ארכיטקטורה פורנזית (באנגלית: Forensic Architecture) היא סוכנות מחקר מולטי-דיסציפלינרית שבסיסה בגולדסמית'ס, אוניברסיטת לונדון, שבעזרת טכניקות אדריכליות מנהלת מחקרים על אירועי אלימות והפרת זכויות אדם לרוחב העולם. הקבוצה נוסדה ומנוהלת בידי האדריכל הבריטי-ישראלי אייל ויצמן.[1][2]
הסוכנות משתמשת, מנהלת ומפתחת מחקרי אדריכלות, טכניקות אדריכליות ומדיה מתקדמים עבור ובשיתוף קהילות אזרחיות שנפגעו ממצבי אלימות, עימותים מזוינים והרס סביבתי, שהופעלו בעיקר מצד מדינות ותאגידים.[3] הסוכנות מורכבת מצוותים אינטרדיסציפלינריים של חוקרים הכוללים אדריכלים, אמנים, קולנוענים וצלמים, מתכנתים, עיתונאים חוקרים, ארכאולוגים, משפטנים ומדענים. ארכיטקטורה פורנזית פועלת באופן קבוע לצד ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם וקבוצות של פעילי סביבה וצדק, ומצליבה מגוון רחב של מקורות מידע ותיעוד, כגון דיווחים חדשותיים, אמצעי חישה מרחוק, ניתוח חומרי ועדויות אנושיות. בניגוד לעבודה הרגילה של אדריכלים, שמתכננים את הבניין לפני הקמתו וחוגגים את "לידתו", הארכיטקטורה הפורנזית פוגשת בבניין ברגע מותו, או הפצצתו. "אנחנו רואים את עצמנו כארכאולוגים או פתולוגים," טוען ויצמן: "אנחנו מסתכלים על בניינים כמו שפתולוגים מסתכלים על גופות ולומדים על מה שקרה. אנחנו הטכנאים שמייצרים תיקי ראיות, כמו תיקי בניין. אנחנו שמאי היי־טק פוליטיים ועוכרי שלווה שקוראים את ההיסטוריה דרך הבניין, ואוספים ראיות לפשעי מלחמה, הפרת זכויות אדם, נזקים אקולוגים".[4]
ארכיטקטורה פורנזית מהווה, כמו כן, שדה מחקר אקדמי ופרקטיקה חדשה שמפותחת במרכז למחקרי אדריכלות בגולדסמית'ס, אוניברסיטת לונדון.[5] מטרתה להפיק ולהציג עדויות ארכיטקטונית ביחס למבנים וסביבות אורבניות ולייצוגיהם התקשורתיים, אך במקביל גם ליצור גוף של מחקרים היסטוריים, תאורטיים ואמנותיים בנושא הפרקטיקות הפורנזיות בנות זמננו, במטרה להעריך באופן ביקורתי את האפיסטמולוגיה, הנחות המוצא, הפרוטוקולים ומדיניות הפקת הידע שלהם. מאחר שכיום הידע והכלים הפורנזיים מצויים בעיקר בידי סוכנויות המדינה ומסייעים להן לזהות, להפעיל, להסדיר ולהעלים אלימות, הארכיטקטורה הפורנזית מבקשת להשתמש בכלים האלו בכיוון ההפוך, להחזיר מבט פורנזי נגד המדינה (counter-forensics).[6]
היסטוריה
ארכיטקטורה פורנזית הוקמה בשנת 2010 כפרויקט מחקר במרכז למחקרי אדריכלות בגולדסמית'ס, אוניברסיטת לונדון. הפרויקט פותח כתגובה להתכנסות של מספר תופעות, כגון האורבניזציה של שדה הקרב (כפי שטוען ויצמן, "בתקופה בה רוב האנשים שנהרגים בעימות מזוין מתים בתוך מבנים, העיר אינה יכולה עוד להיתפס אך ורק כאתר של לחימה, אלא יש להבינה כמנגנון אתו מנוהלת המלחמה. כששוקע לבסוף אבק הקרב, האופן בו הוא שוקע יכול להפוך לעדות"),[7] שחיקת האמון בעדויות ביחס לפשעים והפרת זכויות אדם שמבצעת המדינה, הצמיחה וההתפשטות של מדיה בקוד פתוח, השימוש המוגבר במצלמת הטלפון החכם לשם תיעוד הפרת זכויות אדם בעימותים אורבניים, והצורך להעניק לחברה האזרחית את האמצעים להפקת עדות לשם פנייה לסעד משפטי ופוליטי.[8] השילוב של המסגרת התאורטית והמחקרים המעשיים של הסוכנות נועדו לאפשר את היפוך המבט הפורנזי, כלומר, כינון כלים להפיכת המחקר הפורנזי לפרקטיקה אנטי-הגמוניית שתוכל להפוך את היחסים בין פרטים והמדינות, לאתגר ולהתנגד לאלימות מדינתית ותאגידית ולעריצות האמת שלהם.
