בעל זבוב (באנגלית: Lord of the Flies, בתרגום חופשי: "שר הזבובים") הוא רומן אלגורי שנכתב על ידי הסופר זוכה פרס נובל לספרות ויליאם גולדינג, בשנת 1954. הספר מתאר את קורותיה של קבוצת ילדים בריטיים שנקלעו על כורחם בעקבות התרסקות מטוס לאי בודד ללא קשר לעולם. עיקרה של העלילה הוא בחברה המעוותת אותה בונים הילדים באי. שם הספר בעברית מתייחס לאל הכנעני בעל זבוב, שלפעמים משמש שם נרדף לשטן.
הספר הוסרט פעמיים: ב-1963 וב-1990. הוא הופיע בתרגום עברי מאת אסתר כספי במסגרת 'ספריה לעם' של עם עובד (תשכ"ה 1965). ב-2011 יצא הספר בתרגום חדש מאת אמיר צוקרמן.
רקע
בתקופה בה נכתב הספר הייתה נפוצה ספרות האיים באירופה. ספרים רבים נכתבו על פי תבנית שבה קבוצת ילדים נקלעת לאי בודד, מנותקת מהעולם המוכר לה, ומצליחה במשך הזמן ליצור באי "חברה" אוטופית המחקה ומיישמת את המודל המוכר של חברה מערבית דמוקרטית-נאורה. גולדינג בא להתריס כנגד אלו בספרו. החברה אותה בונים הנערים ב"בעל זבוב" שונה במהותה מן הדגם הטיפוסי. חרף חינוכם הטוב מתנתקים הנערים מהחברה התרבותית ונסחפים אחרי יצריהם לכדי יצירת חברה פראית בה האדם מתגלה כאויב הגדול של עצמו.
בנוסף, רומן זה יצא לאור בשנות ה-50, כשזוועות מלחמת העולם השנייה התפרסמו יותר ויותר. יש האומרים כי המחבר ערך ברומן זה מעין ניסוי מעבדה, המנסה לבדוק האם זוועות המלחמה, ובפרט אירועי השואה היו מקרה חד-פעמי או תוצאה של יצרו הרע וחסר התקנה של האדם.
עלילה
הספר עוסק בקבוצת נערים שנקלעה לאי בודד בזמן מלחמה. בספר מתוארים החיים שהם מנהלים על האי, בהיעדר מבוגרים, מאבקי הכוח שמתנהלים על השליטה באי, והניסיון הכושל לכונן באי חיים תרבותיים וחברה מוסרית ויעילה. במשך הזמן הנערים מאבדים צלם אנוש ומתדרדרים להתנהגות שבטית ובלתי מוסרית, שתוצאותיה הן מותם של שניים מבני החבורה (סיימון וחזרזיר). הסופר ניסה לשקף בעזרת הספר את פניה של החברה האנושית על כל פגמיה, ועל כל הבעיות ששוררות בה.
הילדים מפחדים מ"החיה" או "המפלצת", שכביכול נצפתה באי. פעמים מספר הם נסוגים ממשימות שונות בגלל פחד ממנה, או שהם מקיימים טקסים שונים כדי לרצות אותה. אחד מהם הוא תקיעת ראש חזיר שניצוד על שיפוד כ"מחווה" למפלצת. ראש חזיר זה נקרא בפיהם "בעל זבוב" משום שהוא מושך זבובים. "בעל זבוב" בנצרות הוא גם כינוי של שד חזק בגיהנום או אפילו השטן עצמו.
הילדים באי מנסים ליצור חברה משלהם. בתחילה הם פועלים יחד במטרה לשרוד, אך תוך כדי התהליך הם מתחלקים לשתי קבוצות:
הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של ראלף, שדמותו מהווה את קול ההיגיון והסובלנות. ראלף מנסה לקרב את החברה שהילדים בונים על האי לחברה האנושית ממנה הם באו. מגמתו היא לשער מה היו עושים מקבלי ההחלטות בעולם האמיתי אם הם היו במקומו. בתחילה מנסים הילדים ליישב מחלוקות באופן הגיוני. לדוגמה, כדי לאפשר סדר בדיונים, רק מי שמחזיק בקונכיית ים גדולה יכול לדבר. אחד הילדים המרכזיים בקבוצתו של ראלף נקרא "חזרזיר" על היותו שמן ומגושם, והילדים ככלל מתעבים אותו. ועם זאת, משקפיו של "חזרזיר" מאפשרים לילדים להדליק אש, והוא מנסה תמיד לחשוב באופן הגיוני ושקול[א]. אחת ההחלטות המרכזיות של קבוצה זו היא הדלקת מדורה בפסגת האי כדי לאותת לאוניות. היחס לתחזוקה השוטפת של המדורה מהווה בספר מדד להתנהגות אחראית וחשיבה לטווח ארוך. בהמשך הסיפור המדורה נכבית עקב הזנחה.
