בתחילת מלחמת העולם השנייה הכריזה ממלכת בולגריה על נייטרליות, אך בהמשך הצטרפה למדינות הציר מתוך שאיפה להשבת השטחים שנגרעו מבולגריה במסגרת חוזה ניי שסיים את מלחמת העולם הראשונה. הסתבכותו של הוורמאכט במבצע ברברוסה ומותו הפתאומי של המלך בוריס השלישי הובילו לשינוי המגמה ועם כיבושה של הממלכה על ידי הצבא האדום, הצטרפו החיילים הבולגרים בפועל למלחמה לצד בעלות הברית. סיום המלחמה הביא לסיום המלוכה בבולגריה והפך אותה לגרורה סובייטית. במהלך המלחמה גירשו הבולגרים אל מחנות ההשמדה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט. מספר פוליטיקאים וראשי הכנסייה הבולגרית מנעו את גירושם של 48,000 יהודי בולגריה גופא והם ניצלו מהשמדה.
ההפסד הצורב במלחמת העולם הראשונה ואובדן "שטחי מולדת" כהגדרתם של הבולגרים, כגון במקדוניה, נתפש כבלתי נסבל בנרטיב הבולגרי ומחייב תיקון. לא זו, אף זו, הקמתה של ממלכת יוגוסלביה שכללה את סרביה הנמסיס ההיסטורית של הבולגרים, אשר זכתה לחלק מאותם "שטחי מולדת" ונטייתה הפרו צרפתית המובהקת, גרמה בין השאר לבולגרים לאמץ לחיקם את הצד השני, קרי הגרמנים. המלך בוריס טרוד היה כל העת בהישרדותו האישית ולכן הפגין "לוליינות פוליטית", תוך ניסיון למקסם רווחים פוליטיים וטריטוריאליים במינימום הקרבה מצידו ומצד ממלכתו. לאחר שב-19 במאי1934 תפסה הליגה הצבאית את השלטון לתקופה קצרה, ניצל המלך בוריס שעת כושר ובינואר 1935 הדיח את הממשלה, פרק את הליגה הצבאית בתמיכת גרמניה הנאצית והנהיג בפועל משטר אוטוקרטי.[2]
ממשלתו של המלך בוריס החלה להתקרב לגרמניה הנאצית בשל שילוב אינטרסים. שאיפתה של גרמניה להגמוניה על אוצרות הטבע והמשאבים החקלאיים בבלקן שהיו חיוניים לכלכלתה, מחד ושאיפת ממשלו של בוריס לקבלת תמיכתה של מעצמה מובילה, מאידך. במאי 1935 ביקר הרמן גרינג בסופיה וביולי 1936 ביקר המלך בוריס בברלין ונפגש עם אדולף היטלר.[3]
גרמניה הכירה בתביעותיה הטריטוריאליות של בולגריה, בתראקיהמקדוניה היוונית ודרום דוברוג'ה ובוריס חזר על טעותו של אביו בשאיפתו ל"בולגריה הגדולה", תוך תמיכה בגרמניה הנאצית. אך הבולגרים סירבו לשתף את צבאם באופן פעיל בקרבות ובולגריה לא הכריזה מלחמה על אף אחת משכנותיה.[4]
ב-1 במרץ1941 חתם בוגדאן פילוב בווינה על ההסכם התלת-צדדי ובולגריה הפכה רשמית לבעלות בריתן של מדינות הציר. עוד טרם החתימה, נכנס הוורמאכט ללא קרב לשטח בולגריה והשתמש בה כקרש קפיצה לפלישות ליוון ויוגוסלביה.[7] למעשה, בולגריה לא הייתה מעולם שטח כבוש בידי גרמניה הנאצית ולא היו בה כוחות צבא גרמנים גדולים, להוציא מספר יחידות אבטחה וצי אשר אבטחו את החוף האגאי שמדרום לתראקיה.[8]
בין הפטיש לסדן
בברית מדינות הציר
חלוקה מינהלית של בולגריה הכוללת את השטחים שנמסרו לחזקתה על ידי הגרמנים
ב-17 באפריל נכנעה לגרמנים ממלכת יוגוסלביה וב-20 באפריל נכנעה גם ממלכת יוון. הצבא הבולגרי נכנס ללא קרב ותפס חזקה על תראקיה ומקדוניה, כאשר הוא פותח נתיב גישה לים האיגאי בהגיעו עד לעיר אלכסנדרופולי.