פרויקטים
הפרויקט הראשון של ארכיטקטורה פורנזית היה חקירת הריגתו של המפגין הלא חמוש באסם אבו רחמה בבילעין בידי מיכל רימון גז שנורה עליו על ידי חייל צה"ל שניצב מעבר לגדר (17.4.2009). המחקר נערך לאחר שהצבא סגר את חקירת המקרה, והוא נעשה עבור עורך הדין ופעיל זכויות האדם מיכאל ספרד שיצג את הוריו של אבו רחמה ואת ארגון בצלם. החקירה בנתה מודל פנורמי תלת־ממדי על סמך שלושה סרטוני וידאו שקלטו את הפגיעה באבו רחמה, אך התמקדה בעיקר בפריים בודד מתוך סרטון וידאו שצילם האמן דוד ריב. פריים זה רשם בצורת קו מטושטש את מסלול התנועה של רימון הגז שנע במסלול ישיר לעבר אבו רחמה, בניגוד לטענת הצבא, לפיה הרימון נורה לאוויר אך פגע במכשול שהסיט אותו ממסלולו.[9][10] התחקיר הוצג בסופו של דבר בפני בית המשפט העליון הישראלי, אך לבסוף העתירה נדחתה.[11] בשנת 2011, למכון לארכיטקטורה פורנזית הוענק מימון למשך ארבע שנים על ידי המועצה האירופית למחקר.[12] באותה שנה צוות של ארכיטקטורה פורנזית החל לערוך חקירות באשר למדיניות של הרשויות הלאומיות והבינלאומיות האירופיות ביחס להגירה ברחבי הים התיכון. צוות זה, המכונה "אוקיינוגרפיה פורנזית",[13] פרסם את הדו"ח הראשון שלו ב-2012, וחקר את מותם של 73 מהגרים שננטשו להיסחף במשך שבועיים באזור המעקב הימי של נאט"ו.[14]
בשנת 2012 הסוכנות לארכיטקטורה פורנזית הציגה דו"ח בפני מדינות החברות באמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים של האו"ם, בנוגע לשימוש בתחמושת זרחן לבן בסביבות עירוניות במהלך התקיפות הישראליות על רצועת עזה בדצמבר 2008 ובינואר 2009, הידועות כמבצע עופרת יצוקה. הדו"ח אילץ את ישראל להודות לראשונה על השימוש שהיא עורכת בתחמושת זו, ולאחר מכן להצהיר כי צה"ל יפסיק להשתמש בתחמושת זרחן לבן באזורים מיושבים.[15][16] באותה שנה הסוכנות ערכה מחקר בשיתוף עם הסטודיו SITU ועם "הלשכה לעיתונות חוקרת" (Bureau of Investigative Journalism) תחת הכותרת "היכן תוקפים הרחפנים", חקירה שהוזמנה בידי חוקר מיוחד של האו"ם לזכויות אדם ולחימה בטרור, בן אמרסון. הבחירה בארכיטקטורה פורנזית הייתה בעקבות ההבנה שהרחפנים האמריקאים עברו מתקיפות של אנשים וכלי רכב בדרכים לתקיפת מבנים באזורים מאוכלסים בצפיפות.[17] בעקבות זאת, העדויות על תקיפות הרחפנים קיבלו ממד ארכיטקטוני.
