בין חברים הוא ספר מאת עמוס עוז, שיצא לאור בשנת 2012 בהוצאת ספרים "כתר", והוא מכיל קובץ סיפורים על חיי הקיבוץ. בראיון עם עמוס עוז בעיתון הארץ ב-16 במרץ 2012, אמר עוז, שמרכז הקיום של בן האדם איננו מתמקד רק בערים הגדולות, אלא בכל מקום שבו הוא חי, ובו כותבת ידו.[1]
קובץ הסיפורים בספר זה מביא פכים קטנים מעולמם של כמה מחברי הקיבוץ, שכפי שמגדיר אותם אחד מגיבורי הספר "כולם חברים, אבל רק מעטים הם חברים"[2]
עלילה
הספר מורכב משמונה סיפורים קצרים, שגם אם בכל אחד מהם נמצא גיבור מרכזי אחד, דמויות המשנה בסיפור הם גיבורים שהופיעו כבר בסיפורים אחרים. הגיבור האמיתי של הספר, טוענת הסופרת והחוקרת, דורית זלברמן, איננו אחד מאלו שמככב בכל אחד מהסיפורים, אלא הקיבוץ עצמו, שהרי בקיבוץ הכלל הינו מועדף על חיי הפרט. וכהשלמה לקביעה זו, היא מביאה את התייחסותו של המספר לעצמו בגוף ראשון רבים, כפי שפותח הסיפור הראשון: "והיה אצלנו בקיבוץ יקהת איש אחד..."[3][4], וכך הוא ממשיך לאורך כל הספר.
הסיפורים
מלך נורווגיה: צבי פרוביזור, רווק בן חמישים וחמש, היה אחראי על ענף הנוי בקיבוץ. "חברי הקיבוץ היו מתחמקים מפניו. בחדר האוכל נמנעו מלהצטרף אל שולחנו"[5], וזאת משום שאהב לקדם את פני החברים בחדשות רעות, כגון: "שמעתם? כתוב פה שמלך נורווגיה חלה בסרטן הכבד, וגם אצלנו ראש המועצה האזורית חולה בסרטן"[6]. צבי מתחבר אל לונה בלנק, אלמנה ערירית, שהקשיבה ברגש לחדשות הרעות שהפיץ בין החברים, אך יחסיהם נקטעו באחת, עם ניסיון ההתקרבות האינטימי הראשון שלה.
שתי נשים: יום אחד קם בועז, בעלה של אוסנת, "בחורה שקטה מאוד", והודיע לה שהוא עובר לגור עם אריאלה, "גרושה דקה וגבוהה, ולה צוואר עדין, שיער גולש ועיניים צחקניות", כי מתנהל ביניהם רומן מזה שמונה חודשים. זמן מה לאחר מכן מוצאת אריאלה פתק מאסנת המבקש ממנה שתקפיד על התרופות של בועז לטובת בריאותו. אריאלה מתרגשת מהדאגה האצילית של אסנת לגבר שנטש אותה, והיא עונה לה במכתב ארוך ונרגש המתוודה על הקשיים שלה ושל בועז. היא מקווה להפוך את אסנת לחברתה. "על המכתב הזה, שחיכה לה בתיבת הדואר שלה, אסנת בחרה לא לענות. היא קראה אותו פעמיים, קיפלה, הניחה במגירה ועמדה שעה קלה בשקט גמור בחלון..."[7]
בין חברים: בערב גשום אחד מחליט החשמלאי של הקיבוץ, נחום אשרוב, ללכת אל חברו, דוד דגן, שהיה מחנך ודמות מרכזית בקיבוץ, ולקחת משם את בתו עדנה בת השבע עשרה שעברה לגור בביתו של דוד. נחום אשרוב הוא אלמן ואב שכול מבנו, שנהרג בפעולת תגמול. עדנה נהגה להגיע לביתו של האב האלמן והשכול כמעט מדי ערב ולדאוג בשקט לצרכיו. דוד דגן ונחום היו חברים בקיבוץ, גם אם דעותיהם היו חלוקות מדי פעם, וזו אחת הסיבות שנחום מתקשה ללכת לדוד ולדרוש חזרה את בתו. לאחר מספר ימים של היסוס הולך נחום, שהוא איש שקט בדרך כלל, ומחליט בזעם לקחת סוף סוף את בתו מחברו המבוגר ממנה בשלושים ושלוש שנים, מה גם שהוא היה מחנך שלה בבית הספר. אך כשהגיע לביתו של דוד, "לא מצא בלבו לא זעם ולא תוכחה אלא רק געגועים נוקבים אל הילדה הזאת"[8]. הוא מסתפק במילות התלונה "אבל איך אפשר?" ועוזב את הבית לבדו, כשהגשם מרטיב את פניו.
