לאחר כיבוש בולגריה נכללו רוב שטחיה באיילט רומליה. חלק משמעותי של קרקעות האיילט נמסרו למוטבי הסולטאן, במסגרת שיטת חלוקת הקרקעות באימפריה שכונתה שיטת הטימאר ודמתה במאפיינים מסוימים לפייף. לא ניתן היה למכור או לרשת קטגוריה זו של אדמות, אלא הן חזרו לסולטאן כשמת המחזיק בנחלה. האדמות אורגנו כרכוש פרטי של האצולה הסולטאנית או העות'מאנית, שנקראו "מולק", וגם כבסיס כלכלי של קרנות דתיות, המכונות וקף, כמו גם אנשים אחרים. תושבי איילט רומליה נאלצו לשלם סוגים שונים של מיסים, כולל מעשר ("yushur"), מס הקפיטציה (ג'יזיה), מס קרקע ("ispench"), היטל על מסחר, וגם מיסים שונים שנאספו באופן סדיר. ב-1864 לאחר החלת חוק הווילאייטים, בוצעה חלוקה מנהלית חדשה ושטחי בולגריה נכללו במספר וילאייטים שהמרכזיים ביניהם היו וילאייט הדנובה ו-וילאייט ניש.
העות'מאנים בדרך כלל לא דרשו מהנוצרים להתאסלם. אף על פי כן, היו מקרים רבים של המרת דת פרטנית או המונית, במיוחד באזור הרודופי. [1] לדברי תומאס ווקר ארנולד, האסלאם לא הופץ בכוח באזורים שבשליטת הסולטאן העות'מאני.[2] סופר מהמאה ה -17 אמר:
בינתיים הוא (הטורקי) מנצח במלאכה יותר מאשר בכוח, וחוטף את ישו במרמה מתוך לב האנשים. נכון לטורקי, נכון לעכשיו לא מכריחה שום מדינה באלימות לפסול; אך הוא משתמש באמצעים אחרים לפיהם הוא מבטל את הנצרות באופן בלתי מורגש. . .[2]
לא מוסלמים לא שירתו בצבא הסולטאן. היוצא מן הכלל לכך היו קבוצות מסוימות של אוכלוסייה עם חוקים ספציפיים, ששימשו בדרך כלל לשירותי עזר או שירותים עורפיים, ומס הדם הידוע לשמצה (кренвен данък), הידוע גם בשם דוושירמה, לפיו כל ילד צעיר חמישי נלקח להכשרה כלוחם של האימפריה. נערים אלו עברו אימונים דתיים וצבאיים קשים שהפכו אותם לחיל מובחר הכפוף לסולטן. חיל אלו נקראו היניצ'רים ("חייל חדש") והיו יחידה מובחרת ונאמנה של הצבא העות'מאני. לעיתים רחוקות הושגו מגויסים באמצעות הצטרפות מרצון, מכיוון שחלק מההורים היו להוטים לעיתים קרובות שילדיהם יירשמו לשירות היניצ'רים שהבטיח להם קריירה ונוחות מוצלחים.[2]
מרידות ראשונות והמעצמות הגדולות
קרב ניקופוליס בשנת 1396
בעוד העות'מאנים התרחבו, הייתה התנגדות גלויה לשלטונם. המרד הראשון החל בתקופה בה הקים זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את מסדר הדרקון האבירי, 1408, כאשר שני אצילים בולגרים, קונסטנטין ופוז'ין, שחררו אזורים מסוימים במשך מספר שנים. העדויות המוקדמות ביותר להמשך ההתנגדות המקומית מתוארכות לפני 1450. ראדיק (לחלופין ראדיץ') הוכר על ידי העות'מאנים כוויווד של אזור סופיה בשנת 1413, אך מאוחר יותר הוא פנה נגדם ונחשב להיידוק הראשון בהיסטוריה של בולגריה. יותר ממאה שנה מאוחר יותר אירעו שני מרדים בטרנובו - בשנת 1598 (מרד טרנובו הראשון) וב-1686 (מרד טרנובו השני) סביב הבירה העתיקה טרנובו. אחריהם התקיים מרד צ'יפרובצי הקתולי בשנת 1688 והתקוממות במקדוניה בהנהגת קרפוש בשנת 1689, שניהם נתמכו על ידי האוסטרים כחלק ממלחמתם הארוכה עם העות'מאנים. כל ההתקוממויות לא צלחו וטבעו בדם. רובם הביאו לגלי גלות אדירים, המונים לעיתים מאות אלפים. בשנת 1739 הסכם בלגרד בין האימפריה האוסטרית לאימפריה העות'מאנית סיים את העניין האוסטרי בבלקן במשך מאה שנה. אך במאה ה-18 כוחה העולה של רוסיה הביא לתמורות באזור. הרוסים, כתומכים סלאבים אורתודוקסים, יכלו לפנות לבולגרים באופן שהאוסטרים לא יכלו. הסכם קוצ'וק קאינרג'ה משנת 1774 נתן לרוסיה את הזכות להתערב בעניינים העות'מאניים כדי להגן על נתיניו הנוצרים של הסולטאן.