בשנת 2013 הסוכנות זכתה במענק נוסף של המועצה האירופית למחקר כדי לפתח פלטפורמת מולטימדיה לאיסוף מידע ולוויזואליזציה שלו, שנקראה Pattrn.[18] Pattrn אפשרה למשתמשים בה לאסוף באופן אנונימי דיווחים מכלי ראשון אודות אירועים "על פני הקרקע" ולהנהיר מידע בעזרת ויזואליזציה של צורות מדיה ומידע שונות.[19] כלי זה שימש את המכון לארכיטקטורה פורנזית בפלטפורמת המחקר שלהם ברצועת עזה בשנת 2015: מפה אינטראקטיבית של התקיפות שביצע צה"ל בעזה בין ה-8 ביולי ל-26 באוגוסט 2014 (שכונו "מבצע צוק איתן"). הפלטפורמה פותחה בשיתוף עם אמנסטי אינטרנשיונל וארגונים נוספים. בפרויקט זה, המכון ערך מחקר מקיף על הקרבות וההפצצות המאסיביות של אזור רפיח ברצועת עזה במהלך הקרב על רפיח (המכונה גם "יום שישי השחור") ב-1 באוגוסט 2014, בו נהרגו אזרחים פלסטיניים רבים.[20][21] לצורך המחקר, ובעקבות קשיי גישה לאזורי הקרבות, המכון אסף וניתח קרוב ל-7,000 תצלומים וסרטונים מטלפונים סלולריים ומערוצי מדיה ישראלים וערביים מסורתיים כמו גם מרשתות מדיה כפייסבוק, טוויטר ויוטיוב, בנוסף לסרטונים שנשלחו אליהם ישירות, אותם הצליבו עם דוחות בתי-חולים, דיווחים חדשותיים ותצלומי לוויין אזרחיים שצולמו לפני, אחרי ובמהלך הקרב. בעזרת מקורות אלו הצליחו חוקרי המכון לשחזר במשך כשנה את קורות אותו יום. תצלומים וסרטונים רבים תיעדו את הפצצות של צה"ל על שכונות בעיר.[22] על ידי ניתוח זהיר של הצורה והתנועה הספציפיים שיוצרים ענני הפיצוצים השונים שנלכדו במצלמות הטלפון ואתרי החדשות, חוקרי הסוכנות לארכיטקטורה פורנזית הצליחו לאתר, למפות ולתזמן מאות תקיפות ישראליות על העיר. החקירה חשפה את השימוש בפקודה המטכ"לית הישראלית הידועה בשם נוהל חניבעל (ניהול מידי של מקרה חטיפת חייל דרך, בין השאר, הפגזה מאסיבית של הסביבה מתוך מטרה לסכל את החטיפה גם במחיר אובדן חיי החטוף), והייתה מהגורמים שהביאו להפסקת הפעלתו בידי צה"ל.[23][24]
בשנת 2016 המכון לארכיטקטורה פורנזית זכה במימון נוסף של המועצה האירופית למחקר. באותה שנה, שוב בשיתוף פעולה עם אמנסטי אינטרנשיונל, הסוכנות ערכה מחקר על כלא סיידנאיא – בית סוהר צבאי ליד דמשק המופעל על ידי משטר בשאר אל-אסד לשם כליאה, עינוי והוצאה להורג של אלפי אסירים – על סמך ראיונות עם עצורים ששרדו את השהות בכלא. במשך רוב זמן שהותם במקום, האסירים הוחזקו בחושך כשעיניהם קשורות. החקירה התמקדה, לפיכך, ב"עדויות שמיעה" שלהם, שתרגמו את החלל לצלילים, וכעת תורגמו מחדש למודל אדריכלי דיגיטלי ששחזר את מבנה בית הסוהר הידוע לשמצה.[25][26]
באותה שנה החלה הסוכנות לארכיטקטורה פורנזית, בשיתוף עם הוועדה העממית של הכפר הבדואי אל-עראקיב, ארגונים בדואים אחרים ועמותת זוכרות, בהקמת פורום אזרחי בשם "אמת קרקעית" (Ground Truth).[27] הפרויקט המתמשך, שעדיין מתנהל (נכון ל-2019) מורכב מאיסוף עדויות ומסמכים, צילומם ויצירת ארכיב מקוון. לב הפרויקט מורכב מבניית ארכיון תצלומים קהילתי, ופלטפורמה של מערכת מידע גאוגרפי (GIS) תלת־ממדית, המשתמשת בתמונות עכשוויות והיסטוריות כדי למפות את השרידים ואת סימני הנוכחות העכשווית של האוכלוסייה הבדואית. הן השרידים והן הנוכחות העכשווית של הבדואים בכפר זה נמצאים תחת איום תמידי של הריסה ומחיקה בידי המדינה. חוקרי המכון, בראשות אריאל קין, יחד עם תושבים בדואים בני המקום ובהנחית האקטיביסטית חגית קיסר, משתמשים במצלמות אוויר ביתיות המורכבות מעפיפונים ומבלונים המצוידים במצלמות פשוטות, כדי ליצור מעין תצלום "לוויין אזרחי" מפורט ביותר הבנוי מעשרות אלפי תצלומים שמורכבים יחד למודל ענן נקודות תלת־ממדי אינטראקטיבי.[28] הפרויקט מתמקד ראשית בכפר אל-עראקיב, שנהרס מעל 116 פעמים ב-60 השנים האחרונות והפך לסמל למאבק הבדואי למען הכרה בכפרים הלא מוכרים. אולם הפרויקט מתעתד להתרחב לכפרים לא מוכרים נוספים. מטרתו של הפרויקט היא לספק ראיות היסטוריות ומשפטיות על רצף נוכחותם במקום של קהילות בכפרים הבדואים הלא מוכרים בסף הצפוני של הנגב.
