"באדן"
SMS Baden

אוניית הצי הגרמני הקיסרי "באדן" עם צריחי התותחים שלה מופנים שמאלה
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי הגרמני הקיסרי
דגל הצי
סדרה	באיירן
ציוני דרך עיקריים
מספנה	Schichau-Werke
תחילת הבנייה	20 בדצמבר 1913
הושקה	30 באוקטובר 1915
תקופת הפעילות	14 במרץ 1917 – 16 באוגוסט 1921 (4 שנים)
אחריתה	הוטבעה כספינת מטרה
מיקום	49°49′42″N 2°23′21″W / 49.828333333333°N 2.3891666666667°W / 49.828333333333; -2.3891666666667
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם הראשונה
מידות
הֶדְחֶק	28,580 טון (סטנדרט)
אורך	180 מטר
רוחב	30 מטר
שוקע	9.4 מטר
נתונים טכניים
מהירות	21 קשרים
גודל הצוות	1,187–1,271 קצינים ומלחים
טווח שיוט	9,300 ק"מ במהירות 12 קשר
הנעה	טורבינות קיטור בהספק 55,200 כוחות סוס (35 מגה-וואט)
צורת הנעה	3 טורבינות
כמות הדלק	3,400 טון פחם, 620 טון דלק
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון 170–350 מ"מ צריחי תותחים 350 מ"מ תותחים משניים 170 מ"מ מגדל ניווט 400 מ"מ
חימוש	שמונה תותחים בקוטר 15 אינץ' (380 מ"מ) 16 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 2 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 5 צינורות טורפדו 24 אינץ' (60 ס"מ)

באדן (בגרמנית: SMS Baden) הייתה אוניית מערכה דרדנוט מסדרת באיירן של הצי הקיסרי הגרמני שנבנתה במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא הושקה באוקטובר 1915 והושלמה במרץ 1917, והייתה אוניית המערכה האחרונה שהושלמה לשימוש במלחמה; שתיים מאחיותיה - זקסן ווירטמברג - לא הושלמו כשהמלחמה הסתיימה. האונייה כללה שמונה תותחי 38 סנטימטרים (15 אינץ') בארבעה צריחים תאומים, הייתה בעלת הדחק של 32,200 טונה מטרית (31,700 טונות ארוכות; 35,500 טון קצר) במעמס קרב מלא, והגיעה למהירות מרבית של 21 קשר (39 קמ"ש; 24 מייל לשעה). יחד עם אחותה באיירן, באדן הייתה אוניית המערכה הגדולה והחמושה ביותר שנבנתה על ידי הצי הקיסרי.

עם כניסתה לשירות בצי הים הפתוח, באדן הפכה לאוניית הדגל של הצי, במקום פרידריך דר גרוסה. באדן ראתה מעט פעולה במהלך הקריירה הקצרה שלה; הגיחה הגדולה היחידה באפריל 1918 הסתיימה ללא כל קרב. לאחר קריסת הקיסרות הגרמנית בנובמבר 1918, באדן נכלאה עם רוב צי הים הפתוח בסקפה פלו על ידי הצי המלכותי הבריטי. ב-21 ביוני 1919 הורה קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר להטביע את הצי. עם זאת, מלחים בריטים בנמל הצליחו לעלות על באדן והעלות אותה לחוף כדי למנוע את טביעתה. האונייה הוצפה מחדש, נבדקה ביסודיות, ובסופו של דבר הוטבעה בניסויי ירי מקיפים על ידי הצי המלכותי ב-1921.

עבודת התכנון על הסדרה החלה כבר בשנת 1910, תוך התייחסות רבה לחימוש הכלים החדשים. התברר כי ציים אחרים עוברים לתותחים גדולים מ-30.5 סנטימטרים (12 אינץ'), וכך גם אוניית המערכה הגרמנית הבאה תצטרך לשלב תותחים גדולים יותר. במחלקת הנשק נשקלו תותחים בקוטר 32 ס"מ (12.6 אינץ'), 38 ס"מ (15 אינץ') ו-40 ס"מ (15.7 אינץ').. בשנה שלאחר מכן, לאחר משבר אגאדיר, טירפיץ אימץ במהירות סערה ציבורית על המעורבות הבריטית במשבר כדי ללחוץ על הרייכסטאג להקצאת כספים נוספים לצי. זה סיפק את הפתח לספינות קרב חזקות יותר, אז טירפיץ דרש כספים עבור ספינות חמושות בתותחי 34 סנטימטרים (13.4 אינץ') באמצע 1911. צוות התכנון הסתפק בקליבר של 38 ס"מ שכן תותח ה-40 ס"מ היה יקר יותר באופן משמעותי ותותח ה-38 ס"מ סימן שיפור משמעותי לעומת התותחים הגרמניים הקיימים.