אריה בולגרי, סמל למאבק מהפכני במחצית השנייה של המאה ה-19.
התחייה הלאומית הבולגרית הייתה תקופה של התפתחות חברתית-כלכלית ושילוב לאומי בקרב העם הבולגרי בשליטת האימפריה העות'מאנית. מקובל כי התקופה התחילה עם הספר ההיסטורי, איסטוריה סלביאנובולגרסקאיה, [3] שנכתב בשנת 1762 על ידי פיסיוס, נזיר בולגרי של מנזר הילנדר בהר אתוס, הוביל להתעוררות הלאומית של בולגריה ולאומיות בולגרית המודרנית. עד לשחרור בולגריה בשנת 1878 כתוצאה מהמלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878).
מילת הייתה סדרה של קהילות דת באימפריה העות'מאנית. היא התייחסה לערכאות המשפטיות הנפרדות הנוגעות ל"דין האישי" לפיו קהילות דתיות הורשו לשלוט בעצמן במערכת שלהן. הסולטאן ראה את הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול כמנהיג העמים הנוצרים האורתודוקסים באימפריה שלו. לאחר רפורמות הטנזימאט (1839–1876), תנועות לאומיות התעוררו באימפריה והמונח שימש קבוצות מיעוט דתיות מוגנות מבחינה משפטית, בדומה לאופן שבו מדינות אחרות השתמשו במילה האומה. קהילות חדשות נוצרו בשנת 1860 וב-1870.
יסוד ה-Exarchate היה התוצאה הישירה של מאבק האוכלוסייה האורתודוקסית הבולגרית נגד שליטתה של הפטריארכיה היוונית של קונסטנטינופול בשנות ה-50 וה-60. בשנת 1872 האשימה הפטריארכיה את האקסרכיה שהיא מציגה מאפיינים אתניים-לאומיים בארגון הדתי של הכנסייה האורתודוקסית, והניתוק מהפטריארכיה גונה רשמית על ידי המועצה בקונסטנטינופול בספטמבר 1872 כפילוג. אף על פי כן, מנהיגי הדת הבולגרים המשיכו להרחיב את גבולות האקסרכיה באימפריה העות'מאנית על ידי ניהול פולישנים באזורים עליהם התמודדו שתי הכנסיות. [5]
באופן זה, במאבק להכרה בכנסייה נפרדת, נוצרה האומה הבולגרית המודרנית בשם המילת הבולגרי. [6]
ההתנגדות החמושה לשלטון העות'מאני עלתה מדרגה ברבע השלישי של המאה ה-19 והגיעה לשיאה עם מרד אפריל 1876 שכיסה חלק משטחי האימפריה הבולגרית האתנית. ההתקוממות, יחד עם האינטרסים האסטרטגיים של רוסיה בבלקן, היו הגורמים למלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), שכחלק מתוצאותיה הוקמה נסיכות בולגריה, אם כי קטנה בהרבה ממה שקיוו הבולגרים, וכפי שהוצע במקור בחוזה סן סטפנו משנת 1878.
תמונה של משפחה בולגרית בעיר סלוניקי (כיום סלוניקי), האימפריה העות'מאנית, המאה ה-19
גלריה
איש בולגריה של סופיה, מ- Les costumes populaires de la Turquie en 1873, שפורסם בחסות הוועדה הקיסרית העות'מאנית ליריד העולמי בווינה ב־1873
אשה בולגריה מרוסצ'וק, מ- Les costumes populaires de la Turquie en 1873, שפורסמה בחסות הוועדה הקיסרית העות'מאנית ליריד העולמי בווינה 1873
^Hildo Bos; Jim Forest, eds. (1999). For the Peace from Above: an Orthodox Resource Book on War, Peace and Nationalism. Syndesmos.
^From Rum Millet to Greek and Bulgarian Nations: Religious and National Debates in the Borderlands of the Ottoman Empire, 1870–1913, Theodora Dragostinova, Ohio State University, Columbus.
^A Concise History of Bulgaria, R. J. Crampton, Cambridge University Press, 2005, ISBN 0521616379, p. 74.