בשנת 2017 המכון לארכיטקטורה פורנזית הפיק חקירת וידאו בנוגע לנוכחותו של סוכן חשאי של המשרד הפדרלי להגנת החוקה בסצנת רצח של בעל קפה-אינטרנט טורקי בידי נאו-נאצים בשנת 2006 בעיר קאסל, שהתרחשה כחלק מסדרת רציחות על רקע גזעני שבצעו חברי המחתרת הנאו-נאצית (National Socialist Underground - NSU) בגרמניה באותן שנים.[29] המכון ערך בדיקות פיזיקליות שעוררו ספק בנוגע לעדותו של הסוכן החשאי לפיה לא הבחין ברצח ממיקומו בבית הקפה, עדות שהתקבלה כאמינה בעת משפט הרצח. המכון התמקד בניתוח מפורט של אירוע קצר זה משום שבו הצטלבו הכוחות הפוליטיים המרכזיים בציבוריות הגרמנית - משטרה חשאית, מהגרים זרים וכוחות ימין נאו-נאציים - למעין מיקרוקוסמוס של החברה, ולהבנתו יכולות להיות השלכות רחבות. תוצאות סרטון המחקר והדו"חות הכתובים של המכון זכו לבסוף להתייחסות של הממשלה הגרמנית ולחקירה פרלמנטרית, כמו גם למשפט של שאר חברי המחתרת הנאו-נאצית במינכן.[30] באותה שנה נתחה הסוכנות את האירוע בו שוטרים ישראלים ירו למוות ביעקוב אבו אל-קיעאן ביישוב הבדואי אום אל-חיראן בנגב, ב-18 בינואר 2017, במהלך מבצע להריסת הכפר, באשמה שהוא מחבל שדרס שוטר.[31]השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה קבעו עוד באותו היום כי אבו אל-קיעאן הוא מחבל השייך לתנועה האיסלאמית שדהר במכוון לעבר שוטרים במטרה להרוג כמה שיותר מהם.[32] התחקיר הראשוני של הסוכנות לארכיטקטורה פורנזית, שנערך בשיתוף פעולה עם קולקטיב הצלמים אקטיבסטילס, חיבר וסנכרן בין הסאונד אשר הוקלט על ידי צלמת אקטיבסטילס קרן מנור, ששהתה באום אל-חיראן בזמן האירוע, לבין הצילום התרמי שצולם ממסוק משטרתי ושוחרר לתקשורת. התחקיר הוויזואלי העלה שבניגוד לגרסת המשטרה, הירי הראשוני לא כוון לאוויר אלא לעבר הרכב של אבו אל-קיעאן, עוד לפני הדריסה, אף על פי שלא היוו איום. בנוסף, התגלה כי אבו אל-קיעאן נורה שוב לאחר עצירת הרכב, בעת שכבר לא היווה סכנה.[33] המשך התחקיר חשף כי בניגוד לטענות המשטרה והשר לביטחון הפנים כי אבו אל-קיעאן נהג באורות כבויים - מה שמעיד על כך שהתכוון לדרוס שוטרים - הרכב נראה נוסע לאט ובאורות דלוקים לפני הירי הקטלני.[34] כמו כן, בניגוד לטענות המשטרה לפיהן אבו אל-קיעאן האיץ במכוון את רכבו לעבר השוטר ארז לוי כדי לדרוס אותו, הסוכנות ניתחה את תוואי הקרקע בנתיב הדריסה וגילתה כי לנוכח המדרון התלול במסלול בו נע הרכב של אבו אל-קיעאן, לא היה צורך ללחוץ על דוושת ההאצה כדי להגיע למהירות שנצפתה בסרטון המשטרתי; אבו אל-קיעאן לא היה מסוגל לעצור את הרכב לאחר שברכו התרסקה מהירי והמכונית הידרדרה לעבר השוטר. בעקבות התחקיר של המכון, המחלקה לחקירות שוטרים הסיקה כי הדריסה באום אל-חיראן לא הייתה פיגוע.