PROFILPELAJAR.COM

אריך הפנר
Erich Hoepner
	אריך הפנר
לידה	14 בספטמבר 1886; פרנקפורט על האודר, הקיסרות הגרמנית
הוצאה להורג	8 באוגוסט 1944 (בגיל 57); ברלין, גרמניה הנאצית
מדינה	גרמניה הנאצית
כינוי	הפרש הזקן
השתייכות	הקיסרות הגרמנית ; רפובליקת ויימאר ; גרמניה הנאצית
תקופת הפעילות	1905–1942 (כ־37 שנים)
דרגה	גנרל-אוברסט
תפקידים בשירות
	מפקד הדיוויזיה הקלה ה-1 ; מפקד הקורפוס ה-16 ; מפקד ארמיית הפאנצר הרביעית
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה; מלחמת העולם השנייה הפלישה לפולין; המערכה על צרפת; מבצע ברברוסה; הקרב על מוסקבה; ;
עיטורים
	צלב האבירים של צלב הברזל ; ; צלב הברזל דרגה ראשונה; צלב הברזל דרגה שנייה;

אריך הפנר (גרמנית: Erich Hoepner;‏ 14 בספטמבר 1886 – 8 באוגוסט 1944) היה איש צבא גרמני במלחמת העולם השנייה. היה מפקד שריון מצטיין במספר מערכות של הוורמאכט. הוצא להורג בשל השתתפותו בקשר העשרים ביולי לרציחת אדולף היטלר.

ביוגרפיה

קריירה מוקדמת

הפנר נולד ב-14 בספטמבר 1886, בפרנקפורט על האודר שהשתייכה לאימפריה הגרמנית. בשנת 1905 התגייס לצבא הגרמני הקיסרי, והצטרף לרגימנט הדרגונים ה-13 (שלזוויג-הולשטיין), ולחם בשורותיו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

לאחר המלחמה נותר הפנר ברייכסווהר, ומילא בו תפקידי פיקוד ומטה. בשנת 1927 הועלה הפנר לדרגת מיור, ומונה לתפקיד מטה במטה הכללי. בשנת 1930 מונה למפקד גדוד ברגימנט הרגלים ה-17 (פרוסיה / בראונשווייג). בשנת 1932 הועלה לדרגת אוברסט לוטננט, ומונה למפקד רגימנט הפרשים ה-4 (הפרוסי). ב-1 בפברואר 1933 מונה לראש מטה של הדיוויזיה ה-1 של הרייכסווהר, וב-1 באוקטובר 1934 מונה לראש מטה הקורפוס ה-1. בשנת 1935 הועלה לדרגת אוברסט, וב-15 באוקטובר 1935 מונה לראש מטה לקבוצת הארמייה ה-1.

הפנר היה מראשוני המצדדים בלוחמת שריון, בתקופה שבה המחשבה הצבאית המקובלת טרם הבחינה ביכולותיו של הטנק ככלי המסוגל להכריע בשדה הקרב בתנועה של עוצבות עצמאיות. בשנת 1937 הועלה לדרגת גנרל מיור, ובסתיו 1937 מונה למפקד הדיוויזיה הקלה ה-1. ב-30 בינואר 1938 הועלה לדרגת גנרל לוטננט, ובסתיו 1938 מונה למפקד הקורפוס הממונע ה-16. הפנר היה מעורב גם בתוכניות להפיכה צבאית אפשרית נגד היטלר, שלא הגיעה לביצוע עקב הסכם מינכן, וב-1 באפריל 1939 הועלה לדרגת גנרל חיל הפרשים.

מלחמת העולם השנייה

הפנר, שכונה בחיבה "הפרש הזקן" ("Der Alte Reiter") הוביל את הקורפוס שבפיקודו במהלך המערכה בפולין כחלק מהארמייה העשירית בפיקוד קבוצת ארמיות דרום, ובשל הצטיינותו בקרב קיבל ב-27 באוקטובר 1939 את צלב האבירים של צלב הברזל. במהלך המערכה על צרפת לחם הפנר עם הקורפוס שבפיקודו כחלק מהארמייה השישית במסגרת קבוצת ארמיות B, ומילא תפקיד משמעותי בקרב. הפנר פיקד על הכוחות הגרמנים שהשתתפו בקרב הטנקים הגדול ביער ז'מבלו בבלגיה ב-12 במאי 1940. קרב זה, שבו השתתפו 1,500 טנקים וכלים משוריינים, נחשב לגדול ביותר עד אז, ותוצאותיו היו מעורבות, הצרפתים נאלצו לסגת, אך השיגו את הזמן הדרוש להם להתחפרות על נהר הדייל, שנדרש על פי תוכנית המבצעים הצרפתית. בדיעבד התברר כי תנועת הכוחות הגרמנים בצפון בלגיה ובהולנד, הייתה אך הסחה שנועדה להסוות מבקע בעורף הארמיות הצרפתיות, בגזרת סדאן, וכי לקרב הייתה חשיבות משנית בלבד.

ב-19 ביולי 1940 הועלה הפנר לדרגת גנרל אוברסט, וב-17 בפברואר 1941 מונה למפקד "קבוצת הפאנצר הרביעית" שלאחר מכן הפכה ל"ארמיית הפאנצר הרביעית". במהלך מבצע ברברוסה הייתה קבוצת הפאנצר הרביעית חלק מקבוצת ארמיות צפון, תחת פיקודו של וילהלם פון לב.

