמרכז של בניית כלי קשת בתקופת הרנסאנס.) אנטוניו סטרדיווארי ואנדראה גוארנרי, בן למשפחת בוני הכינורות גוארנרי הנודעת, היו תלמידיו, אם כי לגבי אנטוניו סטרדיווארי יש מחלוקת בשאלה, אם אומנם היה תלמידו של אמאטי. כינורות מתוצרתם של רבי-האמנים הללו הם יקרי המציאות. לכל אחד מהם שם משלו והעברתם מיד ליד מתועדת ונרשמת. חלקם נמצאים ברשותם של גדולי הכנרים בעולם, אחרים מוצגים במוזיאונים שונים. בוני כינורות רבים ממשיכים במסורת קרמונה, אם כי אינם מגיעים לפסגת היוקרה של קודמיהם בני תקופת הרנסאנס והבארוק.

חלק מהכינורות נבנים על ידי יחידים, מומחים בתחום, ואחרים על ידי חובבנים. אולם בנייתם של מרבית הכינורות כיום מבוצעת על ידי מספר אנשים שכל אחד מהם אחראי בתורו על פן שונה של הבנייה, ואשר מפוקחים על ידי מומחה בתחום. כינורות אלה הם אלו שנמכרים לרוב בחנויות לציבור הרחב.

המתאר החיצוני של הכינור הוא אחד ההיבטים החשובים ביותר בכלי והוא מעוצב על ידי בונה הכינור. מרבית הכינורות הנוצרים כיום עושים שימוש במתארים של בוני כינורות מומחים ידועים מתקופות העבר.

דרך הבנייה המסורתית מתחילה לרוב בכתיבת סדרה של תוכניות שכוללות בין היתר שרטוט של צורת הכלי. מתוכניות אלה מכינים תבנית הדומה לחצי כינור שטוח, ועשויה לרוב ממתכת דקה או מחומר אחר. התבנית מאפשרת את הכנת מסגרת הכינור העשויה לרוב מעץ דק. מסביב למסגרת המתקבלת מחברים את צלעות הכינור העשויות מפיסות עץ שטוחות, ונוצרות על ידי גילוף וחימום זהיר. לאחר מכן מגלפים את חלקו העליון והתחתון של הכינור ומחברים אותו למבנה. הצעד הבא כולל חיבור צוואר הכינור, המגולף מסוג עץ שונה משאר המבנה (לרוב עץ אדר), למקומו על מנת להשלים את המבנה הבסיס של הכינור. מיד לאחר מכן, המבנה כולו מקבל ציפוי של ורנית.

כינון הכלי חיוני על מנת לאפשר ניגון תקין עליו והוא הצעד הבא בבניה. הכינון כולל בין היתר התאמת זווית הצוואר, הלבשת המיתרים על השחיף בצורה הנכונה, חיבור ה"נשמה" (Soundpost), המוביל את תנודות הצליל מקדמת הכינור אל גבו, וחיבור הגשר, המעביר את הצליל לתיבת התהודה.

בסיום הכינון הכלי עובר בדיקות נגינה שונות על מנת להבטיח כי חלקיו השונים מתואמים נכונה למתח המיתרים. צליל הכינור הולך ו"נפתח" בשבועות הנגינה הראשונים, ותהליך כינון הצליל נמשך בצורה הדרגתית שנים אחר כך.

בוני כינורות ישראלים חיים ועובדים בישראל זה עשרות בשנים ומנו כ-15 במספר בשנת 2008, חלקם ממשיכים במסורת משפחתית. הוותיקים בבוני הכינורות הישראלים הם שלמה רפפורט, שבנה כלים לרביעיית בודפשט המפורסמת ופעל בתל אביב בשנות המנדט הבריטי, ומשה ויינשטיין, אביו של אמנון ויינשטיין, בונה כינורות אף הוא ואב לבונה כינורות ישראלי בן הדור שלישי, שעובד עמו.

אסיה רודשטיין ולב סטרינקובסקי עלו שניהם מברית המועצות, אולם רודשטיין למדה את מקצוע בניית הכינורות עוד ברוסיה בעוד שסטרינקובסקי, כנר ובעל תואר שני במוזיקה מאוניברסיטה באזרבייג'ן, שעלה ארצה בשנות ה-70, החל את דרכו בישראל כנגן ורק בהמשך התקבל כשוליה אצל בונה כינורות ירושלמי ופתח בית מלאכה משלו בירושלים.

איל הופמקלר הוא בן למשפחת מוזיקאים, שלמד את מקצוע בניית הכינורות בפארמה שבאיטליה והשתלם גם בבניית גיטרות. בוני כלים נוספים - אייל וודניצקי, שלמה מויאל, יובל אדרת, בן-ציון מנחמי, אברהם עמר, עמית טיפנברון, אביטל יעיש, וכן בוני קשתות - אלכסנדר לפידוס, דוד סמואל ודניאל שמידט.

יונתן חי היה מהנדס במקצועו, מומחה לשימור מבנים היסטוריים, שהמשיכה לעבודה בעץ הביאה אותו להחליף כיוון ולהשתלם בקרמונה שבאיטליה בבניית כינורות, המקצוע שבו הוא עוסק כיום בישראל.

יעל רוזנבלום היא כנרת בעצמה, שלמדה את אומנות בניית הכינורות בקרמונה, שם היא מחזיקה סדנה משלה במקביל לסדנה שהיא מקיימת בתל אביב.

מדיה וקבצים בנושא בניית כינורות בוויקישיתוף

• נעם בן זאב, צליל מכוון מאד, באתר הארץ, 20 במאי 2011
• יונתן בלום, ‏"מרגש לקחת חומר פשוט ולעבד אותו עד שיוצא ממנו צליל", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 16 במרץ 2023