PROFILPELAJAR.COM

ארנולד טוינבי
	ארנולד טוינבי
לידה	14 באפריל 1889; לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	22 באוקטובר 1975 (בגיל 86); יורק, הממלכה המאוחדת
ענף מדעי	פילוסופיה של ההיסטוריה
מקום לימודים	וינצ'סטר קולג'; בייליול קולג' ;
מוסדות	בית הספר לכלכלה של לונדון; קינגס קולג' לונדון ;
פרסים והוקרה	עמית כבוד; עמית האקדמיה הבריטית ;
בן או בת זוג	Veronica Boulter Toynbee; Rosalind Murray ;
צאצאים	Philip Toynbee, Lawrence Toynbee, Antony Harry Robert Toynbee

ארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי (באנגלית: Arnold Joseph Toynbee;‏ 14 באפריל 1889 - 22 באוקטובר 1975) היה היסטוריון בריטי שהמגנום אופוס שלו בן שנים עשר הכרכים, המנתח את עלייתן ונפילתן של תרבויות, מחקר של ההיסטוריה, 1961-1934, היה סינתזה של היסטוריה עולמית, מטא-היסטוריה המבוססת על מקצבים אוניברסליים של עלייה, פריחה והידרדרות. טוינבי ניסח תאוריה כללית של היסטוריה ותרבות, לה רוב ההיסטוריונים המקצועיים התנגדו. למחקריו של טוינבי לא היה המשך משמעותי בתחום ההיסטוריה ההשוואתית שעניין אותו ביותר.

ביוגרפיה

טוינבי היה האחיין של היסטוריון כלכלי חשוב, שאף שמו היה ארנולד טוינבי. הוא נולד בלונדון, ולמד בווינצ'סטר קולג' ובבייליול קולג' באוקספורד. הוא החל את קריירת ההוראה שלו בבייליול ב-1912, ולאחר מכן לימד גם באוניברסיטת לונדון, בבית הספר הלונדוני לכלכלה, ובמוסד המלכותי לעניינים בינלאומיים (RIIA) בבית צ'אנתאם.

טוינבי עבד עבור מחלקת המודיעין במשרד החוץ הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה, ומונה על ידי משרד החוץ לחקור את רצח העם הארמני על ידי האימפריה העות'מאנית ואת מספר הקורבנות. טוינבי העריך את מספר המתים בין 600,000 לבין 800,000, דבר שהיווה בסיס להאשמות נגד הממשלה העות'מאנית בוועידת השלום בפריז ב-1919.

טוינבי עצמו שימש ציר בוועידת השלום בפריז. עם עוזרת המחקר שלו, ורוניקה בולטר, שהייתה לימים אשתו השנייה, הוא היה אחד מעורכי השנתון של RIIA, "סקר של עניינים בינלאומיים".

בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא עבד שוב עבור משרד החוץ והיה נוכח בשיחות השלום לאחר המלחמה. בפברואר 1940 הכין דו"ח למשרד בו נקבע, בין היתר, כי "הגופים היהודיים בפראג נצטוו לארגן את יציאתם לחוץ לארץ של 120 יהודים מדי יום ביומו".^[1]

נישואיו הראשונים היו לרוזלינד מארי, בתו של גילברט מארי. היו להם שלושה בנים. הם התגרשו, וארנולד נישא לוורוניקה בולטר ב-1946.

גישתו של טוינבי להיסטוריה

את גישתו של טוינבי ניתן להשוות עם זו אוסוואלד שפנגלר בספרו "שקיעת המערב" (The Decline of the West). טוינבי הציג את ההיסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות, בניגוד להיסטוריה של מדינות-לאום או של קבוצות אתניות אחרות. הוא זיהה את התרבויות על פי קריטריונים תרבותיים, ולא לאומיים. כך, ה"תרבות המערבית", שכללה את כל האומות שהתקיימו באירופה המערבית מאז נפילתה של האימפריה הרומית, נדונה כישות אחת, והובדלה מהתרבות ה"אורתודוקסית" ברוסיה ובבלקן, ומהתרבות היוונית-רומית שקדמה לה.

טוינבי דחה את הגישה הדטרמיניסטית של שפנגלר שתרבויות עולות ונופלות על פי מחזור טבעי ובלתי נמנע. טוינבי הביע את הערצתו הגדולה לאבן חלדון, ובייחוד ל"מוקדימה", ההקדמה להיסטוריה האוניברסלית של חלדון עצמו, שמציין הטיות שיטתיות רבות שקיימות בניתוח ההיסטורי.