כוחותיו של הפנר נעו עם קבוצת ארמיות הצפון לכיוון לנינגרד, עד שנקראו להשתתף, כחלק מקבוצת ארמיות מרכז, במערכה לכיבוש מוסקבה. במהלך מתקפת הנגד הסובייטית בקרב על מוסקבה, בינואר 1942, הורה הפנר לכוחותיו לסגת, בשל עוצמת המתקפה. היטלר ראה זאת באופן שלילי, והורה ב-8 בינואר 1942 על פיטוריו של הפנר בבושת פנים, בשל "פחדנות וחוסר ציות". כל עיטוריו של הפנר נשללו ממנו, ונאסרה עליו לבישת המדים.

הקשר נגד היטלר ואחריתו

עוד מאמצע שנות ה-30 היה הפנר פעיל בקבוצות של מתנגדי המשטר הנאצי שפעלו בצבא. כקצינים רבים אחרים התנגד למגבלות שהוטלו על גרמניה בחוזה ורסאי, אך סבר שמדיניותו של היטלר היא הרפתקנית, וסופה שתוביל לאסון. ב-1938 היה הפנר אחד מקבוצת הקצינים שהתרכזה סביב פרנץ הלדר שתכננו להדיח את היטלר. תוכניות אלו כשלו בעקבות הצלחותיו המדיניות של היטלר בהסכם מינכן. הצלחותיו של היטלר בכיבוש פולין וצרפת הביאו רבים מקרב הקושרים למחשבה שייתכן שטעו בהתנגדותם להיטלר, אך הכישלונות מול הצבא הרוסי ב-1941 ו-1942 הביאו לחידוש תנועת המרד.

ביחד עם אישים כהנינג פון טרסקו, הנס אוסטר וקלאוס שנק פון שטאופנברג, היה הפנר פעיל בקבוצת הקצינים שתכננה את רציחת היטלר והחלפתו, בקשר העשרים ביולי. לאחר כישלונו של הקשר נחשפה מעורבותו של הפנר, והוא נתפס ועונה בידי הגסטאפו. הוא נשפט בבית הדין העממי הידוע לשמצה של רולנד פרייזלר, נדון למוות, ונתלה ב-8 באוגוסט 1944 בבית הכלא פלצנזה בברלין.

הנצחה

שמו של אריך הפנר מונצח כיום בגרמניה. על שמו נקראים בתי ספר ומספר רחובות בערי גרמניה, וכן מוצבת לוחית זיכרון לזכרו ולזכר הנינג פון טרסקו בבית הפרלמנט הפדרלי, ה"בונדסהאוס" בברלין.

פשעי מלחמה

ההיסטוריון איאן קרשו כתב על גנרלים גרמנים מסוגו של הפנר שהייתה חפיפה רבה בין האידאולוגיה שלהם לבין זו של הנאצים, שכן הם תמכו ביצירת אימפריה גרמנית במזרח אירופה ובוז לסלאבים היה מושרש בהם. הוא גם כותב ששנאה לבולשביקים ואנטישמיות, הגם לא כמו זו של אדולף היטלר, רווחו ביניהם^[1]. בהקשר זה מרבים לצטט את פקודת המבצע של הפנר לקראת פתיחת מבצע ברברוסה בה כלולים הדברים הבאים:

"המלחמה נגד רוסיה היא חוליה הכרחית במאבק הקיום של האומה הגרמנית כדי לשמר את העצמאות הכלכלית של גרמניה הגדולה וכל אירופה הנמצאת בשליטתה. זהו המאבק העתיק של הגרמנים נגד הסלאביות, ההגנה של התרבות האירופית מפני הנחשול המוסקובאי האסייתי והנסיגה של הבולשביזם היהודי. ... מאבק זה חייב להמשך עד חורבנה של רוסיה של היום, ועל כן חייב להתבצע בנוקשות חסרת תקדים. כל פעולה חייבת להתבצע ברצון ברזל להשמיד את האויב באופן מוחלט וחסר רחמים. בפרט, אין לאפשר כל הגנה למובילי המערכת הרוסית הבולשביקית. ... הבולשביזם הוא האויב הנצחי של האומה הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית. המאבק של גרמניה מכוון נגד אידאולוגיה הרסנית זאת ותומכיה."^[2]^[3]

בפקודה נוספת מה-6 ביולי 1941, הורה הפנר לתת יחס טוב ולנהוג בהגינות כלפי אוכלוסייה אזרחית נאמנה, ולייחס פעולות חבלה לקומוניסטים ויהודים^[2].

העדויות גם מצביעות על כך שבפועל צייתו חייליו של הפנר לפקודותיו, ופשעי מלחמה ברוח הפקודות רווחו בקרב יחידותיו של הפנר. על פי דו"ח מה-10 ביולי 1941, חייליו של הפנר רצחו לפחות 101 קומיסרים בהתאם לפקודת הקומיסרים^[4] ועד 19 ביולי הגיע המספר ל-172^[5]. לפי עדות של מפקד אחת מיחידות האיינזצגרופן, שיתוף הפעולה של היחידה של הפנר היה טוב מאוד ואי הבנות שהתגלעו בהתחלה הוסדרו בקשרים אישיים^[6]. לעומת זאת, נטען שאריך פון מאנשטיין ופקודיו, כולל הפנר, לא הסכימו לבצע את פקודת הקומיסרים^[7]. בנוסף, לאחר הפלישה לפראג במרץ 1939, הפנר נענה לבקשה של אוד ננסן, ואיפשר לפליטים יהודיים לצאת מצ'כוסלובקיה לנורווגיה^[8].