בן המלך והנזיר

בן המלך והנזיר, הדפסה משנת 1557 במנטובה
מידע כללי
מאת	אברהם אבן חסדאי
שפת המקור	עברית
סוגה	ספרות המוסר
הוצאה
תאריך הוצאה	המאה ה־12?

ספר 'בן המלך והנזיר' – אבן חסדאי נכתב בנוסח העברי על ידי אברהם הלוי בן שמואל אבן חסדאי במאה ה-12 או ה-13. אבן חסדאי יצר יצירה חדשה שמבוססת על סיפורו של בודהא.

אבן חסדאי כינה את חיבורו בשם "רווח והצלה", אולם הוא נודע ברבים בשם "בן המלך והנזיר". הנוסח נעשה מתוך תרגום ערבי של הנוסח היווני-נוצרי של הספר.

החיבור משויך לסוגת ספרות המוסר, והוא מיועד לבני כל המעמדות. הוא כתוב בפרוזה חרוזה, משולבת עם שירים, משלים וסיפורים שונים, מסוג האדב'. הספר השפיע על יוצרים יהודים רבים שבאו אחריו.

ספר 'בן המלך והנזיר' הוא ספר עצמאי שבחלקו תרגום אמנותי גלגול של סיפור בודהא, שהתגלגל לנצרות וקיבל עיבוד נוצרי, אשר כונה בשם ספר ברלעם ויואסף (Barlaam and Josaphat)

הנוסח היווני הנוצרי תורגם לשפות רבות, ביניהם לערבית. ואבן חסדאי עיבד לעברית מהנוסח הערבי. אבן חסדאי עסק בתרגום אומנותי – שבמהלכו סיגנן וניסח בלשון עברית ברורה, בפרוזה חרוזה ובשירה, דברים שהובאו במקורם בעיקר בערבית ובפרוזה שאינה חרוזה.

אבן חסדאי הכניס לספר שינויים מגמתיים מפליגים: בצורה, בלשון, בסגנון, בסוגה, בחומרים ובהשקפת העולם. שינויים אלה מעמידים את הספר בגרסתו העברית כגרסה עצמאית, מקורית, בעלת מטרות שונות מאלה שבנוסח הערבי-נוצרי. הנוסח העברי של 'בן המלך והנזיר' הוא ביטוי לדעות ולאמונות המשותפות של היהודים, הנוצרים והמוסלמים, מבלי להתייחס לניגודים שיש בין הדעות.

אפשר לזהות את הפן האומנותי – חזותי הבולט בספר 'בן המלך והנזיר'. כך למשל, באחד מכתבי העת, יש איורים וציורים שונים, בנוסף לכותרות ומראי-מקום שבגוף הטקסט. הרעיון להוספת ציורים מעיד על הרצון להדמות לספרות העולם בכלל.

ספר "בן המלך והנזיר" מורכב משלושים וחמישה פרקים. בפתיחתו מתואר רצף של אירועים שגרמו למלך בהודו לפתח איבה כלפי הנזירים במלכותו.

כעבור שנה נולד למלך בן, הייתה נבואה שלבן המלך יהיה כבוד אלוהי, כך הבן יידבק בדת ובנזירות ויכחיד את עובדי האלילים. נבואה זו החרידה את המלך, והתחיל לטכס עצה כיצד למנוע את הגזירה, וכיצד להבטיח שבנו יהיה מלך אחריו. לכן הרחיק אותו לאי מבודד שבנה בו מגדל ואסר עליו לצאת מחוץ למגדל זה.

בן המלך גדל, בגר, והתחיל לחשוב על הסיבות שבגללן נאסר במגדל, שאל אחד השומרים וידע ממנו שאביו המלך גזר עליו להיות לבד במגדל ואסר עליו כל יציאה. הבן התווכח עם אביו כדי לצאת החוצה ולבסוף קיבל אישורו לצאת מחוץ לאי. אבל המלך השתדל לשמור על בנו, והורה למשרתיו להישאר ערנים ברחובות כדי שבנו יכיר רק הדברים הטובים הנאים ומעוררי השמחה.

באחד הטיולים התרחק בן המלך מהמשרתים ונתקל בפעם הראשונה בחייו באדם עיוור ואדם חולה שצורתם השתנתה מחמת המחלה. ובטיול אחר הוא פגש זקן שאיבד את כוחו. וכך הוא ידע שאחרי הזקנה יש מוות ואחרי המוות יש גמול ועונש בעולם הבא.