אבא: משה ישר, נער בן 16הוא ילד-חוץ בקיבוץ, מכיוון שאמו נפטרה כשהיה בן שבע ואביו חלה. על אף הצקות של הילדים חברי הקיבוץ, שנבלמו מיד בתגובתו השקטה של הילד, אהב משה את חיי הקיבוץ, למד היטב, קרא ספרים והשתתף בחוגים שונים. עם כל זאת "נשארה בו איזו זרות", שמתגברת עקב נסיונותיהם החוזרים ונשנים של חברי הקיבוץ לשדל אותו להתרחק מחייו הקודמים. מכיוון שמחלתו של אביו גברה, הוא מקבל אישור לקחת מחצית יום חופשה מהעבודה הנדרשת לאחר הלימודים, כדי לבקר את אבא. טרם הגיעו לאביו מסתיר משה את סממני הקיבוץ שניכרים בלבושו, מחזיר לראשו את הברט שהגיע איתו לקיבוץ ומיישר את שרווליו שקיפל. אך האב כבר לא מבחין בהם וגם אינו מזהה את משה. משה יושב בחוץ ומהרהר בחייו בקיבוץ. "את כל אשר לו היה משה נותן עכשיו כדי להיות שם [בקיבוץ]. כדי להיות אחת ולתמיד אחד מהם. ועם זאת, ידע בבהירות שהדבר הזה לא יהיה לעולם"[9]
ילד קטן: רוני שינדלין, ששיחק מחוץ לביתו את הליצן הרכלן של הקיבוץ, היה בביתו איש כנוע. "בקיבוץ נחשב רוני שינדלין לרכלן וללץ, אבל בביתו לא התלוצץ כמעט אף פעם, מפני שלאה לא סבלה את בדיחותיו, שנראו לה כהתחכמויות תפלות"[10]. עם זאת, הוא היה אב מסור ורחום לבנו, יובל, שהיה ילד חולני ורגיש, וסבל מהקנטות חוזרות ונשנות של חבריו לחדר הילדים בקיבוץ. כשלאה נסעה להשתלמות למספר ימים יכול היו רוני לנצל את היעדרותה ולהעניק הרבה חום ואהבה לילד. לילה אחד, לאחר ששינדלין השכיב ברוך את הילד לשנת הלילה בחדר הילדים, התעללו בו הילדים האחרים ויובל ברח בעיצומו של לילה קר ומפחיד לדירת הוריו, אך לא העז להיכנס לחדר. שינדלין מצא את בנו בבוקר על מדרגות ביתם כשהוא מכווץ וקפוא. הוא רץ בחמת זעם לבית הילדים, תפס את אחד מהם והפליא בו את מכותיו, ואף הכה את השומרת שניסתה להתערב.