[35] למרות שורת הממצאים הפורנזיים שערערו על גרסת המשטרה, ולמרות דו"חות של המחלקה לחקירות שוטרים ושל שב"כ שהטילו ספק כבד במסקנה כי מדובר בפיגוע, השר לביטחון פנים סירב לחזור בו מהאשמתו את אבו אל-קיעאן כמחבל וטען כי לתחושתו יש עדיין הסתברות גבוהה שהדריסה באום אל-חיראן הייתה פיגוע.[36] בספטמבר 2020 הודה ראש הממשלה נתניהו שאיעקוב אבו אל-קיעאן לא היה מחבל, בניגוד למה שטען בעצמו לאחר פינוי אום אל-חיראן, ולמעשה, בהתאם לממצאי הסוכנות לארכיטקטורה פורנזית מיד לאחר האירוע.[37]
פרויקט נוסף של ארכיטקטורה פורנזית מאותה שנה עסק בניתוח פרשה שהתרחשה במקסיקו בליל ה-26–27 בספטמבר 2014, בה הותקפו סטודנטים מבית הספר איוטזינפה (Ayotzinapa) בעיר איגואלה, במדינת גררו, על ידי המשטרה המקומית בשיתוף פעולה עם ארגונים פליליים.[38] מנגנוני ביטחון מקסיקניים נוספים השתתפו או היו עדים לאירועים, כולל המשטרה הפדרלית והצבאית. שישה אנשים נרצחו, ביניהם שלושה תלמידים, 40 נוספים נפצעו, וארבעים ושלושה תלמידים נעלמו. מקום הימצאותם של התלמידים הנעלמים אינו ידוע, ומעמדם כ"נעלמים" (disappeared) נותר עד עצם היום הזה. במקום לנסות ולפתור את הפשע ההיסטורי הזה, המדינה המקסיקנית הכשילה את הקורבנות, משפחותיהם ואת שאר החברה המקסיקנית, על ידי בניית נרטיב מזויף ולא עקבי של אירועי הלילה. ארכיטקטורה פורנזית, במשותף עם מספר ארגונים נוספים, ביקשה ליצור פלטפורמה קרטוגרפית אינטראקטיבית כדי למפות ולבחון את הנרטיבים השונים של אירוע זה. מטרת הפרויקט הייתה לשחזר, לראשונה, את מכלול האירועים הידועים שהתרחשו באותו לילה באזור איגואלה וסביבותיה, ולספק כלי חקירה פורנזיים על מנת לקדם את החקירה. הנתונים שעליהם מבוססת הפלטפורמה לקוחם ממידע שפורסם מהחקירות, מקטעי וידאו, מסיפורים שהופיעו בתקשורת, מתצלומים ומדאטה שנלקח מטלפונים. כל המידע הזה תורגם לאלפי נקודות נתונים, שכל אחת מהן מוקמה בחלל ובזמן וזוהתה בתוך הפלטפורמה, במטרה למפות את התקריות במהלך הלילה ואת הקשרים המורכבים ביניהן. הפלטפורמה מדגימה בצורה גרפית וקרטוגרפית ברורה, את קנה מידה של הקנוניה והתיאום שנרקם בין רשויות המדינה לבין ארגוני הפשע המאורגן לאורך אותו הלילה.