בגלל שבן המלך נחשף לדברים אלה, למצוקות החיים ולמכאוביהם הוא התחיל לשאול שאלות הקשורות למהות החיים. ואכן נזיר אחד השומע על המצוקה של בן המלך התנדב לעזור לו, התחפש לסוחר והצליח להיכנס לביתו של המלך, ניפגש עם בן המלך וכשהיו לבד גילה הנזיר לבן המלך את זהותו האמיתית.

מהפרק השמיני ועד סוף הסיפור, מתנהל דיאלוג ביניהם. בן המלך שואל, והנזיר עונה לו ומחנכו דרך פתגמים, משלים, סיפורים ושירים. אחרי כך הנזיר עודד אותו לבחור בדרך הלמידה למרות הסכנות הכרוכות בכך.

• הדגשת ערך החכמה לעומת הסכלות
• צדקה כמצילה ממוות
• הסתפקות במועט
• אהבת הזולת
• יושר ונאמנות
• לא לפחד מהלא ידוע, ולתכנן לאורך זמן
• להינשא מתוך אהבה, להכיר את מגרעות האישה ולדעת למשול בה
• לא להאמין לכל דבר
• לא להתבייש ללמוד מכל אדם
• לאהוב את הרֵעַ ולהכיר בשנאת בני האדם לשונה מהם
• לקבוע גבולות
• לא לדבר בנושאים ללא ידע בהם
• ענייני אכילה, רפואה, ידע תאולוגי – אמונה וידיעת האל
• נבואה, השטן, אפסות האדם, הזמן, העולם הזה והעולם הבא
• זקנה ומוות, הכנעה, כעס, מחילה, מלאכה, נדיבות, סוד, צניעות, קניין, שקר, שתיקה.

בן המלך תופס את הנזיר כמענה לשאלותיו, ומבקש להישאר אתו. והוא מביע את רצונו לנטוש את אביו ודרכו ולהישאר עם הנזיר שיהיה לו כאב רוחני. אבל הנזיר מעמיד אותו על חשיבות כיבוד ההורים.

הנזיר עוזב אותו לפרק זמן, כדי לבדוק אם בן המלך מסוגל להסתדר לבדו כפי שלימד אותו. כשחזר ידע שבן המלך העמיק בתלמודו, וכך הנזיר סיים את תפקידו, והוא יכול לעזוב את בן המלך ולסייע בחוכמתו לאחרים.

לפני שהנזיר הולך הוא משאיר לבן המלך את צוואתו ומלמדו שעל האדם לדבוק בעבודה שהוא אמון עליה. כך על בן המלך להישאר במקומו למלא את חובתו ולשלוט בעם. לסיום, מקנה הנזיר לבן המלך את חכמת הפילוסופיה, ובכך הסתיים תהליך החניכה, ונפרדו.

ביצירתו של אבן חסדאי נכללו סיפורים עממיים, אלגוריים ומשלים, שירים, אמירות חכמה, פתגמים, חידות וענייני מדע הרפואה והפילוסופיה. מדובר בתכנים שאינם מקוריים לאבן חסדאי, אלא שיבוץ, איסוף ומיזוג חומרים ממקורות קודמים.

הספר שייך לז'אנר ה'אדב', ספרות חצרנית שהמטרה שלה להוסיף חוכמה ומוסר השכל. ב'בן המלך והנזיר', יש חשיבות לספרות ה'אדב' בתחומים שונים, חומרים שאובים ממקורות שונים, מטרות, ניסוח, עומק, קהל יעד, מגוון התכנים, דרך ארגון וסידור הטקסט.

בספר מזהים מגוון של חומרים, מגוון זה הולם את השאיפה האנציקלופדית של ספרות ה'אדב' דהיינו: להעניק לקורא ידע בסיסי רחב, בכל דבר ועניין, אשר בתוכו עצות ודברי מוסר, הלכות חיים, ידע עיוני רחב.

קיימים שלושים ושניים משלים וסיפורים. רוב הסיפורים מסופרים על ידי הנזיר שעונה לשאלות בן המלך, והשאר מסופרים על ידי דמויות בסיפוריו, בחינת 'סיפור בתוך סיפור'. שמונה מהסיפורים ביצירה נמנים עם אחד עשר הסיפורים שבנוסח היווני 'ברלעם ויואסף'. סיפורים אחרים נמצאים בנוסחים אחרים של היצירה וסיפורים אחרים אינם מופיעים באף נוסח ידוע אחר של היצירה, וכינוסם בספר הוא מעשה ידיו של אבן חסדאי.