באדן הייתה באורך של 179.4 מטר (588 רגל 7 אינץ') בקו המים, ואורך כולל של 180 מטר (590 רגל 7 אינץ'). רוחב האונייה היה 30 רגל (98 רגל 5 אינץ') והיה לה שוקע של 9.3–9.4 מטר (30 רגל 6 אינץ'–30 רגל 10 אינץ'). ההדחק של באיירן היה 28,530 טונן (28,080 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית; במעמס קרבי מלא, ההדחק היה עד 32,200 טון (31,700 טון ארוך). באיירן הופעלה על ידי שלוש טורבינות קיטור של פארסונס, עם קיטור שסופק על ידי שלושה דוודי צינור מים מופעלים בנפט ואחד-עשר דוודי צינור מים שולץ-תורניקרופט. מערכת ההנעה שלה דורגה ב-35,000 כוחות סוס (26,000 קילוואט) למהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש), ובניסויים היא השיגה 56,275 כוחות סוס למהירות מרבית של 22.1 קשרים (40.9 קמ"ש). האונייה יכלה לשאת עד 3,400 טון (3,300 טון ארוך) של פחם ו-620 טון (610 טון ארוך) של מזוט, שסיפק טווח מקסימלי של 5,000 מיילים ימיים (9,300 ק"מ) במהירות שיוט של 12 קשרים (22 קמ"ש).

האונייה הייתה אוניית המלחמה הגרמנית השנייה שהייתה חמושה בשמונה תותחי 38 ס"מ (15 אינץ') SK L/45. תותחי הסוללה העיקריים היו מסודרים בארבעה צריחים תותחים תאומים: שני צריחים ירי-על מלפנים ומאחור. החימוש המשני שלה כלל 16 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45, ארבעה תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45 וחמש צינורות טורפדו בקוטר 60 ס"מ (23.6 אינץ') תת-מימיים, אחד בחרטום ושניים על כל צד רוחב. היא נשאה צוות של 42 קצינים ו-1,129 מלחים. לאונייה הייתה חגורת שריון בעובי 170–350 מילימטרים (6.7–13.8 אינץ') וסיפון משוריין בעובי 60–100 מילימטרים (2.4–3.9 אינץ'). מגדל הניווט הקדמי שלה היה מוגן בשריון בעובי 400 מילימטרים (15.7 אינץ'), ובצריחי הסוללה הראשיים היו דפנות בעובי 350 מ"מ וגגות בעובי 200 מילימטרים (7.9 אינץ').

באדן הוזמנה תחת השם הזמני ארזאץ ורת בשנת 1912, תחת חוק הצי הרביעי והאחרון, שהתקבל באותה שנה. הבנייה החלה במספנת Schichau-Werke בדנציג בבנייה מספר 913. האונייה הונחה ב-20 בדצמבר 1913 והושקה ב-30 באוקטובר 1915. העבודה התעכבה במידה ניכרת עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, תחילה בשל הפלישה הרוסית לפרוסיה המזרחית שאיימה על המספנות בדנציג ונהדפה בקרב טננברג. לאחר חידוש העבודה במספנה, הופנו משאבים להשלמת סיירת המערכה ליצו והסיירות הקלות הרוסיות לשעבר אלבינג ופילאו. העבודה על האונייה התחדשה ברצינות לאחר השלמת הפרויקטים הללו, ובאדן הייתה מוכנה לניסויים ימיים עד 19 באוקטובר 1916; הבדיקות נערכו בין דצמבר לינואר 1917 והאונייה הוכנסה לשירות ב-14 במרץ. שתי האוניות האחיות של באדן, זקסן ווירטמברג, לא הושלמו עד תום מלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן נגרטו, והותירו את באדן כאוניית המערכה האחרונה שנבנתה עבור הצי הקיסרי. רוב אנשי הצוות שלה, כולל הקפטן שלה, ויקטור הארדר, הגיעו ישירות מליצו, שהוטבעה בקרב יוטלנד ביוני 1916.