מחקר נוסף שפרסמה הסוכנות לארכיטקטורה פורנזית, בשיתוף עם המכון לאוקיינוגרפיה פורנזית והעיתון הניו יורק טיימס, בחן תאונה שהתרחשה ב-6 בנובמבר 2017, אחת מני רבות בהן טבעו פליטים מול חופי לוב.[39][40] בתאונה זו נהרגו 20 אנשים ו-47 אחרים נתפסו על ידי משמר החופים של לוב, בזמן שספינה של הארגון ההומניטרי הגרמני Sea-Watch הייתה באזור ונסתה לפנות בבטחה את הפליטים מהרפסודה שלהם שהחלה לטבוע.[41] הפליטים שנתפסו על ידי הספינה הלובית הוחזרו לאפריקה, שם סבלו מהתעללות, אונס ועינויים. ספינת משמר החופים הלובי נסתה לסכל את הסיוע שהגישה הספינה של Sea-Watch. מדינות באירופה, בעיקרן איטליה, אימנו את משמר החופים הלובי, תרמו לו ספינות וחתמו עם לוב על הסכם שיתוף פעולה במלחמה נגד "הגירה בלתי חוקית", סחר בבני אדם והברחות, והיו לפיכך אחראיות לתאונה ולהרג. האירוע צולם בו זמנית במצלמות רבות, הן של הלובים והן של אנשי ספנת ההצלה הגרמנית. חוקרי המכונים הרכיבו מחלקי הסרטים סרט תעודי שמציג את התקרית צעד אחר צעד ומציג את עדויות הניצולים וכוחות החילוץ. המחקר הסיק כי: "ממשלות אירופה מתחמקות מאחריותן המשפטית והמוסרית להגן על זכויות האדם של אנשים הנמלטים מאלימות וייאוש כלכלי. מדאיג עוד יותר מזה הוא שיתוף פעולה עם משמר החופים של לוב, שמפר בצורה בוטה את זכויותיהם של אותם מהגרים, במניעת אפשרות חצייתם את הים לאירופה".[42]
בחודש מאי 2018, בשיתוף פעולה עם האתר Bellingcat ועם עיתונאים מוונצואלה, החל המכון לארכיטקטורה פורנזית לאסוף, לתזמן ולאתר כ-70 פיסות עדות הקשורות לטבח אל ג'ונקיטו (El Junquito raid) – פשיטה משטרתית וצבאית שהתרחשה ב-15 בינואר 2018 באל ג'ונקיטו, מחוז הבירה, ונצואלה, שהביאה למותו של המורד אוסקר פרז וחברי תנועתו.[43] פיסות העדות כללו סרטוני וידאו, תצלומים, קטעי אודיו מודלפים מרשת הקשר המשטרתית והצהרות רשמיות של פקידים, בעזרתם ניסתה הסוכנות לברר האם קצין המשטרה המורד פרז ובני לווייתו היו קורבנות של הוצאה להורג ללא משפט.[44] המחקר הזה עדיין נמשך (נכון ל-2019). פרויקט נוסף שנמצא בהתהוות הוא חקירת השריפה במגדל גרנפל מ-14 ביוני 2017 בלונדון, בה נספו 71 איש. האירוע צולם באלפי סרטוני וידאו שמהווים מקורות עדות חיוניים אותם מנסה הסוכנות להרכיב לתוך סרטון וידאו תלת־ממדי לצורך הבנת המאורע.[45]
עמיתי מחקר ודוקטורנטים שפעלו במסגרת הסוכנות לארכיטקטורה פורנזית כוללים את סוזן שופלי ג'ון פלמזינו, צ'ארלס הלר ולורנזו פזאני (מייסדים שותפים של אוקיינוגרפיה פורנזית), כריסטיאנה ורוייה, לורנס אבו חמדן, אנסלם פרנק, תומאס קינן, פאולו טבארס, מעין אמיר ואריאל קין, יחד עם חוקרים נוספים.