לרוב הסיפורים הללו מקור הודי-מזרחי ומקבילות בסיפורי ה'גֶ'טַאקַה' – סיפורי לידתו וחייו של בודהא בגלגולים קודמים. אבל, אין במקורם ההודי של הסיפורים כדי להעיד בהכרח על קרבת הנוסח העברי לנוסח ההודי, שכן רבים מהם נפוצו במרחב האסלאמי בעל פה ובכתב.

הסיפורים שבנוסח העברי של ספר 'בן המלך והנזיר' נמנים בעיקר עם שני סוגים ספרותיים: משלים ונובלות. המשלים הם אלגוריים במובהק, ובחלקם מתפרש הנמשל בסוף המעשה, בעיקר משלי בעלי חיים, גם כן יש משל צמחים ומשלי בני אדם.

'נובלות' הם סיפורים המעוגנים במציאות הריאלית, וגיבוריהם הם אנשים 'רגילים', אשר מתמודדים עם תפניות פתאומיות בחייהם, באמצעות תכונותיהם ואופיים. עם התכונות הנבחנות בסיפורים נמנים: נאמנות, חכמה, אהבה, סיפורים בגנות הנשים, נימוסי שולחן ותכונות רבות אחרות.

לסיפורים מגמה דידקטית, הם באים על-פי רוב במסגרת השיעורים שמלמד הנזיר את בן המלך, ומציגים מופת שיש לחקותו ולנהוג על פיו. בסופם בא בדרך כלל סיכום מוסרי המחזק את המסר, מוסרי השכל מדגימים רעיון מסוים ומטרתם לשכנע הקורא לנהוג על פיהם.

הסיפורים בספר 'בן המלך והנזיר' שומרים על יציבות הסדר החברתי. הם מדריכים את קוראי הספר ואת שומעיו להסתפק במועט, להימנע ממעשים שאינם "ראויים" ולהיזהר בכבודה של מלכות. רק דבר אחד חשוב משמירה על הסדר הקיים והיא האמונה, שהדבק בה יידרש לעיתים להפר את צווי המלכות ואת כללי בני האדם.

בטקסט נמצאות כמאתיים חמישים מימרות חכמה שיש בהן מוסר, כללי התנהגות ועצות לאופני התנהלות בחיים. מימרות אלו באות לידי ביטוי במגוון רחב של תחומים, כמו טוב ורע, חכמה וטפשות, שפלות רוח וגאווה, נדיבות וקמצנות, זקנה ונעורים, עצלות, קנאה, חמדנות, דברי הגות ואמונה, חנופה, חשיבות ההכנה לחיי העולם הבא והחיים היאים לעולם הזה. למימרות החוכמה יש מקור ערבי, כלומר יש השפעה לאנשים ערבים שספרו אותם.

בנוסף לכך יש עצות לאופני התנהגות בתוך החברה עם בני אדם, עם נתינים, שליטים, ידידים, הורים, אויבים, ילדים ונשים. ברוב המקרים החכמה נמסרת כמו אקסיומה, כאמת חיים נחרצת וחד משמעית. המימרות מנוסחות בבהירות ובישירות, על פי רוב בפרוזה לא חרוזה, ובאופן פתגמי-מכתמי, פעמים מנוסחים הדברים כשאלות (חידות) ותשובות. יתר על כן, יותר מחצי השירים שבטקסט אינם אלא ניסוח שירי של משלי חכמה ומוסר.

המכתמים ומימרות החכמה נאמרים מפי דמויות (בסיפור המסגרת ובסיפורים שבו), כדי לחזק ולסכם את דבריהן. פעמים הם נאמרים כפרי ניסיונן האישי של הדמויות הפועלות בעלילה, ואילו ברוב המקרים הדמויות עצמן תולות את דברי החוכמה שבפיהן בדמויות אנונימיות אך סמכותיות יותר, שיש בדעתן ובניסיון חייהן כדי להשפיע. פעמים אמירות החכמה מובאות בשם לאום. מקבילות לפתגמים ומכתבי החכמה שבספר 'בן המלך והנזיר' נמצאות ביצירות חכמה ומוסר כמו גם בשירים וביצירות פרוזה חרוזה, שכתבו יהודים.

בנוסח העברי נמצא כמאה חמישים ושניים שירים, כך משולבים שירים הפזורים לכל אורך היצירה, בין פסקאות הפרוזה החרוזה, רוב השירים קצרים מאוד, בין שניים לארבעה בתים (טורי-שיר), הארוך בהם הוא בן עשרה בתים. בארבעה מקרים השירים באים בסוף השער כחתימה, ויש שני שערים שאין בהם שירים.