לאחר כניסתה לשירות בצי הים הפתוח, באדן הוצבה בתפקיד ספינת הדגל של מפקד הצי, ויצה-אדמירל פרנץ פון היפר, תפקיד אותו מילאה עד תום המלחמה. בסוף אוגוסט 1917, באדן לקחה את הקייזר וילהלם השני לבקר באי המבוצר הלגולנד; את האונייה ליוו סיירת המערכה דרפלינגר והסיירות הקלות אמדן וקרלסרוהה. לאחר סיום הביקור, באדן החזירה את הקייזר לקוקסהאפן. האונייה פגעה בקרקעית הים מחוץ לקוקסהאפן, אם כי לא נגרם נזק גדול. האונייה ראתה פעילות מועטה בשאר ימות השנה, שכן גורמים משמעותיים מהצי נותקו למבצע אלביון, ההתקפה על מפרץ ריגה; כשהצי מחולק, היא לא יכלה לנקוט בשום פעולה התקפית בים הצפוני, וכך באדן נשארה בטלה עד שהצי התאסף מחדש.

בסוף שנת 1917 החלו כוחות קלים של צי הים הפתוח לתקוף שיירות בריטיות לנורווגיה. ב-17 באוקטובר יירטו הסיירות הקלות ברומר וברמזה את אחת השיירות, והטביעו תשע מתוך שתים עשרה ספינות המשא ואת שתי המשחתות המלוות - מרי רוז וסטרונגבאו - לפני שחזרו לגרמניה. ב-12 בדצמבר ארבו ארבע משחתות גרמניות לשיירה בריטית שנייה של חמש אוניות תובלה ושתי משחתות בריטיות. כל חמשת אוניות התובלה הוטבעו, וכך גם אחת המשחתות. בעקבות שתי פשיטות אלו, ניתק אדמירל דייוויד ביטי, מפקד הצי הגדול, אוניות מערכה מצי הקרב כדי להגן על השיירות. בפני הצי הגרמני עמדה כעת הזדמנות לה חיכה כל המלחמה: חלק מהצי הגדול החזק יותר מבחינה מספרית הופרד וניתן היה לבודד ולהשמיד אותו. ויצה-אדמירל פרנץ פון היפר תכנן את המבצע: סיירות המערכה של קבוצת הסיור I, יחד עם סיירות קלות ומשחתות, היו אמורות לתקוף את אחת השיירות הגדולות, בעוד ששאר צי הים הפתוח יעמוד מנגד, מוכן לתקוף את צי אוניות המערכה הבריטיות.

בשעה 05:00 ב-23 באפריל 1918, הצי הגרמני עזב את מעגן שיליג. היפר, על סיפון באדן, הורה לצמצם שידורים אלחוטיים למינימום, כדי למנוע מהמודיעין הבריטי לקבל יירוט רדיו. בשעה 06:10 הגיעו סיירות המערכה הגרמניות לעמדה של כ-60 קילומטרים מדרום מערב לברגן, כאשר מולטקה איבדה את המדחף הימני הפנימי שלה. ללא התנגדות מהמים, הציר נטול המדחף החל להסתובב מהר יותר ויותר, עד שאחד מגלגלי המנוע התפרק. רסיסים מהמכונות השבורות פגעו בכמה דוודים וקרעו חור בגוף הספינה; הספינה התמלאה במים. צוות האונייה ביצע תיקונים זמניים, שאפשרו לאונייה להפליג במהירות של 4 קשרים (7.4 קמ"ש). עם זאת, הוחלט לגרור את האונייה על ידי אוניית המערכה אולדנבורג. למרות הכישלון הזה, היפר המשיך צפונה. עד השעה 14:00, הכוח של היפר חצה את נתיב השיירה מספר פעמים אך לא מצא דבר. בשעה 14:10 הפנה היפר את ספינותיו דרומה. עד 18:37, הצי הגרמני חזר לשדות המוקשים ההגנתיים המקיפים את בסיסים. מאוחר יותר התגלה כי השיירה יצאה מהנמל יום מאוחר מהצפוי על ידי צוות התכנון הגרמני.

ב-24 במאי, באדן שוב הפליגה להלגולנד, הפעם כדי לקחת את המפקד הראשי של הצי, האדמירל ריינהרד שר, ופרידריך השני, הדוכס הגדול של באדן לביקור באי. רק קרלסרוהה הצטרפה לבאדן במסע זה. באוגוסט, באדן הוכנסה למבדוק יבש לצורך תחזוקה, וב-7 באוגוסט החליף היפר את שר כמפקד הצי. באדן הוצפה מחדש ב-24 באוגוסט כהכנה למה שעתיד להיות האימון הגדול האחרון של הצי, שנערך ב-6 בספטמבר.