ב-13 בדצמבר 1941 נאלצה בולגריה בלחצה של גרמניה להכריז מלחמה על ארצות הברית ובריטניה, צעד שהפך את הממלכה מטרה להפצצות בעלות הברית. מבצע ברברוסה בו החלו הגרמנים, הוליד גל של תנועות פרטיזנים פרו קומוניסטיות אשר זינבו בצבא הבולגרי והגרמני. בולגריה המשיכה לקיים יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות למרות הצטרפותה למדינות הציר. הגרמנים הפעילו לחץ כבד על המלך וממשלתו לצרף בפועל את הצבא הבולגרי לחזית הרוסית, אך הבולגרים חזרו והתחמקו מתשובה. ב-28 באוגוסט1943, לאחר ביקור בזק בגרמניה לקה המלך בוריס השלישי בהתקף לב והלך במפתיע לעולמו. בנו בן ה-6, הוכתר למלך סימאון השני ומונתה מועצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל, אחיו של המלך בוריס ובוגדאן פילוב ראש הממשלה.[9]
חורבנה של סופיה
להק מפציצים אמריקנים מעל סופיה, יוני 1944
לאחר הכרזת המלחמה של ממלכת בולגריה על בעלות הברית נחשפה הממלכה להתקפות אוויר שעשו שמות בעריה. בין נובמבר 1943 ועד אפריל 1944 נערכו מספר יעפי הפצצה על העיר סופיה, שבוצעו על ידי מפציצים בריטיים ואמריקניים אשר המריאו מדרום איטליה ובין היעדים שהותקפו היו מבני ציבור, שדה התעופה ותחנת הרכבת. ב-30 במרץ1944 החריבו 370 מפציצים אמריקאיים מדגם בי-24 ובי-17 את המרכז ההיסטורי הישן של העיר סופיה. בסך הכל נהרגו בהפצצות 1,374 אזרחים וחיילים, 1,743 נפצעו ו-12,564 מבנים ניזוקו קשות, מתוכם 2,670 נהרסו לחלוטין. מרכז העיר סופיה אותה הפך בעמל רב פרדיננד הראשון, לאחד האתרים היפים בבלקן, הפך לעיי חורבות.[10] הפצצות כבדות נערכו גם בעיר פלובדיב אשר בסמוך אליה היו ממוקמים מפעלי תעשייה ותחמושת. עיקר ההפצצות בוצעו בתחילת 1944, נערכו במשך ימים רצופים בעיקר בשעות הלילה וחלקן אף פגעו בעיר עצמה.[11]
סיום המלחמה
חזרה לנייטרליות
חייל בולגרי על משמרתו, בסופיה 1942האנדרטה לזכר הקהילה היהודית בקומוטיני, אשר בניה גורשו אל מותם במחנה טרבלינקה על ידי שוטרים וחיילים בולגריםכיכר בולגריה בחיפה - הוקרה לעם הבולגרי על הצלת יהודי "בולגריה הישנה"
ב-20 באוגוסט 1944 פתחו הרוסים במבצע יאשי-קישינב השני ונכנסו לשטחי רומניה. ב-23 באוגוסט, רומניה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית והצטרפה לבעלות הברית. המבצע שארך 9 ימים הוביל לקריסת המערך הרומני-גרמני, חלקים נרחבים מרומניה, מולדובה ובוקובינה נכבשו, ונפל המשטר הפרו-נאצי של הגנרל יון אנטונסקו. ב-31 באוגוסט נכנס הצבא האדום לבוקרשט.
ב-27 באוגוסט הודיע ממשלו של איוואן בגריאנוב על חזרה לנייטרליות ונסיגה מההסכם התלת-צדדי. בשלב הזה רומניה כבר הייתה חלק מבעלות הברית, והרוסים שינעו כוחות כבדים לכוון הדנובה במהירות וללא מאבק. בגריאנוב מסר לגרמנים 8,000 קרונות ועגלות רכבת בולגריים, כדי להאיץ את נסיגתם מבולגריה. פעולה זו של בגריאנוב מיצבה אותו בעיני חזית המולדת כמשתף פעולה עם הנאצים.