בלילה: יואב קרני היה מזכיר הקיבוץ, שהגיע תורו לתפקד כשומר לילה לשבוע. "מעולם לא הרים את קולו ולא דפק על השולחן, אבל חברי הקיבוץ הוקירו את יושרו, את עקשנותו השקטה ואת טוב לבו"[11]. יואב אהב מאוד את לילות השמירה, בהם יכול היה לטייל שקוע בהרהוריו בשבילי הקיבוץ מבלי שאיש יטריד אותו בבעיות כאלו או אחרות. לילה אחד הוא פגש את נינה, שהייתה בסערת רגשות, משום שהחליטה לעזוב את בן זוגה. יואב, שלא היה אדיש לקסמיה של נינה, מנחם אותה במילותיו ומלין אותה על ספסל במשרד המזכירות. הוא עומד בפני מספר פיתויים שהתעוררו בו להצמיד אותה אל גופו, אם ברחמים, אם בתשוקה, אך בסופו של דבר, הוא מתגבר, וחוזר אל שגרת חייו בקיבוץ.
דיר עג'לון: הניה קליש, אלמנה כבת שישים, "ששפתיה היו קפוצות תמיד בחוזקה ושני קמטים מרירים נמתחו לה מקצות שפתיה על עבר סנטרה" נכנסת לעימותים עם חברי הקיבוץ, במלחמה להשיג לבנה, יותם, את אישורם לנסיעתו ללימודים אצל אחיה ארתור, שמתגורר באיטליה ומזמין אליו את הנער כדי לממן לו לימודים לקראת תואר מהנדס מכונות במכון הטכנולוגי של מילנו. ארתור היה פעם חבר קיבוץ שנטש והשתקע באיטליה. חברי הקיבוץ טוענים לעומתה שיותם חייב להמתין לתורו, ולא להקדים את חבריו, גם אם יש לו דוד במילאנו שמוכן לממן את הלימודים. יותם עצמו, הוא נער שאינו מרבה בדיבורים, גם אם הוא מצטיין בעבודתו. הוא לא אוהב את התערבותה של אמו, ואף מודיע לה שהוא אמנם רוצה לצאת, אך לא כדי ללמוד הנדסת מכונות. בשיחתו עם דוד דגן, הוא מודה: "זה ככה: אני לא יכול יותר. אין לי אוויר". לעת ערב, זמן קצר לפני אספת הקיבוץ שתצביע על בקשת האם, הוא יוצא כדרכו, לסייר בחורבות הכפר הערבי הנטוש, דיר עג'לון. יותם מדמה שעולה מהבאר המיית מתמשכת וקול אדם צועק. "לרגע נדמה היה לו שכבר עזב את הקיבוץ ויצא לחיים אחרים. חיים שאין בהם לא ועדות, לא אסיפות, לא דעת הקהל ולא גורל היהודים".
אספרנטו: מרטין ונדנברג הוא אידיאליסט קיצוני, עקשן וחולה במחלה סופנית. הוא הגיע מהולנד ומתעקש גם עכשיו לעבוד בסנדרלריה של הקיבוץ, על אף שהריחות שם אינם מועילים למחלת הריאות שלו. אסנת שכנתו (גיבורת הסיפור "שתי נשים") מבקרת אותו מדי יום ודואגת למזונו. אסנת מנסה להקים חוג ללימוד אספרנטו, כדי לעודד את מרטין, שהתמחה בשפה, אך הוא נפטר מיד לאחר השיעור הראשון. הרהוריה לאחר ביקור בחדרו ממצים את התחושה של הקורא לגבי הספר כולו:
הקיבוץ, חשבה, משנה קצת את סדרי החברה, אבל טבע האדם אינו משתנה, והטבע הזה אינו קל. את הקנאה, הקטנוניות וצרות העין אי אפשר לבטל אחת ולתמיד בהצבעה במוסדות הקיבוץ
— בין חברים, עמ' 145
הביקורת
בקובץ הסיפורים "בין חברים" צופה עמוס עוז בסלחנות מלנכולית על הקיבוץ, לעומת יצירתו המוקדמת, כמו "ארצות התן", שהייתה טבולה באנרגיה ייצרית, אומר עמרי הרצוג. גם כתיבתו כאילו יותר מינורית, מאופקת[12]. הקשיים האישיים של זרות וניכור בולטים בחיי היומיום לעומת השייכות ההרמטית של הקולקטיב, כי בקיבוץ הרי אין זרים כביכול מתוקף מערך היחסים החברתיים, אבל בסופו של יום, היא נוצרת ועולה דווקא מהניסיון שלא צלח להיות קולקטיב אחד שלם. כאשר שואל הגנן את משה ישר בסיפור "אבא", מה יש לו לחפש בעיר שאין בקיבוץ, תגובתו של ילד החוץ שגדל כנראה במעברה היא: "משה שתק, אבל חשב להשיב: זרים". כי כשאין מקום לזרים, נוצרת בדידות, והקיבוץ הרי אינו יכול להכיל את הבדידות. ולכן הבדידות מחריפה. "כולם חברים אבל רק מעטים הם חברים" חושב מזכיר הקיבוץ בסיפור "דיר עג'לון".