טוינבי הציג את ההיסטוריה של כל תרבות במושגים של אתגר ותגובה. תרבויות קמו כתגובה למערכת של אתגרים קשים, כש"מיעוטים יצירתיים" יצרו פתרונות לאתגרים אלה, שנתנו כיוון חדש לכל החברה שלהם. כמה מהאתגרים והתגובות היו פיזיים, לדוגמה כאשר השומרים ניצלו את הביצות העצומות בדרום עיראק על ידי ארגון מחדש של התושבים הנאוליתיים בחברה שתוכל ליצור מפעלי השקיה רחבי היקף. ואילו חלק מן האתגרים היו חברתיים, כמו במקרה של הכנסייה הקתולית אשר הגיבה לכאוס של אירופה הפוסט-רומית על ידי הכללה של הממלכות הגרמאניות החדשות בקהילה דתית אחת. כשתרבות עונה על האתגרים שלה, היא גדלה. כשהיא לא מגיבה להם, היא נכנסת לתקופה של הידרדרות. טוינבי טען ש"תרבויות מתות מהתאבדות, לא מרצח".

מבקריו של טוינבי טענו כי הוא מדגיש את הדת יותר מדי בניתוח הכללי שלו של תרבויות. מבחינה זו, הוויכוח דומה לזה הקיים כיום כלפי התאוריה של סמואל הנטינגטון של "התנגשות הציביליזציות". כמו כן, נטען כי החלוקה לתרבויות של טוינבי שרירותית למדי, וכי ניתן היה לחלק את העולם ליותר או פחות מ-21 התרבויות בהן בחר, וכן כי ישנן תרבויות להן לא התייחס כלל. לבסוף, נטען כי הוא בחר את העובדות בצורה סלקטיבית על מנת להצדיק את התאוריה הכללית שלו, ולא הסביר עובדות המתנגדות לתאוריה זו.

הגישה האידאולוגית של טוינבי - "ספקולציות מטפיזיות בצורת היסטוריה" הוא הערכה מודרנית שכיחה - בוקרה באופן אפקטיבי על ידי פייטר גייל, וטוינבי לא ברח מהדיאלוג הציבורי עמו, שהופיע בספר (1949) "דפוסי העבר: האם אנו יכולים לקבוע אותם?" הספר קישר בין מאמרים של טוינבי וגייל לניתוח של פילוסופיית ההיסטוריה של טוינבי, שנכתבה בידי פיטירים א. סורוקין. מאמר שנכתב בידי יו טרבור-רופר, "המילניום של ארנולד טוינבי" – המתאר את מחקריו של טוינבי כ"פילוסופיה של מיש-מש" – פגע רבות במוניטין של טוינבי.

גישתו ליהודים

בבואו לדון בהיסטוריה של היהודים, נתקל טוינבי בבעיה חמורה. ההיסטוריה שלהם אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שהציב לגבי כל שאר התרבויות. טוינבי ניסה לנסח תאוריה ייחודית ליהודים בכך שטען שהיהדות אינה אלא בגדר "מאובן" כמו תרבויות אחרות למשל הפרסים של הודו המאמינים בדת זרתוסטרה שממשיכים להתקיים גם כשלתרבותם אין שום מטרה חיובית שהיא. לדעתו של טוינבי שייכת היהדות לתרבות הסורית שהגיעה לשיא יצירתה 1100 שנה לפנה"ס ותגליותיה העיקריות היו המונותיאיזם, האלפבית והאוקיינוס האטלנטי (שהתגלה בידי הפיניקים) ומאז אבד עליה הכלח.

הנקודה הבעייתית בתאוריה של טוינבי היא שהיהודים מתעקשים להמשיך להתקיים מעבר לזמן שבו היו שותפים פעילים ביצירת תרבות זאת וכעת הם מתקיימים ללא מטרה שהיא. הוא מסרב להכיר בהישגים מאוחרים יותר של תרבות זאת פרט לכך שהיא השפיעה על יצירת הדת והתרבות הנעלה באמת של הנצרות. למעשה חזר בכך טוינבי אל העמדה הנוצרית השגרתית שרואה זכות קיום ליהדות רק בכך שיצרה את הנצרות ומעבר לכך שוב אין לה שום תפקיד.