באותו היום הודיעו הגרמנים על רה אורגניזציה בכוחותיהם בבולגריה, ועל הקמת 6 קבוצות קרב בסמוך לערים: וארנה, רוסה, פלובדיב, סופיה, וידין ודופניצה. הפיקוד העליון הורה להם לעבור לכוננות עליונה, לקראת פעילות אנטי-גרמנית בבולגריה. במקביל, כוחות גרמניים שנסוגו מרומניה בהמוניהם, עברו חמושים ועם ציוד מלא, דרך בולגריה לכיוון יוגוסלביה. עד 30 באוגוסט, הטביעו הגרמנים 74 ספינות מלחמה ושיטור בולגריות בנמלים השונים.
ב-30 באוגוסט הודיע סטלין שברית המועצות לא תכיר בנייטרליות של בולגריה. איוואן בגריאנוב שלח מסר דחוף לרוסים ובו ציין כי כל הכוחות הזרים בבולגריה יפורקו מנשקם. במקביל הורה רשמית לכוחות הגרמניים בבולגריה, לעזוב לאלתר את המדינה. במקביל, החלו חיילים בולגרים לפרק מנשקם חיילים גרמנים בחבל דרום דוברוג'ה. עם זאת, עמד בגריאנוב על דעתו שלא להכריז מלחמה על גרמניה, אלא להישאר בנייטרליות
ב-2 בספטמבר 1944 הוחלף ממשלו של בגריאנוב וקונסטנטין מוראבייב התמנה לראש הממשלה. ב-4 בספטמבר החלו שביתות והפגנות ברחבי בולגריה שהובלו על ידי חזית המולדת. מוראבייב בשלב הזה עדיין לא היה מעוניין להכריז מלחמה על גרמניה, בטענה שזה יעודד את הסובייטים לפלוש לבולגריה בכדי "לעזור" לבולגרים. ב-5 בספטמבר החליטה בולגריה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, אך עיכבה את הודעתה ביומיים, בכדי לאפשר לכוחות הצבא הבולגרי לסגת ממקדוניה הווארדארית, לאחר שקיבלו אולטימטום גרמני והתפרקו מנשקם.[12]
ההצטרפות לבעלות הברית
קיימות מספר גרסאות לגבי מועד הפלישה הסובייטית לבולגריה וההבדלים הם בעיקרם בין גרסאות "מערביות" לרוסיות. לפי גרסה אחת:
בשעות אחר הצהריים של ה-7 בספטמבר הכריזה בולגריה מלחמה על גרמניה הנאצית, אך עוד בבוקרו של אותו היום הכריזה ברית המועצות מלחמה על בולגריה, וזאת ללא התייעצות עם בעלות בריתה ארצות הברית ובריטניה. ההכרזה לדידם של הסובייטים הייתה כדי "לעזור לבולגרים". בדיוק האירוע ממנו חשש קונסטנטין מוראבייב. וכך, בבוקרו של ה-8 בספטמבר, נוצר מצב בו בולגריה הייתה רשמית במלחמה גם עם מדינות הציר וגם עם בעלות הברית.