מול קבוצתו של ראלף, אשר מאבדת מכוחה ככל שהסיפור מתקדם, קיימת הקבוצה של ג'ק, שמהווה את ההפך המוחלט מראלף: הוא מנהיג כוחני, המונע על ידי הצורך בסיפוק מיידי ועל ידי רדיפת הכוח. הוא מתנהג בצורה ברברית וקורא לילדים לזנוח את החיים אליהם היו רגילים לפני שבאו לאי, וליצור חברה חדשה, אשר פועלת ללא חוקים, ועל פי הדחפים והרצונות של החברים בה בלבד. למעשה ג'ק הופך במהרה לעריץ אכזר, בלתי סובלני וטוטליטרי. המחיר שגובה הכוחניות גבוה מאוד - היא גורמת למותם של שני חברים בקבוצה. מאבקי הכוח בין הקבוצות ממשיכים, ו"חזרזיר" נרצח כאשר סלע גדול שנדחף בידי רוג'ר, יד ימינו של ג'ק, פגע בו והעיפו לתהום של 40 רגל, שם התרסק על סלעי הים. הקונכייה שבידו התרסקה לאלפי רסיסים לבנים.
בסופו של הסיפור, מנהלים חברי הקבוצה של ג'ק מצוד אחר ראלף במטרה להרוג אותו. תוך כדי כך גורמים הילדים לשרפה המשתוללת באי. עשן השרפה - שמחליפה, באופן סמלי, את המדורה שהתקיימה קודם לכן - מושך את תשומת לבה של ספינה שעוברת במקום, ואנשיה מחלצים את הילדים. הספר מסתיים בנזיפתו הקלה של הקצין המושיע, אשר אומר לילדים, לאחר שמתגלה לו על הרציחות, כי היה מצפה מנערים בריטים ל"יתר תושייה". לבסוף החבורה כולה עוזבת את האי וחוזרת לציוויליזציה.
פרשנות
הספר מתאר את הדחפים הטבעיים לכאורה של האדם במסגרת שנראה שאין בה גבולות, ושבה הוא יכול לעשות ככל העולה ברוחו. מצד אחד ישנו קול ההגיון והתרבות, ומצד שני יש באדם קול של אי-סדר, אלימות, רדיפת כוח וכניעה ליצרים שבטיים וציות למנהיג אשר מבטיח הבטחות לחיים קלים.
היצירה עוסקת בגישות שונות למושג "טבע האדם", מתוך הנחה שיש טבע כזה. גישה אחת טוענת, כי ”יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו” (בראשית, ח', כ"א) ו"אדם לאדם זאב" כדברי תומאס הובס[1], וגישה שנייה גורסת כי טבע האדם שואף למסגרת אתית, תרבותית והגיונית. בעזרת הסיפור גולדינג מתאר מה עלול להתרחש כאשר האידאולוגיות קוראות תיגר אחת על השנייה.
מטרתו של גולדינג הייתה לעורר מחשבה על טבעו האמיתי של האדם שמתגלה לעיתים קרובות כרחוק מאוטופי ואף יצרי ואכזרי. בשאלת טיבו של יצר האדם: האם האדם הוא טוב מיסודו והמוסדות הם אלו המשחיתים אותו או שמא האדם רע מעצם טבעו, נוטה גולדינג יותר לאפשרות השנייה. בכך נוקט גולדינג עמדה בשאלה שנידונה גם בדיונים פילוסופים שונים וגם בוויכוח בין הזרם הליברלי לזרם הריאליסטי ביחסים הבינלאומיים. את הספר יש גם להבין על רקע מלחמת העולם השנייה שהספר נכתב בסופה. גולדינג מנסה לענות במידה רבה בספרו על השאלה כיצד אידאולוגיות קיצוניות כנאציזם ופשיזם הצליחו לשבות את לבם של המונים ולתפוס את השלטון.
