וינדזברג נולד בלודז', פולין למשה וינדזברג ולפרידה לבית מרקוביץ. ב-1917 סיים את לימודי התיכון במוסקבה. ב-1918 החל את לימודי הרפואה בזגרב, בשנת 1920 המשיך את לימודיו ביינה. סיים את לימודי הרפואה ב-1927 בציריך.
בפברואר 1948 עלה וינדזברג לארץ ישראל, מלווה ברעייתו הלה חיה לבית יסלסון.
צלב הגבורה של צבא פולין שקיבל ד"ר וינדזברג על גבורתו במלחמת העולם השנייה
מלחמת השחרור
במרץ 1948 הוצב וינדזברג בכפר עציון בתור מנהל השירות הרפואי. הוא ארגן את המערך הרפואי ואת בית החולים כך שניתן יהיה לערוך ניתוחי שדה במקום.
במהלך הקרבות טיפל בכ־300 פצועים, תחת אש כבדה.
החובשת רבקה נדיבי העידה: "היה לנו ולפצועים מזל גדול מאד שהוא היה איתנו. ידע לנתח ולתפקד בתנאים קשים מאד והציל הרבה פצועים".
ב-12 במאי החליט להעביר את הפצועים וצוות המרפאה מכפר עציון למשואות יצחק[2]. המעבר נעשה בחסות החשיכה בדרך לא סלולה ומפותלת. החלטה זו הצילה את חיי כ-35 הפצועים ועוד כ-15 אנשי הצוות הרפואי, משום שלמחרת נכבש כפר עציון בידי הלגיון הערבי וכל הלוחמים שנותרו בחיים בתום הקרב נרצחו בידי חיילי הלגיון הערבי[3]. לפי עדויות שרידי כפר עציון ושל ד"ר קורנבליט: "ד"ר וינדזברג, ד"ר קורינבליט, שלושה מאנשי משואות יצחק ויחזקאל א. מכפר-עציון היו האחרונים בין ההולכים. הם סחבו אלונקה עליה היה שכוב פצוע קשה שנאנח מדי פעם בפעם. ההליכה הייתה קשה"[4].
וינדזברג שירת בצה"ל כרופא צבאי בדרגת סגן-אלוף עד דצמבר 1958. וינדזברג היה בין הרופאים ניצולי השואה אשר ניסיונם הצבאי קידמם לתפקידי פיקוד בחיל-הרפואה[5].
מ־1958 עד 1967 היה אזרח עובד צה"ל וחבר בוועדות רפואיות בלשכת גיוס.
באוקטובר 1950 נהרג בנו היחיד, אריה (ליאוניד), בתאונת דרכים. וינדזברג ורעייתו היו שותפים מלאים לגידול הנכדים יוסי ומשה.
