בהלכה, בריה הוא כינוי לדבר שלם כשהוא באותו מצב בו נברא, ולא השתנה, הן לבעל חיים, הן לצומח או לכל דבר אחר. ל'בריה' ישנה חשיבות מיוחדת בהלכה בנושאים שונים ומגוונים, המשותף בכולם הוא חשיבותה של ה'בריה', אשר מפחית בכך את הצורך בכמותה.

במשנה במסכת מכות הובאה מחלקות רבי שמעון וחכמים:

כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רבי שמעון אומר כל שהוא וחכמים אומרים כזית אמר להן רבי שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להן אף חטה אחת כברייתה

— משנה, מסכת מכות, פרק ג', משנה ב'

• ברכה אחרונה: דעת הרבה ראשונים, שלמרות שבאופן רגיל כדי לברך ברכה אחרונה על פרי כל שהוא, יש צורך בשיעור מסוים (כזית) אך אם אוכל דבר שהוא כברייתו כמו ענב, צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, למרות שמדובר בענב בודד. להלכה, מחזיקים את זה כספק, וראוי להימנע מלאכול בריה אם לא יאכל כזית.
• איסורי אכילה: האוכל מאכל טמא שהוא כברייתו, כמו נמלה, למרות שאין בה כשיעור כזית, קיים עונש מלקות על אכילתה^[1]. רש"י^[2] מחדש, שדין "בריה", הוא רק על איסור שקיים בה מיד כשנבראת, כמו איסור אכילת שרץ שהוא מיד עם בריאת הנמלה, אבל איסור שלא היה בה עם בריאתה, לא נאמר דין זה, כגון האוכל אבר שלם של בעל חיים מת, אין לחייבו משום איסור נבלה אם אין בו כזית, שכן כאשר נברא הבעל חיים לא היה עליו שם נבלה^[3].
• ביטול ברוב: בדיני ביטול ברוב נפסק, כי חתיכת בשר אסורה או דבר אחר אסור המונח בסיר מלא בשר כשר, והתערב בו עד שאי אפשר למוצאו, הוא בטל ברוב ומותר לאכול את המונח בסיר. לעומת זאת, אם גיד הנשה התערב בסיר, הוא לא בטל, מכיוון שהוא נחשב כבריה עצמאית. מכיוון שהגיד הוא חפץ לעצמו שלא השתנה בשלימותו מבריאתו, הוא לא בטל ברוב. ההסבר לכך מובא בפוסקי ההלכה, שכן ביטול ברוב מהווה ביטול חשיבות המיעוט על ידי ביטולו ברוב, אך כאשר מדובר בדבר חשוב, לא בטלה חשיבותו גם כשהוא מעורב ברוב של דבר היתר^[4]. פוסקים רבים סבורים שבריה לא בטלה גם במין בשאינו מינו^[5]. לעומתם מדברי הרמב"ם נראה שבריה לא בטלה הוא דווקא במין במינו^[6]

הלכה זו ש"בריה" לא בטלה אפילו באלף, משמעותית מאוד בדיני שרצים, כי יוצא מכך, שחרקים קטנים אוסרים מאכל גם כשגודלם זעיר ביותר. הלכה זו עודדה את העוסקים בכך, למצוא פתרונות חקלאיים לגידול ירקות עליים (כגון חסה) ללא תולעים.

לדעת פוסקים אחדים בריה בטלה כאשר יש 960 פעמים כנגדה במאכל^[7], אך הכרעת הפוסקים היא שבריה לא בטלה אפילו באלף ויותר כנגדה^[8].

• יד לטומאה: במסכת חולין, קיימת מחלוקת בין רב לרבי יוחנן האם יש יד לטומאה בשיעור של בשר שהוא פחות מכזית והאם יש דין שומר לטומאה בשיעור של פחות מפול. לפי רב, בשר שהוא פחות מכפול, והוא על עצם, אין העצם נחשב כ"יד", וכן אין עורו נחשב כ"שומר" אם הוא פחות מכפול. למרות זאת, מודה רב שכאשר מדובר בחיטה או שעורה שהיא כברייתה, יש יד גם לפחות מכזית וכפול^[9].

להלכה נפסק בשולחן ערוך^[10]: בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. ואין לו דין בריה אא"כ יש בו חיות לאפוקי חיטה אחת של איסור.

במשנה בתרומות מובא מה הכמות שדג טמא אוסר את התערובת:

דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה... דג טמא צירו אסור

— משנה, מסכת תרומות, פרק י', משנה ח'

הירושלמי^[11] מחשב שהיחס הוא אחד לתשע מאות שישים^[12]. נחלקו הראשונים בפירוש הירושלמי הר"ש^[13] שמדובר על דיני בריה ולכן הדג לא בטל ברוב, ומחדשת המשנה שבריה בטלה ב-960, וכך הבין גם הרשב"א^[14]. אבל שאר הראשונים (תוספות^[15], רא"ש^[16], ר"ן^[17]רי"ף^[18], רמב"ם^[18]) הבינו אחרת את המשנה, שמדובר על הטעם של הדג ואם יש 960 היתר אין משמעות לטעם של הדג האסור, ולכן בתערובת עם בריה, לעולם היא לא בטלה. וכך פסק השולחן ערוך^[10] שבריה לא בטלה לעולם.

• הערך "בריה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• מאמרים בנושא בריה, באתר ספריית אסיף