כאוניית הדגל של הצי באדן הייתה אמורה להשתתף בפעולה אחרונה של הצי ימים לפני שביתת הנשק, מבצע שבו עיקר צי הים הפתוח היה אמור להגיח מבסיסו בווילהלמסהאפן כדי להתנגש עם הצי הגדול הבריטי. כדי לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר לגרמניה, התכוונו האדמירלים היפר ושר להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, לא משנה מה תהיה התוצאה עבור הצי. ב-29 באוקטובר 1918 ניתנה הפקודה לצאת מווילהלמסהאפן כדי לגבש את הצי בשפך היאדה, בכוונה לצאת למחרת בבוקר. עם זאת, החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בתירינגן ערכו מרד. בתחילת 30 באוקטובר, הצוות של הלגולנד, שהייתה ממש מאחורי תירינגן בנמל, הצטרף למרד. מפקד שייטת אוניות המערכה הראשונה שלח סירות להלגולנד ותירינגן להוריד את קציני האוניות, שהורשו לצאת ללא פגע. לאחר מכן הודיע לצוותים המורדים שאם לא ייכנעו, שתי הספינות יטורפדו. לאחר ששתי ספינות טורפדו הגיעו למקום, שתי האוניות נכנעו וצוותי אוניות המערכה נלקחו לחוף ונכלאו. מצב הרוח של הצוות של באדן דווח כ"מסוכן". לאחר מכן התפשט המרד אל החוף; ב-3 בנובמבר, כ-20,000 מלחים, עובדי רציף ואזרחים נלחמו בקרב נגד השלטונות בקיל בניסיון להבטיח את שחרורם של המורדים הכלואים. בינתיים, ב-9 בנובמבר, הונף הדגל האדום של הסוציאליסטים על סיפון באדן, מה ששיכנע לבסוף את היפר ושר לנטוש את התוכנית.

באדן לא נועדה במקור להיכנע לפי תנאי שביתת הנשק, אלא הוחלפה במקום סיירת המערכה מקנזן, שלא הושלמה ולא יכלה לצאת לים. כתוצאה מכך, במקום להצטרף לצי הים הפתוח כשיצא לסקפה פלו ב-21 בנובמבר 1918, באדן עזבה את גרמניה ב-7 בינואר 1919, ולאחר שהגיעה, רוב הצוות שלה הורד על ידי הסיירת הקלה רגנסבורג והוחזר לגרמניה. הצי המלכותי בדק את הספינה ב-9 בינואר, אך רבים מהמכשירים הטכניים, כולל ציוד ירי, הוסרו לפני שהאונייה יצאה מגרמניה. הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהוליד את הסכם ורסאי. פון רויטר האמין שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני, שהיה המועד האחרון לחתימה של גרמניה על הסכם השלום. מבלי שידע שהמועד האחרון הוארך עד 23 ביוני, הורה רויטר להטביע את הספינות. בבוקר 21 ביוני יצא הצי הבריטי מסקפה פלו לביצוע תרגילי אימון, ובשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לאניותיו.

רבים מאנשי הצוות על סיפון באדן נבחרו לעזור לפרוק ספינת אספקה באותו בוקר, ולכן לא היו זמינים לפתוח את ברזי הים, מה שהותיר את אנשי הצוות הנותרים לא מספיקים למשימה. כתוצאה מכך, באדן הייתה ספינת המלחמה הגדולה האחרונה שהחלה את תהליך ההטבעה, וכוחות בריטיים בנמל הצליחו לאבטח את האונייה, לחתוך את שרשראות העוגן שלה ולהעלות אותה על שרטון לפני שהספיקה לשקוע במים עמוקים יותר. לאחר מכן לוטננט קומנדר ברוס פרייזר הוביל את המלחים הבריטיים שעלו על באדן. באדן הייתה אוניית הראשה היחידה שלא הוטבעה בהצלחה. האונייה הוצפה מחדש ב-19 ביולי, ולאחר מכן היא נגררה לבסיס הצי הבריטי באינברגורדון.

לאחר הגעת הספינה לאינברגורדון, באדן נבדקה בקפידה על ידי טכנאי הצי המלכותי. מהנדסי הצי בדקו את גוף האונייה, כולל המדחפים, שדרית השיפוליים וההגאים, כדי לקבוע את התנגדות המים של צורת הגוף. נמצא כי האונייה הייתה יעילה בערך כמו אוניות המערכה מסדרת רוונג' הבריטית. מערכת השריון של האונייה נחקרה בהרחבה; הצוות הבריטי הגיע למסקנה שהאונייה לא שונתה כדי לשלב את הלקחים מקרב יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני 1916.