בבוקרו של ה-8 בספטמבר חצו כוחות את הצבא האדום את הדנובה וכבשו את צפון מזרח-בולגריה כולל הערים וארנה ובורגס. הצבא הבולגרי לא התנגד. כבר ב-8 בספטמבר בשעות הערב, פלוגות משמר של חזית המולדת שהובלו על ידי קצינים מחוג זוונו, הפילו את הממשלה ותפסו עמדות מפתח בסופיה. ב-9 בספטמבר הגיעו כוחות הצבא האדום לסופיה, ועם רוח גבית מהם הוקמה באותו היום ממשלת חזית המולדת, וקימון גאורגייב מונה לראש הממשלה.[12]
לפי גרסה שנייה, רוסית: ב-5 בספטמבר 1944 הגיעו כוחות "החזית האוקראינית השלישית" תחת פיקודו של פיודור טולבוחין לגבול בולגריה-רומניה, באזור דרום דוברוג'ה וחצו אותו. הרוסים לא נתקלו בכל התנגדות מצד הצבא הבולגרי. ב-7 בספטמבר הטילו מטוסים רוסיים עלונים (פליירים) בכל רחבי בולגריה, ובהם פנייה מהגנרל טולבוחין לעם הבולגרי ולצבא הבולגרי, לא להתנגד ולסייע לכוחות הצבא האדום שהגיע לשחרר אותם. ב-9 בספטמבר הגיעו כוחות הצבא האדום לסופיה.[13]
גרסה נוספת קובעת כי, ב-1 בספטמבר הגיעו כוחות הצבא האדום לגבול בולגריה-רומניה, ופנו לממשלת בולגריה בבקשה לחצות את הגבול לשטחה. ממשלו של איוואן בגריאנוב סרב. ב-4 בספטמבר חצתה יחידה של הצבא האדום את הדנובה לכיוון טוטראקן. ביחד עם כוחות צבא בולגריים וכוחות הנאמנים לחזית המולדת, השתלטו על חיל המצב הגרמני במקום, פירקו אותו מנשקו ולקחו שלל רב. וכך שוחררה העיר מאחיזת הגרמנים. ייתכן וזו הייתה יוזמה מקומית, וטיבו של האירוע לא ברור דיו. גרסה זו מציינת שהפלישה הרשמית החלה ב-8 בספטמבר.[14]
ראש הממשלה המודח מוראבאייב ירד למחתרת, המלך סימאון השני והנסיך קיריל נעצרו בידי הכוחות הסובייטים ביחד עם אנשי ממשל צבא ומשטרה. הוקמה ממשלת קואליציה אנטי פאשיסטית מקרב חזית המולדת, שהורכבה ממפלגת האיכרים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה הקומוניסטית ומפלגת זֶבְנוֹ (הקישור).
בולגריה הפכה לגרורה סובייטית אשר התירה לזמן מה למלך להישאר על כסאו. במסגרת חוזה פריז (1947), נקבע כי חבל דרום דוברוג'ה יישאר בידי ממלכת בולגריה והטל עליה לשלם פיצויים ליוון בסך 45 מיליוני דולרים וליוגוסלביה בסך 25 מיליוני דולרים. אזור מקדוניה הוחזר ליוגוסלבים.[17]
במהלך מלחמת העולם השנייה פעלה בבולגריה ממשלה אנטישמית ופרו-פשיסטית בראשות בוגדאן פילוב אשר מונה על ידי המלך בוריס השלישי.
בספטמבר 1939 גירשה בולגריה 4,022 מיהודי הממלכה אשר היו מחוסרי אזרחות בולגרית אל מחוץ לגבולות המדינה, במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים".[18] במרץ 1943 גירשו הבולגרים את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט, אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה.[19][20][21] בהמשך, נכשל גירושם של 48,000 יהודי בולגריה גופא.[22] במהלך המלחמה נשלחו 9,000 גברים יהודים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה[23][24]
עם זאת, 48,000 יהודי בולגריה ניצלו מהשמדה ובולגריה הייתה המדינה היחידה באירופה שהייתה חברה במדינות הציר ואזרחיה היהודים שהתגוררו במדינה לא נפגעו. מאבקם של מספר פוליטיקאים בראשות דימיטר פשב וראשי הכנסייה הבולגרית המטרופוליט סטפן והמטרופוליט קיריל הוביל להשעיית הגירוש. גם התקדמותו המהירה של הצבא האדום לגבולותיה ולבסוף כיבושה של בולגריה בספטמבר 1944, סייעו להפסקת רדיפות היהודים והצלתם מגורל אחיהם בתראקיה, מקדוניה ופירוט.[25]
ב-28 במרץ2008 ביקר בישראל נשיא בולגריהגאורגי פרבאנוב ובטקס במשכן הנשיא הצהיר: "כשם שאנו כבני העם הבולגרי גאים בצדק על מעשינו שהובילו להצלת הקהילה היהודית בבולגריה, אל לנו לשכוח שבה בעת פעל משטר אנטישמי במדינה ומוטלת עלינו האחריות לגירושם של למעלה מ-11,000 יהודים מתראקיה ומקדוניה אל מחנות המוות".[26]
לקריאה נוספת
ניר ברוך (עורך), השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת ומסקנות ועדת בייסקי, העמותה לחקר הקהילות היהודיות בבלקן ולהנצחתן, תל אביב, 2003.
Jacky Comforty, Martha Aladjem Bloomfield, The Stolen Narrative of the Bulgarian Jews and the Holocaust, Rowman & Littlefield, 2021, ISBN 9781793632913
