הלהקה "הבלטים הרוסיים של מונטה קרלו" (ברבים) נוצרה בשנת 1932 לאחר מותו של סרגיי דיאגילב והתפרקות הבלט רוס. מנהלה היה ואסילי דה באזיל (המוכר יותר כקולונל ו. דה באזיל), ומנהלה האמנותי היה רנה בלום. דרכיהם נפרדו ב-1936 והלהקה התפצלה. החלק שנשאר בידי באזיל שינה פעמיים את שמו לפני שהיה לבלט רוס המקורי. בלום ייסד את בלט דה מונטה קרלו, ששינה את שמו ל"בלט רוס דה מונטה קרלו" (בצרפתית: Ballet Russe de Monte-Carlo הפעם ביחיד) כשליאוניד מאסין התמנה למנהל האמנותי בשנת 1938. בשם זה פעלה הלהקה עד להתפרקותה כעבור כ-20 שנה.

בין הרקדנים ב"בלט רוס דה מונטה קרלו" היו רותאנה בוריס, פרדריק פרנקלין, אלכסנדרה דנילובה, מריה טולצ'יף, ניקולאס מגאלאנס^[1] תמרה טומאנובה, ג'ורג' זוריץ', אליסיה אלונזו, איבון ג'ויס קרייג, נינה נובאק, רייבן וילקינסון, מרדית בייליס, סיד צ'ריס ועוד. כוריאוגרף הבית של הלהקה היה מאסין; היא הציגה גם כוריאוגרפיות של מיכאיל פוקין, ברוניסלבה ניז'ינסקה, פרדריק אשטון, ז'ורז' בלנשין, אגנס דה מיל, רות פייג' וולרי בטיס.

הבלט רוס דה מונטה קרלו סייר בעיקר בארצות הברית לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. הלהקה הביאה בלט לערים ועיירות ברחבי הארץ, במקומות רבים שאנשיהם לא ראו בלט קלאסי מימיהם. הרקדנים הראשיים של הלהקה הופיעו עם להקות אחרות וייסדו בתי ספר למחול ולהקות משלהם ברחבי ארצות הברית ואירופה. הם הנחילו את מסורות הבלט הרוסי לדורות של אמריקאים ואירופאים.

בלט רוס דה מונטה קרלו החל את דרכו משום שלאוניד מאסין, כוריאוגרף הבלטים הרוסים של קולונל ואסילי דה באזיל, שאף להיות יותר מיד-ימינו של קולונל ואסילי דה באזיל ותו לא. דה באזיל היה המנהל האמנותי של הבלטים הרוסיים שלו, ומאסין חמד משרה זו, על כן פרש ממשרתו כדי להקים להקה משלו. ^[2]

בלום ודה באזיל הסתכסכו בשנת 1934, ושותפותם בבלטים הרוסיים התפרקה.^[3] אחרי שעמלו נואשות לשמר את הבלט בחיים במונטה קרלו, השיגו ב-1937 בלום והכוריאוגרף הקודם של הבלטים הרוסיים, ליאוניד מאסין, מימון מ"עולם האמנות" של יוליוס פליישמן, ליצירת להקת בלט חדשה.^[4]

בראשית דרכה, נתקלה חברת בלום ומאסין בקשיים עם קולונל דה באזיל: הבלטים שמאסין יצר להם כוריאוגרפיה כשהיה בקשר עם קולונל דה באזיל היו רכוש חברתו. מאסין תבע את דה באזיל בלונדון להשיב לידיו את זכויות הקניין הרוחני על יצירותיו הוא. הוא הגיש תביעה גם על השם "בלט רוס דה מונטה קרלו".^[5] חבר המושבעים החליט, שקולונל דה באזיל מחזיק בזכויות על הבלטים שמאסין יצר בין 1932 ל-1937, אבל לא אלה שיצר לפני 1932.^[6] עוד קבע, ששתי החברות הממשיכות יכולות להשתמש בשם "בלט רוס" - אבל רק החברה של מאסין ובלום יכולה להיקרא "בלט רוס דה מונטה קרלו" קולונל דה באזיל התפשר לבסוף של "בלט רוס המקורי"

"בלט רוס דה מונטה קרלו" החדש הופיע לראשונה בשנת 1938. הרקדנים הבריטיים פרדריק פרנקלין וג'ו סאבינו נמנו עם המצטרפים ללהקה החדשה. פרנקלין רקד עם הלהקה מ-1938 עד 1952, ובשנת 1944 התמנה למנהל בלט. עם הלהקה, יצרו פרנקלין ואלכסנדרה דנילובה אחת משותפויות הבלט האגדיות של המאה ה-20.

סול יורוק, שניהל את להקת בלט רוס המקורי של באזיל מאז 1934, הגיע לבסוף לנהל גם את הלהקה של בלום. הוא קיווה לאחד את שתי להקות הבלט, אבל הדבר לא עלה בידו.

ה"בלט רוס דה מונטה קרלו" וה"בלט רוס רוס המקורי" הופיעו לעיתים קרובות בסמיכות זו לזו. ב-1938, הופיעו שתי הלהקטות בלונדון במרחק רחובות ספורים זו מזו. יורוק המשיך להציב את שתי הלהקות להופעות סמוכות. אחרי לונדון, רשם יורוק את שתי הלהקות לעונת הופעות בניו יורק, למשך חמישה-עשר שבועות בסך הכל, שהסתכמו בעונת הבלט הארוכה ביותר בניו יורק. נוסף לניהול, חלקו שתי הלהקות גם רקדנים.

המייסד השותף רנה בלום נאסר ב-12 בדצמבר 1941, בביתו בפריז, בין היהודים הראשונים שמשטרת פריז לקחה אחרי תבוסת צרפת ונפילתה בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. הוא הוחזק במחנה בון-לה-רולאנד, ואחר במחנה הגירוש דראנסי. ב-23 בספטמבר 1942 נשלח לאושוויץ,^[7][8]

לאחר שבלום נלקח, מילא סרז' דנהאם, אחד השותפים המייסדים של "עולם האמנות" את מקומו כמנהל הלהקה. ^[9]

מאסין עזב את הלהקה בשנת 1943.

בתקופתה בניו יורק, בשנים 1944–1948, היה משכן הקבע של הלהקה ב"ניו יורק סיטי סנטר".

ב-1968, פשטה הלהקה את הרגל. לפני כן, התקדמו רבים מרקדניה לקריירות אחרות; כמה מהפ פתחו אולפנים משלהם ורבים לימדו בלט באולפנים גדולים, בייחוד בניו יורק ובערים גדולות אחרות.

מדיה וקבצים בנושא בלט רוס דה מונטה קרלו בוויקישיתוף

• בלט רוס דה מונטה קרלו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)