האי שבו מתרחש הספר יכול היה להיות גן עדן: לנערים יש די מים מתוקים ומזון. אין חיות טורפות באי. אך, למרות האפשרות הקסומה של קיום אוטופיה על האי, הנערים מחריבים את האי, שורפים אותו, פוגעים, פוצעים והורגים אחד את השני. גולדינג טוען שבני האדם מסוגלים בנסיבות מסוימות לבטא את הרוע שבתוכם, ומתקשים לחיות בשלום זה עם זה. המפלצת אינה דבר חיצוני לילדים, אלא היא קיימת בתוך תוכם.
מבקרת הספרות גיטה אבינור תיארה זאת כך:
לאט לאט מתברר, שבמקום שאין סכנות – בוראים אותן; שהפחד אינו זקוק לעילה של ממש, כדי להיווצר; ושהרשע הנורא ביותר שוכן בלב האדם פנימה, ולא מחוצה לו. הידרדרותה של חברת הילדים מחברה שעדיין שולטים בה כללי בית-הספר שבעולם התרבות, עד לחברת פראים פרימיטיבית, אכזרית, מלאת אמונות טפלות ואלימות – היא היא נושא הספר. העובדה שהמחבר עצמו הוא איש חינוך, המכיר ילדים היטב משנות ניסיון ועבודה, – נותנת משנה תוקף לדבריו. "בעל זבוב" הוא ספר מפחיד ומהלך אימים, משום שהוא כתוב בצורה משכנעת ביותר, ומעובד עד לפרטי פרטים.
המוטיב של שרפה המוצתת על ידי בוגדים במטרה לרצוח את ה"טובים" בסיפור ומעוררת את תשומת-לב צוותה של אנייה חולפת המחלץ את הקבוצה כולה לקוח מספרו של פרנץ ורפל ארבעים הימים של מוסה דאג[דרוש מקור], בו מציתה קבוצת עריקים בראשות סארקיס קאליקיאן את המחנה הארמני כולו במטרה ליצור אי-סדר ולהביא למותו של מנהיג המחנה, הכהן טר הייגאסון; התבערה על מוסא דאג גם היא מביאה למקום שייטת בריטית-צרפתית, המחלצת את הארמנים שהיו מכותרים על ההר בידי כוחות טורקיים. בניגוד למסר הפסימי בסוף בעל זבוב, טר הייגאסון, ששרד את הדליקה, מגיע לתובנה כי 'האל פועל בדרכים בלתי צפויות'.
ביקורת
ההיסטוריון ההולנדי רוטגר ברגמן, טען כי תיאוריו של גולדינג אינם מציאותיים. ומביא דוגמה בולטת לניגוד להשקפתו של גולדינג היא תקרית אמתית שאירעה ב-1965, כאשר קבוצת תלמידים מטונגה, שהפליגו בסירת דיג, נטרפה על אי בלתי מיושב. לאחר שנחשבו כמתים על ידי קרוביהם, התגלו הילדים כעבור יותר מ-15 חודשים בריאים ושלמים. הקבוצה הצליחה לשרוד באמצעות הקמת קומונה קטנה שכללה גן מזון, קני אחסון למי גשמים מגזעי עצים, מכון כושר מאולתר, מגרש בדמינטון, לולי תרנגולות ואש קבועה, והכול תוך שימוש בסכין ישנה, בעבודת כפיים ובנחישות רבה. כשהקפטן פיטר וורנר גילה אותם, היו הילדים במצב בריאותי ורוחני טוב[2].
ראו גם
לקריאה נוספת
- חנה סקרה, עיונים ספרותיים ואקטואליים ברומן בעל זבוב, מאת ויליאם גולדינג, ספריית פועלים, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ^ "חזרזיר" הוא קצר רואי, ליקוי הניתן לתיקון באמצעות עדשות מפזרות, מהסוג שלא ניתן להדליק עמם אש. ייתכן וגולדינג הכיר זאת וכיוון לכך, אך ככל הנראה זו פשוט טעות.
הערות שוליים
- ^ הנתין/האזרח, פורסם במקור בלטינית ב-1647 באמסטרדם
- ^ רוטגר ברגמן, המין האנושי היסטוריה של תקוה, פן, ידיעות ספרים, ספטמבר 2020