מבחינת תוכן השירים, הם מבוססים על דברי חכמה ומוסר שהמטרה שלהם להדריך את האדם כיצד לחיות. השירים מחזקים את המסרים המוצגים בעלילה, וגם נמצאים שירים שנחשבים כחלק בלתי נפרד מהעלילה שהגידו אותם הדמויות. ולפעמים העצות נמסרות מפי משוררים אנונימיים.

מבנה השירים, כל השירים בנויים בצורה ה'פסוקה' (קִטְעַה) (חוץ משני שירים הבנויים בסגנון ה'מֻסַמַּט') ובנויים לפי מוסכמות השירה העברית הספרדית הקלאסית מצד אמצעיה האומנותיים ומוסכמותיה בלשון ובסגנון. יש לזכור שאבן חסדאי הושפע ממשוררי ספרד העבריים שקדמו לו.

ארבעת השערים האחרונים בספר עוסקים בשאלות פילוסופיות, שהם אינם במקור לאבן חסדאי. יש התייחסות כללית לרעיון הניאופלטוני על מדרג הישויות ביקום על פי מידת קרבתן או ריחוקן ממקורן ב"יש המושלם". בראש המדרג הרוח ובתחתיתו החומר.

הנזיר מסביר את רעיון ההאצלה והשלבים שלה: בריאה, נוצרו יש מאין החומר ההיולי, הקדמון והצורה הקדומה. השכל הכללי נוצר מהתחברות החומר והצורה ואז נבעו ממנו כל הסוגים, המינים והזנים: הנפש המדברת, השכלית, הנפש החיה, הנפש הצומחת, והנחותים יותר הדוממים. הנזיר מפרט את היכולת והמוגבלות של כל סוג, והשוני ביניהן תלוי באיכות נביעת האור, ובאיכות קבלתו על ידי החומרים השונים והן בהבדל בין מאציל האור למקבלו. הנזיר מפרט את הדרגות השונות של כל נפש, לפי נטייתה כלפי מעלה אל המדרגה הקרובה אל מקור האור; כלפי מטה אל המדרגה התחתונה, הרחוקה ממנו או במדרגה האמצעית, הנוטלת משני הקצוות כאחד.

הנזיר ממשיך ללמד את בן המלך על גורל הנפש לאחר המוות. הוא פותח ברעיון נצחיות הנפש בניגוד לכיליון הגוף, וטוען שהנפש מגיעה לשלמותה דווקא כשהיא נפרדת מהגוף. בסוף, הנזיר מזכיר את השכר והעונש הצפויים לנפש האנושית לאחר המוות. מיקומה של המסה הפילוסופית בסוף היצירה מעמיד את התכנים העוסקים בתהליך הנביעה והאסכטולוגיה כשיא הידע שמלמד הנזיר את בן המלך. לאחר שהשלים בן המלך את הלמידה, בכל התחומים ולאחר שהתנהג בפועל, נמצא ראוי לקבל התורה החשובה. אבן חסדאי מגיש לקוראים ידע כללי נרחב באופן שווה לכל נפש.

אבן חסדאי שילב את עיקרי 'תורת הליחות' בשלושה שערים בספר בן המלך והנזיר, אשר עמדה ביסוד הרפואה בימי הביניים עד ימי הרנסאנס. אבן חסדאי החזיק ברפואה ה'גלנית' אף שדבריו נשענים על דברי הרמב"ם. לפי הרפואה ה'גלנית': בגוף יש ארבעה סוגי נוזלים, שקוראים להם 'ליחות', ליחה צהובה, שחורה, לבנה ואדומה. כל אחת מהליחות אחראית על תכונה נפשית דומיננטית ועל תפקיד אחר בגוף. ערבוב נכון לליחות הוא חיוני לבריאות נפשית וגופנית, וחוסר איזון ביניהן נחשב כגורם אחראי על מחלות פיזיות ונפשיות.