שמו של הקיבוץ: יקהת, מעורר אסוציאציות למשהו שהיה חד בעבר וקהה עם השנים, כותב ישראל בינימינוב[1], בדיוק כמו הרעיון הקיבוצי; במהלך השנים דעכה ההתלהבות ועלו החוצה רגשות אישיים של פגיעות, אנוכיות, אמביציות וחמדנות. הסיפורים מתארים מצבים אוניברסלים שמחריפים דווקא בחברה סגורה, ותורמים לתחושת הבדידות והגעגועים למשהו אחר. העיסוק של צבי פרוביזור בבשורות רעות הוא ניסיונו של הרווק, שאנשים נוטים להתרחק ממנו, ליצור מגע איתם. הנער משה, שמגיע מעולם אחר, מרגיש זר בקיבוץ, על אף ניסיונו הנואש להיות כמו כולם. החשמלאי נחום אשרוב, שאיבד את בנו ואת אשתו, מנסה להחזיר אליו את בתו היחידה שנותרה בעצם בחייו האישיים. בפרפרזה לטולסטוי, מסכם בינימינוב, "נוכל לומר שכל אדם בודד, גם בקולקטיב הקיבוצי, בודד בדרכו שלו"[13].
דורית זילברמן אומרת שהכותר של הספר: "בין חברים" אינו משקף את תוכנם האמיתי של הסיפורים. היחסים בין חברי הקיבוץ אינם באמת של חברים, כפי שאמר יואב, מזכיר הקיבוץ. המילים, שלפעמים מהוות דבר והיפוכו אופייניות ליצירתו של עוז, כמו רבות מהמילים ביצירתו הראשונה של עוז על הקיבוץ: "ארצות התן". רבות מהדמויות שמתפקדות כגיבורים בסיפור אחד, הופכות לדמויות משנה בסיפורים האחרים.
יואב עבר במחשבותיו על רשימת הבעיות שבהן יצטרך לטפל מחר ובימים הקרובים, צשקה פנתה בבקשה שהקיבוץ ירשה לה לצאת לביקור משפחתי באירופה, צבי פרוביזור זקוק למכסחת דשא חדשה, סבתא סלאבה נשכה את אחת מעובדות המטבח, רוני שינדלין נכנס לגן הילדים באחד הלילות והרביץ לילד בן חמש, דויד דגן נפרד מעדנה אשרוב...
— בין חברים, עמ' 103
כל הדמויות שהוזכרו כאן כדרך אגב, משחקות תפקיד ראשי בסיפורים האחרים, משום שלאמיתו של דבר, טוענת זילברמן, הגיבור האמיתי של הספר הזה הוא הקיבוץ עצמו, כי בקיבוץ הכלל קודם לפרט, וכך נוצרות תחושות הזרות והבדידות. גם השימוש בגוף ראשון רבים של המספר: "אצלנו", תורמת להבחנה זו. "בין חברים", אומרת המבקרת, הוא הפוסט מורטום של הקיבוץ. הוא מכיל הרבה לעג, הומור ואירוניה אכזרית המהולה ברחמים[4]