באפריל 2018 הוכרז שהמכון לארכיטקטורה פורנזית נבחר כאחד מארבעת המועמדים הסופיים לפרס טרנר היוקרתי לאמנות לשנת 2018.[46][47]
מתודולוגיה
הארכיטקטורה הפורנזית פועלת בשני מישורים: חקירות מעשיות וחשיבה ביקורתית על המושגים בהם משתמשים החוקרים. ראשית, את המונח 'פורנזי', לו לא קיימת מילה מקבילה בעברית (אלא מספר מילים כגון מדעי, משפטי ופלילי, שאינן מכילות את כל המשמעויות יחד), דורשת הארכיטקטורה הפורנזית להשיב למקורו הלטיני (Forensis), שפרושו 'לפני הפורום'. הפורום הרומאי, טוענים תומאס קינן ואייל ויצמן במחקרם על "הולדת האסתטיקה הפורנזית", היה חלל רב-ממדי של פוליטיקה, חוק וכלכלה, אך בימינו הוא צומצם לשימוש המשפטי במדע וברפואה.[48] במקום לפעול רק בזירה המשפטית-מדעית, המכון מנסה לפעול לרוחב פורומים רבים ושונים. שנית, מושג הפורום מורחב ומנותח ביחס לשלוש זירות עיקריות: השדה (אתר החקירה, כגון זירת הפשע, ממנו נאספות העדויות); המעבדה/הסטודיו (בהם מתווכים מכינים את אובייקט העדות); והפורום (בו תוצאות החקירה מוצגות ונידונות).[49] קינן וויצמן מדגישים כי שלוש הזירות האלו אינן סטטיות ונייטרליות, אלא שדות כוח דינמיים ואלסטיים. השדה, המעבדה והפורום נתונים בעצמם במחלוקת, נבנים, נהרסים ומוטלים בספק. בנוסף, מאחר שלחוקרי הסוכנות אין את הגישה לזירות פשע, לכוח האדם, לטכנולוגיות ולמשאבים שיש למדינה - כמו גם לעצם היכולת לקבוע את כללי הראיות - הארכיטקטורה הפורנזית מבקשת לכונן ולהשתמש בכלים הפורנזיים בכיוון ההפוך, כלומר, להחזיר מבט פורנזי נגד המדינה (counter-forensics). מהלך זה כולל הפעלה של "פורומים" מרובים, שאינם מצטמצמים רק לפורום המשפטי-פלילי, אלא נפרסים גם אל מוזיאונים, גלריות לאמנות, פורומים אזרחיים ואת התקשורת.[50]
אסתטיקה פורנזית: המושג 'אסתטיקה פורנזית' מתייחס להיסט שהביאו המדעים הפורנזיים בנוגע ליכולת התקשורת והענקת הסוכנות לחפצים דוממים. אסתטיקה פורנזית היא "מצב ההופעה של דברים בפני הפורום – המחוות, הטכניקות וטכנולוגיות ההדגמה, שיטות התאטרליות, הנרטיביזציה והדרמטיזציה; טכנולוגיות העצמת דימויים והקרנתם; יצירת והריסת מוניטין, אמינות וכשירות".[51] אסתטיקה מובנת במקורה כמה שקשור לחושים, אולם בעבודת המכון המונח אסתטיקה "מסמן לא את החושים האנושיים אלא את היכולות החושיות של החומר עצמו. זוהי הדרך בה חומר יכול לאתר, לרשום ולהגיב לא רק למגע ומכה, אלא גם להשפעות מסביבתו ולנוכחות מרוחקת. ניתן לראות את החומר כמנגנון חושי אסתטי בכך שהעיוותים שלו רושמים שינויים, הבדלים וגיוונים עדינים בתוך שדה כוחות".[52] אולם, טוענים קינן וויצמן, אובייקטים אינם יכולים לדבר בעצמם, ולכן הם זקוקים ליכולת הדיבוב, הפרשנות והשכנוע של מומחים וטכנולוגיות שמציגים אותם בפני הפורום.
קומפלקס דימוי-מידע: כאשר אזרחים, עיתונאים או משתתפים אחרים בעימות מתעדים אירועים באמצעות מצלמות או טלפונים חכמים, הם גם קולטים בלא משים כמויות גדולות של מידע מרחבי על הסביבה המיידית. כאשר אתר מסוים נרשם מיותר מזווית אחת, ההצלבה מספקת מידע על עומקו ונפחו. המודלים האדריכליים שנוצרים כתוצאה מכך יכולים להיות הבסיס שעליו ניתן לאתר ולהנפיש את התנועה של כל מצלמה או סרטון וידאו, כמו גם את התנועה של הדמויות המרכזיות בחלל. ויצמן, ראש המכון, מכנה את הפלטפורמה הזו 'קומפלקס דימוי-ארכיטקטוני' (architectural-image complex) או 'קומפלקס דימוי-מידע' (image-data complex):
הקומפלקס דימוי-ארכיטקטוני יכול לתפקד כאמצעי אופטי שמאפשר לצופה לראות את סצנת הפשע כמערך יחסים בין תמונות בזמן ובמרחב. ניתן להשתמש בו, בנוסף, כאמצעי ניווט כדי לנוע בין תמונות, לחקור את המרחב שהוא בו זמנית וירטואלי וצילומי. באופן מהותי, [הקומפלקס] מבטא את הצורך בהרכבת הוכחה שהיא סימולטנית גם חומרית, גם מבוססת-מדיה וגם עדותית. הקומפלקס דימוי-ארכיטקטוני מחליף כך את מערכת הסיווג התמטית של הארכיב ואת המעבר הליניארי בין תמונות במונטאז'ים של לפני-אחרי.