בספר בן המלך והנזיר, בשער השני, הנזיר מפרש בצורה ברורה את עקרונות הרפואה ה'גלנית': הקשר בין הגוף לליחות ומינונן, תכונות כוחות הגוף: קליטה, ספיגה, עיכול ופליטה, חום וקור, יובש ולחות והשפעת היסודות (אש, אדמה, אוויר ומים) בעולם על תפקודו ובריאותו של הגוף. אחרי שהנזיר מעביר הידע התאורטי הוא פונה לעצה מעשית, הוא מדריך את בן המלך איך לשלוט בכמות האוכל שהוא אוכל, ומסביר שעל הרופא לפעול בשלבים כדי לתקן ולאזן את המזג המשובש: ראשית, ניקוי הגוף מגודש הליחות המיותרות שגרמו למחלה ואיזונו. שנית, ללמד החולה על המאכלים והשתייה הטובים לו כדי לשמור על האיזון. הנזיר מלמד בן המלך שיש השפעה באופן דומה לליחות על הנפש ועל הגוף. ולכן יתר התאוות מזיקות.

דמיון ושוני לספרות המקאמה

הדמיון:

מבחינת הניסוח:

הניסוח הוא בלשון פשוטה, ברורה וקצרה דבר זה מקל על הקורא להבין את המסר ואת התוכן. כל עניין חדש מוצג בהתחלה דרך דו-שיח או סיפור, בדרך עלילתית ובפרוזה חרוזה, אחרי כן באים משלים המסכמים בקצרה את המסר שעלה מהסיפור, מחזקים אותו, באמירות מפורשות. דרך מהלך זה יש הפנמה לתכנים דידקטיים, בעצם יש חזרה על המסר. ולכן, הניסוח ב 'בן המלך והנזיר' מסייע לממש התכלית הספרותית האסתטית והתכלית העיונית חינוכית -דידקטית.

מבחינת הסגנון:

בולטים מאפייני הסגנון של ספרות המקאמה, רוב הספר כתוב בפרוזה מחורזת מלאה שיבוצים ומשולבים בה שירים קצרים, שוויי משקל וחרוז, יסוד עלילתי, מגוון נושאים עשיר, פנייה לקהל חצרני ו'עממי' כאחד, חלוקת היצירה לשערים ובניית העלילה סביב שתי דמויות קבועות, מתוכן אחת המעוררת את חברתה לְסַפֵּר סיפורים – המשתנים משער לשער.

השוני:

הניסוח של היצירה מעיד על רצונו של אבן חסדאי לקרב את היצירה לטעם הקהל ולמשוך אותם. לשם כך הוא כתב את היצירה בסגנון הפופולרי של ספרות המקאמה, ומצד שני גם שינה ממנה כדי להקל על ההבנה. ולכן יצירתו :

• כתובה בלשון פשוטה וברורה.
• ניסוח בפרוזה רגילה.
• עיצוב הדמויות, בן המלך אינו מגיד, והנזיר אינו גיבור. הנזיר הוא מאופיין כמורה יציב

ההקדמה של אבן חסדאי ומטרות הספר :

בפתיחת הספר מופיעות שלוש הקדמות שהביא אותן אבן חסדאי:

1. "הקדמת המעתיק", הוא המתרגם, שאבן חסדאי כתב אותה.
2. "הקדמת המעתיק הערבי", של ספר ברעלם ויואסף הערבי נוצרי.
3. "הקדמת המחבר" – שלקח אותה מהמקור שבו הוא השתמש של הספר היווני ברעלם ויואסף.

"הקדמת המעתיק" היא ההקדמה שכתב אבן חסדאי ליצירה, בה הוא מתלונן על מיעוט צרכני התרבות, ומביע תרעומת על מידותיהם הרעות של בני דורו. הוא טוען, שכולם החליפו תבונה וחוכמה, אמונה ומוסר ההשכל בטיפשות וסכלות ועסקו בחומרנות ותענוג בחיים. כך הוא מציג אותם כחצופים ושקרנים חסרי בושה, כמדברים הרבה ועושים מעט.

בנוסף לכך הוא מביע את כעסו על המשוררים ומתלונן על מעמד היצירה בתקופתו, כך שבני דורו היו גונבים שירים למשוררים אחרים ומיחסים אותם לעצמם. והיו צוחקים ולועגים לאנשי הרוח, ומעריכים ומכבדים את אנשי הממון.

וכך אמר אבן חסדאי שכתיבת 'בן המלך והנזיר' בנוסח העברי באה כתגובה לרעות חולות אלו. אחרי כך, הוא מזדהה ומרחם על בני דורו שאיבדו את הדרך, והוא רוצה לעזור להם בתיקונה.

אבן חסדאי ניסה למשוך אליו את קהל הקוראים ולהתאים את היצירה שלו לטעמם. כך עשה שינוי ביצירה, כתב בלשון מודרנית לתקופתו, הוסיף פן פילוסופי אוניברסלי, ובחר במבנה לקוח מהספרות הערבית.