גם צריחי הסוללה הראשיים ומחסני התחמושת היו מושא לבדיקה אינטנסיבית; בין הבדיקות שנערכו היה ניסוי כדי לראות באיזו מהירות ניתן להציף את מחסני התחמושת - התוצאה הייתה 12 דקות. בית הספר לתותחנים אה"מ אקסלנט ערך ניסויי טעינה על תותחי הסוללה הראשיים. נמצא שניתן היה להכין את התותחים לירי תוך 23 שניות, 13 שניות מהר יותר מאשר באוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת. גם מערכות ההגנה התת-מימיות של הספינה האטומות למים עניינו במיוחד את צוות הבדיקה; הם הקדישו תשומת לב רבה לציוד השאיבה וההצפה של האונייה. בתחילת הבדיקה נהרג עובד במחסן וכמה אחרים נפצעו לאחר שנר הצית אדים בגוף האונייה, וגרם לפיצוץ. אדמונד אבוט, לוטננט הצי המלכותי, זכה במדליית אלברט על ניסיונותיו לחלץ את הפצועים.

לאחר סיום הבדיקה, הוחלט להוציא את באדן כמטרה לירי. בינואר 1921 הוזמן הסיבוב הראשון של ניסויי ירי. התותחנים באה"מ אקסלנט ירו את הפגזים החדשים חודרי השריון (AP) שהוצגו לאחר קרב יוטלנד. סבב בדיקות זה שימש לקביעת היחס היעיל ביותר של חומרי נפץ בפגזים; לפגזים שנורו בקרב יוטלנד הייתה נטייה להתפצל בעת פגיעה בשריון כבד במקום לחדור. המוניטור אה"מ טרור עגנה כ-500 יארד (460 מטרים) מבאדן כדי לירות בה בתותחי 15 אינץ' (38 סנטימטרים) מטווח נקודתי. באדן הוטתה ימינה על ידי הסרת הפחם והשריון מהצד הימני, כדי לדמות את ההשפעה של פגז פוגע בשריון מזווית צוללת. צריח התותח הקדמי ביותר הוסר בשלב זה. טרור ירתה 17 פגזים מסוגים שונים לתוך האונייה. הצי המלכותי הגיע למסקנה לאחר ניסויים אלה שהפגזים החדשים היו חזקים מספיק כדי לחדור לשריון כבד, והם יעילים הרבה יותר מהגרסאות הקודמות שהופעלו ביוטלנד. בעקבות הבדיקות, ים סוער גרם לשקיעת האונייה במים הרדודים; לאחר שלושה חודשים היא שוב נמשתה ועגנה לצורך תיקונים. האונייה הוכנה לסבב שני של ניסויים עד אוגוסט 1921.

סדרת המבחנים השנייה נקבעה ל-16 באוגוסט 1921. המוניטור אה"מ ארבוס ירתה שילוב של סוגי פגזים לתוך באדן בתותחי 15 אינץ'. הפעם, הפגזים לא הצליחו באותה רמה מול השריון הכבד של באדן; אחד מפגזי ה-AP לא הצליח להתפוצץ ונראה ששני פגזי AP למחצה התפרקו בעת הפגיעה. שש פצצות אוויר הוטלו גם הן על האונייה, אם כי הן הונחו על הסיפון ופוצצו מרחוק. הפצצות לא פעלו כצפוי. מיד לאחר הסיבוב השני של ניסויי הירי, באדן הושמדה. האונייה טבעה בהרד דיפ בעומק של כ-180 מטר (600 רגל).

הממצא החשוב ביותר של הניסויים על באדן היה כי השריון הבינוני בקוטר 7 אינץ' (18 סנטימטרים) היה חסר תועלת לחלוטין נגד פגזים בקליבר גדול. כתוצאה מכך, הצי הבריטי אימץ את פריסת השריון "הכל או כלום" שהחל בה צי ארצות הברית. תורת השריון "הכל או כלום" כללה הגנה על האזורים החיוניים של האונייה באמצעות שריון כבד במיוחד, תוך השארת שאר האונייה ללא הגנה לחלוטין. מערכת זו שימשה בסדרת אוניות המערכה הראשונה של בריטניה לאחר המלחמה, נלסון.

מדיה וקבצים בנושא באדן בוויקישיתוף