עם הקמת מדינת ישראל, חלה שוב פגיעה בתאוריה שלו על העם ה"מאובן", שקם לתחייה והוא כבר לא "מאובן". הסברו היה שאף על פי שהיהודים הם "מאובנים" ואינם ראויים למדינה משלהם וכי לא היו ראויים למדינה משלהם בארץ ישראל, וכי בכל מקרה במלחמת העצמאות התייחסו היהודים לערבים כפי שהנאצים התנהגו כלפיהם (אם כי סייג זאת בכך שההשוואה לנאצים הייתה מוסרית ולא סטטיסטית). הערבים הם בעיניו הקול האמיץ, שהפריך את התואנות הציוניות והרס כל תירוץ יהודי היסטורי. במילים אחרות אמר כי היהודים התנהגו לעיתים באכזריות שדומה לאכזריות הנאצית ולמעשה המלחמה שלהם נגד הערבים היא מלחמת הנאצים בערבים דרך יהודים.

לאורך השנים הקצין טוינבי ללא הרף את טענותיו כנגד הציונות ומדינת ישראל והחל להשוות את יציאת הערבים במלחמת העצמאות ופעולות כמו פרשת דיר יאסין לפעולות הג'נוסייד של הנאצים. כתוצאה הוא הפך למושא להתקפות נגד של אינטלקטואלים יהודיים שונים ובהם אבא אבן שנשא כנגדו ב-1955 הרצאה ידועה בשם "כפירתו של טוינבי".

ויכוח הרצוג-טוינבי

ערך מורחב – ויכוח הרצוג–טוינבי

נקודת השיא במאבק הישראלי-יהודי כנגד טוינבי הייתה בינואר 1961 כאשר החליט שגריר ישראל בקנדה יעקב הרצוג לעשות מעשה חסר תקדים או המשך בתולדות הדיפלומטיה הישראלית. הוא הזמין את טוינבי לוויכוח פומבי. הוא לא קיבל לכך אישור מאיש ואף לא אחד האמין שהדיפלומט יוכל לגבור על ההיסטוריון המקצועי המפורסם. היו רבים בשירות הדיפלומטי שהתנגדו בתוקף לדו-קרב זה גם בגלל חשש שנציג ישראל עלול להפסיד בוויכוח כנגד ההיסטוריון המפורסם. הם גם זכרו היטב את הוויכוחים בין נוצרים ויהודים מימי הביניים שללא קשר לתוצאותיהם תמיד הזיקו ליהודים. מנגד יצחק בן-צבי תמך בוויכוח.

הוויכוח זכה לפרסום רב. הוא שודר בחלקו ואף במלואו בתחנות רדיו ברחבי קנדה ובצפון ארצות הברית ובאותו ערב שודר בישראל. בישראל היו אלה ימי סערה פוליטית וביום הוויכוח התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה כתוצאה מפרשת לבון. ולמרות זאת הוויכוח עורר עניין עצום בישראל, שכן דיונים אינטלקטואליים היו בעלי חשיבות לכל הפחות שווה לאירועים פוליטיים. הקלטות של הוויכוח נמכרו במספרים גדולים בקנדה ומעבר לה. תדפיס של הוויכוח אף יצא לאור במצרים באנגלית כמחזק את העמדה הערבית.

השפעה

לרעיונותיו של טוינבי לא הייתה השפעה רבה מאוד על היסטוריונים אחרים. התאוריה הכללית שלו נחשבת על ידי כמה היסטוריונים, כגון רוברט קורטיוס כסוג של פרדיגמה לתקופה שלאחר המלחמה. הרעיונות של טוינבי נהנו מעדנה מסוימת בזמנו (הוא הופיע על השער של "טיים" ב-1947). טוינבי היה כנראה משפיע ביותר בקרב הוגים אסיאתיים. כמה מהמונחים שלו, כמו "מדינה יורשת", וכן "פרולטריון חיצוני", מצויים בכתביהם של מחברים אחרים.

רבים רואים בו אנטישמי, בעקבות התבטאויות שלו כמו זו לפיה חלק ממעשי היישוב היהודי בזמן מלחמת העצמאות כלפי הערבים (כמו הטבח בדיר יאסין) היו דומים למעשי הנאצים כלפי היהודים, וכן מכיוון שבספריו הוא הגדיר את העם היהודי כ"שריד מאובן" וביטויים דומים נוספים. יחד עם זאת טען שליהדות היה תפקיד חשוב מאוד בעיצובה של ההיסטוריה בעת העתיקה בגלל אמונתה באל אחד.

שמו של טוינבי שימש בטקסט מסתורי שהופיע על גבי כבישים בערי ארצות הברית בסוף המאה העשרים וידועים בשם אריחי טוינבי.