החקירות של ארכיטקטורה פורנזית מתחילות לרוב תוך שימוש במגוון של מקורות, הכוללים ביקורים באתר, סריקות לידאר (מדידת מרחק על ידי הארת המטרה בקרן לייזר), פוטוגרמטריה (טכניקה למיפוי ומדידות המתבצעים בעזרת תצלומי אוויר), שימוש במכ"ם חודר קרקע, כמו גם שימוש במודלים דיגיטליים והדמיות תלת־ממדיות כדי לאתר ולסנכרן את חומרי המקור שלהם מבחינת יחסי חלל וזמן.
מיקוד והתכנסות: החקירות הפורנזיות של המכון ממוקדות באירועים מאוד ספציפיים. בעידן של שטף דימויים, הצפת מידע והפרעת קשב, הארכיטקטורה הפורנזית מבקשת למקד את תשומת הלב המחקרית בנקודה מאוד מצומצמת מבחינת חלל וזמן. חקירה פורנזית יכולה לעיתים לקרוא מתוך ודרך פרט קטן מאוד, כגון סדק בקיר, היסטוריה של סכסוך שלם. חוקרים פורנזיים תופסים עיוות (דפורמציה) בחומר - היינו סדק בקיר - כמידע (אינפורמציה), דרכו הם יכולים לאתר את הכוחות שגרמו לאותו עיוות, ומהם לנוע אחורה אל ריבוי הגורמים הפוליטיים שחוללו אותו.
ארכיטקטורה של זיכרון: ארכיטקטורה פורנזית משתמשת במודלים אדריכליים כעזרי זיכרון שמאפשרים לעדים להיזכר באירועים דרך החוויה המרחבית שלהם במקום האסון.[54] הזיכרון של עדים - קורבנות לאירועי אלימות קיצונית לעיתים מוסתר או משובש על ידי החוויה הטראומטית והבלבול הכללי שנוצר בעת מלחמה. עדים עלולים לשכוח פרטים מהאירוע הטראומטי. אף על פי שלעיתים עצם הפערים, הסתירות והבלבול בעדות הוא עדות בפני עצמה לטאורמה,[55] כשלים אלו בעדות מאפשרים לגופים אינטרסנטיים להתכחש לעצם הפעלת האלימות (למשל, מכחישי שואה). חוקרי המכון הבינו שבעזרת בניית מודל אדריכלי דיגיטלי מפורט, מהסוג בו משתמשים ארכיטקטים כדי להציג ללקוחותיהם את המראה העתידי של בתיהם, ניתן לא רק לשחזר אלימות שהופעלה על חללים, אלא גם לסייע לעדים לשחזר אירועים. המודל הופך לטכניקת היזכרות ולבמה עליה ניתן להניח פיסות זיכרון. בעזרת המודל שהם לאט לאט בונים, העדים יכולים לנוע מחדש בחלל הן של המבנה והן של הזיכרון שלהם.[56] אולם, הליך בניית המודל אינו ישיר או פשוט, בעיקר במקרים בהם העדים חיו תחת הגבלות חושיות קשות (כגון במחקר של הסוכנות על כלא סיידנאיא בסוריה). במקרים אלו הקשר בין המודל האדריכלי לבין הזיכרון כפול: מצד אחד המודל הוא תוצר של זכרונות העדים, ייצוג של חלל בו התרחשה אלימות ועדות משפטית; מצד שני תהליך בניית המודל האדריכלי הדיגיטלי מאפשר היזכרות בפרטים שהטראומה מחקה (היכן היו החלון? הדלת? מה היה גודל התא? וכדומה). המידול האדריכלי מגשר בין קטעי עדות וממלא חללים בזיכרון.[25]
^Forensic Architecture (ed.), Forensis, p. 16. ראו דוגמה לשימוש בסביבה הבנויה כאמצעי לחימה בספר: איל ויצמן, "ארץ חלולה: ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל". תרגום: מתן קמינר. תל אביב: הוצאת בבל, 2017 [2007], בפרט הפרק "ללכת דרך הקירות: לוחמה עירונית", עמ' 234-275.
^אייל ויצמן ותומס קינן, הגולגולת של מנגלה: לידתה של האסתטיקה הפורנזית. תרגום: תמי אילון-אורטל. תל אביב: רסלינג, 2012. לגבי תרגום המונח פורנזי לעברית, ראו עמ' 105, הערה 10.