אבן חסדאי הכניס לעיבודו שינויים בעיצוב העלילה והדמויות בנוסח העברי, מסר היצירה משתנה, הקונפליקט והמאבק בין עבודת האלילים לבין האמונה באל אחד ויחיד והחינוך לפרישות, חדלים להיות עיקר.

היצירה לא מכילה אפיונים יהודיים מובהקים, מדובר באמצעי פואטי סגנוני ולא מהותי כך הטקסט עתיר בשיבוצים מתוך התנ"ך, מבואות מבוססות על המשנה, התלמוד, ועל המדרש. הנימה היהודית נתפסת רק במשפט הסיום, "הַמָּקוֹם בְּרַחֲמָיו הָרַבִּים / יְקַבֵּץ וְיָשִׁיב אֶל שַׁעַר בַּת רַבִּים / יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים!". לעומת זאת יש בטקסט אמירות פילוסופיות.

הנזיר מרחיב את הדיבור על האלוהות, על הנבואה ועל השטן, על הנשמה ועל מקורה, על החיים בעולם הזה ועל חשיבות הכנת נפש האדם לעולם הבא, שם תזכה הנפש לגמולה הראוי. אבן חסדאי לא תיאר הדברים בצורה מיוחדת וספציפית לאחת הדתות, הוא למשל מציין שכל אמונה מתייחדת בנביאיה. גם כן, אפשר למצוא בספר אלמנטים מהשקפת העולם הבודהיסטית, שאינם סותרים האמונות המונותיאיסטיות.

רעיונות בודהיסטיים כמו קַרְמָה, גלגול נשמות, ויסודות אתאיסטים ואגנוסטיים הוצאו מן הטקסט כבר בידי העורך הנוצרי, שאף החליף את רעיון השלווה המושגת באמצעות נירווַאנה, ב'עונג' הצפוי למאמין בעולם הבא. ואולם רעיונות בודהיסטים שניתן ליישבם עם הדתות המונותיאיסטיות לא הוצאו מן הטקסט.

עם רעיונות אלו נמנים המוּדעות לסבל ולרוע בעולם הזה, ארעיותן ואופיין הלא מספק של ההנאות המזומנות בו לאדם, הטוּב והשחרור מן הסבל באמצעות ההתנתקות מהבלי העולם והדבקות בחכמת האמת.

ספר בן המלך והנזיר השפיע על היוצרים שקראו אותו, אשר השתמשו בשירים ואמירות שנלקחו מתוכו והוסיפו אותם ליצירות עבריות שלהם, כמו למשל:

• 'חיבור התשובה' למנחם המאירי (דרום צרפת, 1249–1315)
• 'מחברות עמנואל' לעמנואל הרומי (איטליה, נפטר בין 1328 ל-1336)

ויש יוצרים שמזכירים אותו בצורה מפורשת וברורה ביצירותיהם, בהם:

• ר' חיים בן עטר, מרוקו במאה השבע-עשרה (אור החיים: א, 252 ^{[דרושה הבהרה]})
• הגר"א מוילנה במאה השמונה עשרה (קול אליהו, במדבר יד, ט. דברי אליהו ב"ב טז)
• הרב יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, אף הוא במאה השמונה עשרה (תולדות יעקב יוסף: וישב ב; שמות ו; בא ה)
• הבן איש חי, בגדאד, המאה העשרים (ספר בן איש חי, שנה ראשונה, ניצבים, הקדמה)

המשורר היהודי-פרסי בן המאה ה-17 אלישע בן שמואל יצר גרסה פרסית יהודית ל"בן המלך והנזיר" של אבן חסדאי, וקרא לו בשם "שאהזאדה וצופי" (בן המלך והצופי).

הספר מיועד לבני כל המעמדות בלי הבדל. בפרקים רבים נלמדים דברים מתוך התמקדות בדברי עשירים, מלכים, המלך ובנו שעמדו במרכז העלילה וסיפור המסגרת.

• אילת אטינגר, תשע"א. אברהם בן שמואל הלוי אבן חסדאי, אוניברסיטת תל אביב
• חיים שירמן, תשכ"א. השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים ותל אביב. ב:238–241
• חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1997

• בן המלך והנזיר באתר ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב
• חסדאי אברהם בן שמואל הלוי באתר דעת של מכללת יעקב הרצוג
• בן המלך והנזיר באתר דעת
• בן המלך והנזיר בהיברובוקס https://www.hebrewbooks.org/41607